פרויקט יוקרה

רביב בן מנחם, אחיו ניר בן מנחם ואלירן צור יושבים ליד שולחן עגול בקומה ה־14 של מגדל חג'ג' הצפוני, בחולצות לבנות מכופתרות ובלייזרים שחורים. בעוד שעה וחצי הם ירימו את מסיבת הבריתה של אריאל, בתו הטרייה של איש העסקים צחי חג'ג', שבנה את המגדל שאנו נמצאים בו, את זה שלידו, ובקרוב גם שניים נוספים שנרמזים כרגע מבורות ענק שאפשר להציץ עליהם מלמעלה, אם מצליחים להתנתק לרגע מהנוף שמורח את העיר עד הים.

אבל זו עדיין קבלת הפנים. האורחים מטפטפים פנימה, בזמן שהשלושה ממתינים בחלל צדדי יחד עם מלצרים שמארגנים את הקינוחים שיוגשו בסוף האירוע. העובדים כולם יפים ונראים כאילו גם אותם, כמו את פרוסות הניו־יורק צ'יז־קייק שהם מסדרים במרווחים קבועים, אפו בקונדיטוריית בוטיק. אירוע ברמת גימור גבוהה, אחד מני רבים ש'הפרויקט של רביבו' מוזמנים אליו בשנים האחרונות, כשאומצו על ידי האלפיון העליון. "אני לא זוכר אצל מי הייתה מסיבת האלפיון הראשונה שלנו", אומר ניר. "תשאלי את המנהל שלנו, הוא יודע יותר טוב מאיתנו".

שינוי מטורף מאז החפלות שהתחלתם בהן.

רביב: "אנחנו עובדים מאוד קשה כדי גם להיות עממי וגם לשדר יוקרה".

כולם אוהבים עממיות. הפרויקט של רביבו מופיעים בבריתה של משפחת חג'ג' צילום: אורית פניני

ניר: "פעם היה איזה סטריאוטיפ כזה, של הנה, שניים וחצי תימנים -"

רביב (קוטע אותו): "את חושבת שבהתחלה אמרתי, 'אני מקים עכשיו את הפרויקט של רביבו ועוד כמה חודשים הם יפוצצו את המועדונים?' מי חשב? בפעמים הראשונות שלנו אני הצטלמתי עם פיג'מה. עם שרוואל ופיג'מה וגת, כמו איזה סבא בן 90. איפה הבנו שיש באמת בעיה עם הגת ברמה מיתוגית? בארצות־הברית, כי שם זה לא חוקי. אז נאלצנו לעשות פרומו מחודש, כמו הישיבה הזאת, אבל בלי הגת. ואחרי איזה שנתיים וחצי־שלוש הוצאנו את הקטע של הגת לגמרי, כי רצינו שזה ידבר לעוד אנשים... להיפתח".

אלירן: "החפלה שקראת לה, הישיבה, זה רק גברים שלועסים גת ושומעים מוזיקה, זה היה הווייב. ככה יושבים".

רביב: "גם אבות אבותינו. סבא שלי היה יושב עם נרגילה, ואני הייתי יושב כילד בימי חמישי. פשוט לקחנו את הישיבה הזאת של הסופ"ש והעברנו את זה הלאה. לא תיכננו, לא אמרנו, בוא נהיה ראשונים ונפגיז את המדינה".

× × ×

המבטים של שלושתם מתנתקים סימולטנית, הם מתנצלים וקמים. אייל גולן וגלעד ארדן - ידידים מפתיעים ככל הנראה - נכנסים פנימה, וחברי הפרויקט קמים לסבב חיבוקים וכִִּיפים. החלל מתמלא ברעש של כאפה ידידותית פוגשת גב מוצק, צליל של מילואים. האירוע מחמם מנועים. במסדרון בלילת פרצופים מוכרים ולא מוכרים, והשזאם הפנימי מתעכב עליהם בגבולות הנימוס. אקי אבני, אלי יצפאן, מיכאלה ברקו, דודו אהרון, חיים אתגר, ניבר מדר, בעלי השמחה צחי ורותם חג'ג', שאריאל היא בתם המשותפת השנייה אחרי הבן הראשון שלאחרונה מלאו לו שנתיים, וארבעה ילדים של צחי מנישואים קודמים.

