ראשון 09 באוגוסט 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: EPA
    24 שעות • 03.02.2020
    האיש שחשף את התרמית הגדולה בתולדות העיתונות
    הוא נחשב לנער הפלא של התקשורת הגרמנית: העיתונאי שפירסם כתבות מעוררות השתאות מהשטח על דאעש, מלחמת האזרחים בסוריה, הוצאות להורג בטקסס וכנופיות מסתננים ממקסיקו לארה"ב. אבל אז התגלה שקלאס רלוציוס, הסופרסטאר של המגזין "דר שפיגל" והכתב שזכה לשלל פרסים, הוא לא יותר מרמאי שהמציא סיפורים שמעולם לא קרו. כתבנו בגרמניה ראיין את חואן מורנו, התחקירן שחשף את התרמית, ושמע איך כמעט שילם על כך בקריירה שלו
    זאב אברהמי, ברלין

    אחרי שעתיים של שיחה, חואן מורנו מבקש ממני להציץ במסך הסמארטפון שלו. על הצג ביקורות חדשות ושליליות שנוספו בשבועות האחרונים באתר של אמזון לספר שכתב מורנו. כששואלים את מורנו, החשד שלו על מי שעומד מאחורי הביקורות והציוצים השליליים הוא אויב הנפש שלו, קלאס רלוציוס — נוכל גרמני במצב צבירה של עיתונאי. רלוציוס היה העיתונאי הגרמני המעוטר ביותר בעשור האחרון ומי שכונה "כישרון הפלא" במסדרונות "דר שפיגל". העיתונאי, שהכתבות שלו זכו לכינוי "הצליל של רלוציוס", התגלה כרמאי וכשקרן במה שנחשב לסקנדל הגדול ביותר בתולדות העיתונות הגרמנית. ב־2018 התגלה כי רלוציוס פיברק חלק גדול מהכתבות שלו: המציא אנשים ומצבים, בדה דיאלוגים שלמים, ציטט אנשים שמעולם לא דיבר איתם ותיאר מקומות שכף רגלו לא דרכה בהם. הוא הודה בפברוק 14 מתוך 55 הסיפורים שכתב למגזין, ביניהם כתבות שזכו לכותרות ענק בגרמניה: שני ילדים פליטים מסוריה שזוכים לחינוך מחדש על ידי דאעש, אישה בטקסס שמתנדבת להיות עדה בהוצאות להורג, נער סורי שסיפר לו שמעשה קונדס שלו התחיל את מלחמת האזרחים, ופרטיזנית בת 98 שנלחמה בנאצים.

     

    מי שחשף את תרמית הענק שזיעזעה את העיתונות בגרמניה הוא חואן מורנו. צריך להבין, מורנו לא היה במעמד של רלוציוס. מורנו הוא בן למהגרי עבודה שהגיעו לגרמניה מספרד. הוא עבד בשפיגל כפרילאנס כמעט עשר שנים, ללא קביעות. הוא היה תחקירן מירכתי העיתון, לא אחד ש"יודע לספר סיפורים". היכן שהדלתות נפתחו אוטומטית לרלוציוס, השומרים בשער של בניין השפיגל שאלו את מורנו לאיזו קומה מיועדת השליחות שלו. הם עבדו באותה מחלקה, אבל בעולמות שונים.

     

    "ספר את זה כמו שזה"

    בנובמבר 2018 החליטו העורכים לשלוח את השניים לכתבה. זאת הייתה הכתבה האחרונה של רלוציוס ככתב לפני שהתמנה כעורך הדסק שבו כתב גם מורנו. רלוציוס יצר קשר עם חברי מיליציה אמריקאית באריזונה. מורנו עבד בצד השני של הגבול עם מהגרים בלתי חוקיים שניסו להיכנס לאמריקה. זה הסיפור שהצית את הסקנדל ואת הספר "אלף קווים של שקרים", שכתב מורנו על הפרשה. הספר הזה כבש את צמרת רבי המכר של שפיגל ובקרוב יעובד לסרט.

     

    בקרוב הסרט. חושף הפרשה, חואן מורנו | צילומים: אי.פי.איי
    בקרוב הסרט. חושף הפרשה, חואן מורנו | צילומים: אי.פי.איי

     

    "כשרלוציוס הגיש את הכתבה, הבנתי שמשהו פה לא בסדר", אומר מורנו. "הבנתי שהשם שלי הולך להיות חתום על כתבה שאני לא מעוניין להיות חתום על התוכן שלה. פתאום הופיעו בטקסט יריות של אנשי המיליציה האמריקאית ושקיות קוקאין אצל המהגרים. אמרתי לעצמי: אלו לא דברים שנוספים פתאום במהלך הכתיבה".