רותם היא דוגמנית וקואוצ'רית אינסטגרם, והחשבון שלה מלא בסרטוני ומשפטי העצמה כמו, "אתה לא מגן על הלב שלך כשאתה מתנהג כאילו אין לך אחד", "אל תפחד להיות שונה, תפחד להיות כמו כל אחד אחר" ו"פרופורציות". אי־אפשר לטעות בשאלה מי שייך לפה ומי לא - כולם נראים פחות או יותר אותו הדבר. הנשים בשיער מוחלק, גבות עבות ומטופלות ושפתיים עשויות, הגברים בקו שיער אחיד ששורטט ככל הנראה בטורקיה, גם הם בגבות מסודרות או משקפי שמש. הילדים כולם יפים, וכשנכנסים צריך להסתגל לריח הבושם שהתערבב לכדי ניחוח שמזכיר נמל תעופה. אנשים עומדים ומדברים או מסתובבים בין הבר ודוכני האוכל - פטוצ'יני ארטישוק, טורטליני פטריות, שולחן לחמים ארוך, דגים נאים, גבינות, כולם מוגשים בנדיבות על צלחות גדולות. יש מעט מקומות ישיבה וכולם תפוסים על ידי נשים שמצלמות סטוריז בפנים חתומים - הן כנראה נהנות.

זה סיבוב גדול, לקחת את החפלות הביתיות לאירועים של האלפיון.

ניר: "אישית אני מעדיף לא לדעת לאן אני הולך. לי לא אכפת מול מי אני עומד, אלפיון עליון, מאיון עליון או בן־אדם שמזמין אותנו. אני מבין תמיד אחרי המופע מול מי עמדנו. כשאנחנו מגיעים לאירועים כאלה ואני רואה פרצופים שאני מכיר מהתקשורת, אני מבין שהגעתי לאירוע אחר. באנו עכשיו לאירוע של האלפיון העליון, ההתרגשות היא אותה התרגשות. אנחנו תמיד באים ומכבדים את הקהל, דואגים שאנשים ייצאו שמחים. גם לאירועים פתוחים מגיעים אנשים".

אלירן: "גבי אשכנזי היה אצלנו בזאפה".

ניר: "הרמטכ"ל, איך קוראים לו, הרמטכ"ל האחרון שהיה".

אלירן: "איזנקוט".

ניר: "איזנקוט היה".

אלירן: "עשינו חתונה בברזיל של משפחת ספרא".

ניר: "היה אירוע בלוס־אנג'לס, עם כל התורמים הנדיבים הגדולים בעולם, היהודים, שתורמים לקהילה היהודית. כולם שרים, כולם שמחים".

שירה בציבור.

אלירן: "בדיוק".

ניר: "שירה בציבור של המילניום".

איך אתם מסבירים את החיבור הזה, אלפיון וחפלות?

ניר: "בתוך כל אחד יש אנשים עממיים. הם רוצים את הכיף".

רביב: "יכול להיות מישהו באלפיון העליון, אבל כשהוא היה ילד לא היה לו מה לאכול. הפרויקט של רביבו מחבר אותו להורים שלו, לארבע מיטות באותו חדר, למה שאבא שלו שמע ומה שאמא שלו שמעה".

אלירן: "עממיות זה דבר שכולם אוהבים. לא מדבר איתך על ללכת בחוץ, כפכפים וזה. אני מדבר על המוזיקה".

ניר: "עם כל זה שאנחנו מופיעים מדי ערב, ואלפיון עליון ואירועי יוקרה, אנחנו מאוד נגישים. בן־אדם שרוצה להצטלם איתנו - לעולם לא נגיד לא, גם אם יש בן־אדם שקצת מגזים בבקשה שלו".

רביב: "לא פשוט להיות פשוט".

ואיפה דיכאון, איפה חרדה?

ניר: "בואי נדבר על זה. אני עברתי... בקטנה, כן? תקופה יחסית קצרה של חרדות. התחלתי לקבל בלאק־אאוטים על הבמה, שאני לא זוכר את השיר. עכשיו בלאק־אאוטים לזמרים, זה קורה לכולם, לגדולים ביותר ולקטנים ביותר, אבל הייתי מפחד לשיר. לא הרבה יודעים את זה. אחר כך התחלתי להבין שזאת הייתה תקופה של לחץ. גם הבית, הופעות, הלחץ שהכל ייצא טוב, הבנתי שהיה עליי עומס מאוד־מאוד אדיר. הבנתי מה זה טראומה, מה זה פוסט־טראומה".

איזה פוסט־טראומה?

ניר: "סתם אמרתי פוסט־טראומה".

רביב: "אני נכנסתי להתקף חרדה ברגע שהבנתי שהפרויקט מתפוצץ. הכל עבד אז דרכי ודרך אשתי, זה הכניס אותי לשבוע למיטה, הוריד לי 12 קילו".

הלכתם לטיפול?

רביב: "הלכתי לרופא, הביא לי כדורים".

איזה? ציפרלקס?

רביב: "לא זוכר, לא לקחתי".

יש לכם חוויה מיוחדת ממסיבות האלפיון?

ניר: "וואלה כן. רביב, נפל עליו עמוד תאורה באמצע הופעה. הייתה עליו שמירה מלמעלה".

רביב: "זה היה בכפר שמריהו, אצל אחד האנשים המבוססים בישראל, בתוך בית בונים במה. נפל עליי עמוד תאורה שאם היה נופל על בן־אדם קצת פחות מוצק ממני... אני לא הייתי מדבר איתך היום".

אלירן: "בואי, הוא גם היה 30 קילו יותר".

ניר: "הייתה במה, מאחוריה עמדה של הדי־ג'יי, ומאחוריו עמוד תאורה. המזל הוא שהעמוד נעצר על הלפטופ ועל הדלפק של הדי־ג'יי. אני שר, פתאום אני רואה את רביב על הרצפה".

רביב: "אין לי מושג איך המשכנו את ההופעה".

המשכתם את ההופעה?!

ניר: "סיים להופיע והלך למיון".

צילום: אורית פניני

× × ×

הפרויקט של רביבו הוקם לפני שמונה שנים על ידי רביב בן מנחם, אז מפיק מוזיקלי שכתב בין היתר את 'ריקוד רומנטי' לישי לוי ו'נצח לצידך' של עומר אדם. "רביבו זה הכינוי שלי כבר 20 שנה", הוא מספר. הפרויקט הקליט מחרוזות שירים שעלו ליוטיוב, צברו צפיות והתפוצצו. "את המחרוזות הראשונות שלנו אני ורביב היינו עושים לפני 25 שנה בבית אבא עם דאבל־קאסט", אומר ניר. "היינו לוחצים על הכפתור האדום, מקליטים גיטרה ואורגן ועושים ככה מחרוזות, כמו של הפרויקט של רביבו".

האסוציאציה לא צפה סתם. העיבודים משמרים סאונד נוסטלגי שמתכתב עם קלאסיקות ז'אנר בסגנון דקלון, ובחירת השירים מקיפה רפרטואר ישראלי רחב - מזוהר ארגוב ועד שירי ארץ ישראל, שזוכים לגרסה מזרחית. זו ישראליות כפי שישראלים רוצים לראות אותה - כיפית, מרימה, מסורתית ומכילה. מעל ל־230 מיליון צפיות ביוטיוב, שהביאו אותם למלא אולמות במופעי 'קבלת שבת' המוניים (הקרוב מתקיים ב־3.4 בהאנגר 11 בת"א), וגם לסיבובי הופעות באירופה, דרום אמריקה וארצות־הברית.

ניר: "את יודעת איך קוראים לנו בצרפת? אנחנו הולכים ברחוב, אנשים אומרים, 'היי הנה 'לכה דודי''".