     

    מורנו פנה לעורכים שלו בשפיגל, העורכים חשבו שהוא בעיקר מקנא, שאין מצב שהכוכב שלהם יעשה משהו כזה. מורנו הבין שהוא חייב למצוא דרך לחשוף את השקרים של רלוציוס בלי שהעורכים שלו יחשבו שהוא אובססיבי כלפיו. הוא נסע לאריזונה וכשחזר היו לו בידיים צילומים והקלטות וידיאו של עדים שהוכיחו כי רלוציוס מעולם לא היה במקום שתיאר ושמעולם לא דיבר איתם למרות שצוטטו כמרואיינים בכתבה. בתצלום אחד הוא חשף שהקעקועים על ידיו של גיבור הסיפור שונים מהקעקועים של האדם שרלוציוס צילם למגזין. בווידיאו אחר הוא הראה כיצד חבר מיליציה שלפי רלוציוס רצה לשמור על אנונימיות היה גיבור של סרט דוקומנטרי שהיה מועמד לאוסקר רק שנתיים לפני כן.

     

    מורנו שלח את החומרים לשפיגל וטס לגרמניה בשבת. הוא הגיע להמבורג ביום שני, נכנס לבניין השפיגל עם מוטו המגזין על הקיר ("ספר את זה כמו שזה"), עלה במעלית ונפגש עם העורכים שסירבו להאמין. הם אמרו לו בכעס שהטענות שלו מצוצות מהאצבע, שהוא בישל את ההוכחות, שהוא שילם לאנשים כדי שילכלכו על רלוציוס ושיפסיק את ציד המכשפות שלו. "פה כבר עברתי למצב שאני חייב להראות לאנשים האלו שהם טועים", אומר מורנו.

     

    אז הוא הוציא את כל הכתבות של רלוציוס מהארכיון והתחיל בתחקיר. מיד הוא שם לב לתבנית: הכתבות הכי טובות של רלוציוס — אלה שהיו ממש נפלאות — היו תמיד כתבות בהן מושאי הכתבה לא יכלו לקרוא אותן. במחלקת התרגום אמרו לו שרלוציוס תמיד אמר להם שהוא השיג את הכתבות שלו על ידי הבטחה למרואיינים שהכתבות לא יופיעו באנגלית. הוא התחיל למצוא חורים בעוד כתבה ועוד כתבה. אבל מורנו היה חייב שתהיה לו ביד פצצה כדי ללכת איתה לעורכים של שפיגל, איזו הוכחה שממנה כבר לא יוכלו להתעלם. אחרי הכל, היה מדובר באנשים שאמרו בעבר כי הם מוכנים לשים את היד שלהם באש עבור רלוציוס.

     

    אחד מהסיפורים המפוברקים של רלוציוס | צילום: EPA
    אחד מהסיפורים המפוברקים של רלוציוס | צילום: EPA

     

    הוא צילצל לעורך הדין של קולין קייפרניק, שחקן הפוטבול האמריקאי שעורר סערה כשהחליט לכרוע ברך בעת שירת ההמנון במחאה על היחס האלים והגזענות מצד הרשויות כלפי שחורים בארה"ב. מורנו שאל את עורך הדין של קייפרניק אם ההורים של השחקן דיברו אי־פעם עם רלוציוס כפי שפורסם בעיתון. עורך הדין אמר שאין מצב, ושהוא אישית אסר עליהם לדבר עם כלי התקשורת. כיוון שלשפיגל יש מספר משרדים באמריקה, המגזין היה חשוף עכשיו לסכנת תביעה. היוצרות התהפכו, שפיגל נכנסו לבקרת נזקים, רלוציוס הודה שהוא שקרן פתולוגי - והלך הביתה. מורנו הרשה לעצמו לחייך. הוא ניצח במלחמה הזו. ככה הוא לפחות חשב.

     

    תוכיח שאין לך אחות

    מורנו הפך לפנים של כל מה שטוב בעיתונות, הגרמנית ובכלל. מגזין אחד בחר בו כעיתונאי השנה, אנשים התחילו לשאול אותו איך צריך לעשות עיתונות. אבל הראיסים של שפיגל לא התרשמו. הם סירבו להעלות לו את השכר ולא הציעו לו קביעות. מבחינתם הוא היה חושף השחיתויות, האיש שבגללו ערוותו של העיתון נתגלתה ברבים. שפיגל מדפיס 700 אלף עותקים מדי שבוע, המגזין הכי גדול והכי חשוב באירופה. לך דע כמה מהקוראים האלו איבדו את האמון שלהם בו.

     

    מורנו החליט לכתוב ספר על הפרשה. הספר יצא בספטמבר ומיד הפך לרב־מכר. אבל תוך חודש הגיע לתיבת הדואר של מורנו מכתב ובו אזהרה לפני תביעה. לפי עורך דינו של רלוציוס נפלו בספר 23 טעויות קריטיות שהם חייבים לתקן. בין הטעויות הקריטיות: הדלת בחדרו של רלוציוס לא הייתה תמיד סגורה כפי שמורנו כתב בספר. כאלו. "מדובר בבן אדם שהיה רואה דוכן פירות, מרים בננה, הולך למוכרת ואומר לה שיש לו חברה ליצוא פירות במזרח הרחוק ושאת הבננה הזו הוא ייבא לגרמניה. אחר כך עולה לאוטובוס ומספר לנהג שסבא שלו בנה את המנוע של האוטובוס הזה במפעל בשטוטגרט. אז הוא מצליח לשכנע עורכי הדין שאני הנוכל".