רביב: "כמה שהמדינה שלנו קטנה, יש לנו אירועים שאת לא תאמיני לאן אנחנו לוקחים את עצמנו. היה לנו קהל של רוסים ב'כימיקלים לישראל', בקושי מדברים עברית. בסוף ההופעה כולם היו על השולחנות. אם עכשיו אנחנו מופיעים בפני פנסיונרים אנחנו נותנים דגש יותר על הרטרו. זה יכול להיות שישי ארץ ישראל, יהורם גאון, צביקה פיק של לפני 30־40 שנה".

יהורם גאון וצביקה פיק בגרסאות מזרחיות זה די מדהים. ההצלחה שלכם היא ה־קבלה של מוזיקה מזרחית.

רביב: "גם המוזיקה המזרחית היא לא מוזיקה מזרחית. מוזיקה מזרחית, דרבוקה, בן־אדם שמסלסל, גיטרה טיננייניי, מבחינתי זו מוזיקה ישראלית. מה לעשות שבשביל לעשות שמח צריך דרבוקות? זה שמח, לא משנה איך נהפוך את זה. אני אביא לך כינור נוגה, את לא יכולה... (עושה תנועות ריקוד - ש"ר). בשביל שמח צריך ביט, צריך קצב, יש דברים שלא אני המצאתי. מה שאני רוצה שיזכרו מאיתנו זה שהפרויקט של רביבו משמח, בא לעשות שמח, לעשות טוב על הנשמה. כי הפרויקט של רביבו נוצר קודם כל מאהבה של מוזיקה של פעם, גם אם זה מוזיקה של טשרניחובסקי ש'מיזרחו'".

אלירן: "בואי, באנו מהיוטיוב. הסרטון הראשון הביא את הפרויקט של רביבו למה שהוא. אנחנו לא דמיינו שזה יגיע לזה, אבל כשזה הגיע למכוניות, ועוד אוזן, ועוד אוזן, ועוד אחת".

רביב: "אני, כשהייתי ילד קטן, כשרצינו לשמוע מוזיקה מזרחית זה לא היה כמו שזה היום. לא הייתה אז תקשורת, לא היה אינטרנט, לא היה כלום. המדינה הייתה מאוד מצומצמת. לכי 35 שנה אחורה, בשביל לדעת מי הכוכב במוזיקה המזרחית היינו צריכים ללכת לתחנה המרכזית הישנה".

אולי תוציאו קסטות.

אלירן: "אולי. הפטפון חזר ובגדול. אני מבין בזה קצת, היום אנשים קונים פטפון, קונים תקליטים הביתה".

רביב: "אני יכול להודות אישית לבורא עולם. קאברים אנשים עושים, יעשו גם אחרינו ועשו גם לפנינו. אבל אני מסתכל ימינה ושמאלה, ואני אומר - אנחנו לבד. כי אנחנו היחידים שעושים כבוד למוזיקה הזאת, למקום הזה, וזאת המוזיקה שגדלתי עליה. אבל רגע, עכשיו אנחנו מדברים על אשכנזים ומזרחים? כי זה חארטה אחת גדולה. יש לי קרובי משפחה תימנים שלא מסוגלים לשמוע דרבוקות ודברים כאלה. אז מה, נקרא להם אשכנזים?"

הפכתם את הנוסטלגיה למוצר.

שלושתם יחד: "בטח, לגמרי".

רביב: "אני הייתי מפריז ואומר לך מותג אפילו. יש איזה משהו שהופך לחלק בלתי נפרד מהפרויקט. הוצאנו לפני כמה שנים אלבום שהוא מקורי, וגם האלבום המקורי עובד מוזיקלית באווירת הנוסטלגיה, זאת אומרת לא חיפשנו 'בובומים' ולא חיפשנו אפקטים, ואני יודע לעשות את הדברים האלה. אבל כאלה יש מלא. יש את הצביון המוזיקלי שלנו, של הפרויקט, שאנחנו יודעים לעשות את הדברים האלה יפה. אני רוצה למכור חוויה".

× × ×

הנגנים מתחילים ואחרי שהאווירה מוצקה מספיק, רביב, אלירן וניר עולים לבמה. הם נינוחים ומחייכים, גם כשאנשים ממשיכים לכרסם את המנות שלהם בשיר השני. ביטחון של מי שיצליחו להרים בתוך תהום, וזה רק עניין של זמן. המלצרים הם הראשונים להתלהב, ובזמן שהאורחים יוצאים למרפסות להצטלם על רקע השקיעה המוקדמת של שעון החורף, הם מצלמים את הבמה בהתרגשות. רביב מסמן להם לב עם האצבעות. אחרי שלושה־ארבעה שירים הרחבה עדיין דלילה וצחי ניגש לחלק מהאורחים בחיוך ומקים אותם לרחבה. מי שהרים מגדלים בתל־אביב ירים אנשים לרקוד בבריתה של הבת שלו. יאללה.

אנשים מתחילים לרקוד. אחר כך מגיעים בערבוב מה שרביב קרא לו, שירי ארץ ישראל - 'אהבה בסוף הקיץ', 'ולנטינו', ויחד איתם 'צל עץ תמר', 'לב אחד'. זו נוסטלגיה אלטרנטיבית שמשרתת קולקטיב ישראלי בלי קשר למוצא, ביוגרפיה או מצב סוציו־אקונומי. הגעגוע קיים בכולם כל הזמן. הוא מצבעי היסוד של האנושיות, הרצון לחזור למקום שכבר לא קיים ולא יתקיים, נקודה שאי־אפשר לשוב אליה, אבל אין מי שלא ביקר בה. למקום החמקמק הזה מכוונת נוסטלגיה, ובגלל שאין לה נמען ממשי, היא יכולה להשתקף בכל דבר. אדם שמעולם לא יצא מישראל מסוגל לשמוע קאנטרי ולהתגעגע לתקופתו כבוקר במערב התיכון בארצות־הברית, או לשמוע דקלון ולהתגעגע לסבא שלעס גת בחפלות של ימי חמישי בחצר. הביוגרפיה שולית. הנחמה מגיעה מעצם ההכרה בחסר, בכאב שבהתקדמות. ואם אפשר לרקוד אותו עם מפיות בידיים - עדיף.

אף אחד כבר לא יושב, חוץ מאישה מבוגרת על כיסא גלגלים שנגררת על ידי המטפלת לרחבה ורוקדת עם מי שמתנהגים כמו הנכדים שלה. זו הג'נטריפיקציה של החפלות: מערבי קריוקי עם כיסאות כתר פלסטיק ובידורית, דרך חדרי קריוקי שמושכרים לפי שעה ועד למסיבות אלפיון שבשיאן כמעט אף אחד לא שם לב שהוציאו קינוחים. מלצרים גוררים אותם פנימה על מדפים שנראים כמו הכלאה בין ספרייה לקונדיטוריה, ועוברות לפחות חמש דקות עד שמישהו מגיע לצלם, ואז לאכול אותם. רביב, אלירן וניר מסיימים את ההופעה, מודים לכולם ויורדים מהבמה מזיעים. מכאן הם יוצאים ליום המנוחה היחיד שלהם בשבוע. "ביקשו מאיתנו להופיע בשישי בערב על סירה", מספר אלירן. "מלא כסף. מה שאת מדמיינת - תכפילי. אמרנו לא".

רביב: "יש פיתויים כל הזמן, אבל אני מעדיף להיות בבית בשבת, לנוח עם המשפחה, כי אחר כך מחכה לי עוד שבוע מטורף".

מה הבקשות הכי מוזרות שקיבלתם?

רביב: "קיבלנו לעשות ברכות להלוויה".

ועשיתם?

רביב: "נראה לך?! קיבלנו גם הצעה ממישהו שרב עם אשתו ורצה להתחנף אליה, רצה שנשיר לה מעל הדלת".

למה לא הסכמתם?

רביב: "יש גבול עד כמה אפשר לרדת ולהיות נחמד".