     

    דעת הקהל התהפכה: האם מורנו, שכתב ספר שלם על העיתונות הקלוקלת של רלוציוס, הוא בעצם גם כן סוג של רלוציוס? שפיגל היו מאוד מרוצים. פתאום הדיון לא היה על איך זה קרה אצלם, איך מערכת בדיקת הנתונים שלהם קרסה לחלוטין. עכשיו הדיון עבר לרלוציוס נגד מורנו. גם רלוציוס היה מרוצה כמובן.

     

    "אני אתן לך דוגמא עד כמה אבסורדי המצב נהיה", אומר מורנו. "פתאום החל סימפוזיון ביחס לשאלה האם רלוציוס שיקר בקשר לעובדה שאחותו חולת סרטן".

     

    למה זה אבסורד?

     

    "כי לרלוציוס אין בכלל אחות".

     

    כשהקמפיין נגדו מתחיל, מורנו מגלה שהעורך שלו לשעבר בשפיגל, זה שהסקנדל המוסרי של רלוציוס טינף את שמו וגרם לפיטוריו, מייעץ לעורך הדין של רלוציוס כיצד להילחם נגדו. מישהו גם מפנה אותו לקרוא את הערך של רלוציוס בוויקיפדיה. מורנו עוקב ורואה את העריכה המסיבית, כיצד נדחק הסקנדל לשוליים של הערך. ויקיפדיה מתחילה בחקירה. היא מגלה שעריכת השינויים מתבצעת משמונה כתובות שונות. כל שמונה הכתובות מגיעות מאותו מחשב. מעקב אחר כתובת האיי־פי מגלה שהמחשב נמצא בעיר מגוריו של רלוציוס. "אם אתה פותח את הערך קלאס רלוציוס בוויקיפדיה יש שם 150 הערות שוליים", אומר מורנו, "לשם השוואה, לסטאלין יש 60".

     

    "הפעם כל מילה אמת"

    האם יש בשפיגל תרבות של שקרים, או שמדובר בנוכל ערמומי שהצליח לרמות את כולם, כולל את מחלקת בדיקת העובדות של המגזין?

     

    "שפיגל חושב שהוא המגזין הכי חשוב באירופה ובין המשפיעים בעולם", מסביר מורנו. "מתוך המחשבה הזו אם מישהו מביא ראיון עם קייפרניק או עם אנגלה מרקל, או סיפור מטורף או אקסקלוסיבי, אז העיתון חושב שזה נורמלי, שאם משהו כזה יופיע בעיתונות זה אמור להופיע אצלם. לתוך המציאות הזו נכנס מישהו כמו רלוציוס, בן אדם יפה תואר, נחמד, חברותי, אדיב. אחד שמקשיב לשטח. הוא הבין שהקוראים שלו רוצים חומרים נגד אמריקה, נגד טראמפ, נגד החיבה שלהם לנשק, אז הוא המציא כתבות על זה ומאות אנשים כתבו לשפיגל כמה הם אוהבים את הכתבות שלו. כשהוא כתב בעיתון שווייצרי שמרני, הוא הביא לקהל הקוראים שלו חומרים שהם אנטי אובמה".

     

    חשוב גם להזכיר פה את ההבדל העיקרי בין העיתונות הגרמנית לעיתונות האמריקאית. העיתונות האמריקאית מדקדקת בעובדות, היא בונה סיפור על סמך תילי־תילים של עובדות שעוברות שבעה מדורי גיהינום של אישורים. העיתונות הגרמנית, לעומת זאת, מדרבנת כתיבה שמאדירה את הסיפור. היא יותר סיפורת מאשר עיתונות. "מאז שהסיפור התפוצץ", מודה מורנו, "הכל השתנה. יש בום בקורסים לווידוא עובדות. מבקשים מאיתנו הקלטות, תמונות של האנשים שדיברנו איתם, קבלות שמראות שהיינו בקפה בזמן מסוים, מבקשים לקרוא את כל הפנקסים שבהם כתבנו. זה משתנה. ומה שהכי מצחיק זה שבאים אליי בתור חלק מהשינוי. שואלים אותי איך צריכה להיראות עיתונות, מהי עיתונות נכונה, ועוד כל מיני שאלות. ואני בלב אומר: חבר'ה, אני כולה פרילאנסר. רלוציוס לא יכול היה לגדול בעיתון קטן כי עיתון קטן לא אמור לקבל סיפורים גדולים. מתחזה כמו רלוציוס צריך מסגרת של מתחזים".

     

    אתה קולט שזה סיפור מוטרף לגמרי, אמרתי לו, ששלחו אתכם לאותה כתבה משני צידי הגבול, הוא משתמש בך, אתה חושף סקנדל שלם, הוא מפוטר, אתה כותב ספר שמגיע לראש רשימת רבי־המכר. אם אנחנו לא נפגשים, אני אומר לך שזה סיפור שרק רלוציוס יכול לכתוב.

     

    "זה מוטרף. זה כמו סיפור של רלוציוס, רק שבו כל מילה היא אמת". •