בלדה לעוזבי קיבוץ

אם היית ילד בכיתה ח' בקיבוץ יחיעם לפני 25 שנה היו לך כל מיני שיטות להשתכר. בכל שישי היה דיסקו, שומעים רייג', פרל ג'אם, שותים מה שמוצאים ומנסים שיעלה לראש מהר. "היתה ׳ודקה עילית׳, לפעמים לא היתה תווית על הבקבוק מרוב שהוא היה זול", נזכר יונה רוזנקיאר, "ואז גילינו את השרף, 96% אלכוהול. ממלאים את זה בפקקים, שותים את הפקקים ונתלים על המעקה הפוך, שהדם יירד חזק לראש וזה היה מדהים. היית משתכר מהר, 7 שניות מלהיות ממש בסדר ועד לרמה שאתה גמור. לכולם היה שיער ארוך והיינו מנענעים את הראש עם המוזיקה. בכיתה ח׳ כל מי שגדל בשנתונים שלנו גילה את הוודקה הזולה״.

מה שלא שורט אותך, כנראה הופך אותך למספר סיפורים מצוין. ואם עברת ילדות בקיבוץ, בטוח יהיו לך סיפורים שיספיקו לסדרה. למשל הפעם ההיא שלקחת את הטרקטור בלי רשות וכמעט התרסקת על המחסן של האבוקדו. או כשגנבת מהחצרן את המפתח לאקונומיה וזללת עם חברים ערימות של גלידות. כשיונה היה בן שבע הוא גילה בפעם הראשונה שהחיים בקיבוץ בכלל לא דומים לחיים של אחרים. "נסענו לבקר את המשפחה שלנו בשווייץ וראיתי את הבני דודים שלנו גרים בבית עם ההורים וזה היה הלם. אמרתי לעצמי, 'איזה מסכנים!' אצלנו היה כיף חיים. טירוף, אושר, חופש מדהים".

החופש המוחלט, הטרקטורים, השדות ובעיקר הטיפוסים מקיבוץ יחיעם, שבו גדל, ומהתנועה הקיבוצית בכלל, נוצקו מתוך הזיכרונות של רוזנקיאר ל'קיבוצניקים', הסדרה שכתב יחד עם אורי ויסברוד, אמתי אשכנזי ואבנר שפע וביים בעז פרנקל, ובה משתתף אחיו יואל. העלילה: בגיל 30, בני כיתת 'נרקיס' שגדלו בקיבוץ מעיין חיים המתפרק והתפזרו איש לדרכו, מוצאים את עצמם שוב יחד, כולם למען אחד. צחוקים, משקעים מהעבר, בדיחות פלוצים, כיף.

אלא שגם אם היום, אחרי ההפרטה, יש מי שעדיין תופסת את הקיבוץ כסמל האשכנזי־פריבילגי, זאת לא הייתה החוויה של האחים רוזנקיאר. "זה תמיד מצחיק אותי שמסתכלים על הקיבוץ כעל עשירי העולם", אומר יונה. "יש בריכה אחת ל־200 אנשים, וביחיעם כמעט לכולם, לא יודע איך, יש שערות בגב, וזה נראה כמו בריכת שכשוך של לברדורים, זה לא הפאר שמייחסים לזה. מישהי פעם קראה לי 'אשכנזי פריבילג' באוניברסיטה. אני מבין כאב של אנשים שחוו אפליה, גזענות. אני מכבד את זה ועצוב בשביל מי שחווה את זה. האם אני חושב שאנחנו פריבילגים? לא. אנחנו משפחה קטנה מקיבוץ קטן, אנשים שעבדו קשה כל החיים שלהם".

ליהי קורנובסקי ורועי ניק, כוכבי 'קיבוצניקים'

איך זה נראה כשאין בקיבוץ כסף?

"אני זוכר תקופות שיחיעם היה בחובות, לא היה בכלבו כלום. היה שוקולד פרה, איזה שמפו קרויטר, סיגריות, גבינה, וזהו. משפחה הייתה יכולה למשוך 300 או 400 שקל מזומן בחודש, ובבתי הילדים אמרו לנו לא להדליק את הדוד ולחסוך באוכל. וכשהלכתי ללמוד בקיבוץ כברי, וזה קיבוץ עשיר, הייתי הולך למקלחות שלהם ומדליק להם את הדוד. מה זה, שרק יחיעם יהיו עניים?".

"אתן לך דוגמה: היה פעם איש גדול ביחיעם, נתן פלאש, האקונום, זה שאחראי על כל האוכל, הקניות. הייתי מסתובב איתו בקלנועית, והוא עשה לי מבחן אם אני אהיה אקונום טוב. הוא אמר, 'יש שני סוגים של ריבה באותו גודל. אחת מדהימה, טעימה, השנייה גועל נפש, משהו כימי. שתיהן עולות אותו דבר, מה אתה מביא?' אמרתי לו, 'את הטובה', אז הוא אמר לי, 'אתה תהיה אקונום גרוע! הריבה הטובה תיגמר תוך דקה, אתה צריך להאכיל את הקיבוץ הזה לאורך זמן'".

יואל: "לא היה עושר מופלג, אבל לא היה חסר לנו שום דבר. הייתה תחושה של חופש, עצמאות. חינוך. כשהעיפו אותי בפעם הראשונה מבית ספר לשלושה ימים בכיתה ז', אבא שלי העיר אותי, 'קום, אתה הולך לעבוד בבננות, מה אתה חושב שזה פרס?'"

× × ×

אבא אברהם ז"ל נולד בצרפת בזמן מלחמת העולם השנייה. אמא פרנצ'סקה, מתנדבת שבאה משווייץ לקיבוץ. יונה: "אבא שלנו נולד בצרפת הכבושה ואמא שלו הסתירה אותו שנתיים בתוך קבר נוצרי ענק, ומהקור נהיה לו מום בלב. כשאתה גדל עם אבא שיש לו בעיית לב זה הופך את כולם לרגישים ומלוכדים".

רגע, מה, קבר נוצרי?

"הוא לא סיפר לנו את זה, ופעם, לא יודע מה קרה לו, הוא אמר, 'אני רוצה לתבוע את הגרמנים' וביקש שאבוא איתו. הלכנו לאיזה משרד ואז אבא מספר להם, 'נולדתי בתוך קבר'. כשיצאנו משם, שאלתי אותו, 'אבא, באמת נולדת בקבר?' והוא ישר שינה את הנושא לאיפה אוכלים בשר, שזה, חוץ מאמא, האהבה הכי גדולה שלו. הוא לא הסכים לדבר על זה".

אצל יונה (38) ההרפתקאות התחילו בבית הילדים, יואל (33) הוא בן לדור שכבר לא ידע את הלינה המשותפת.

יונה: "הייתה שומרת לילה, אז אם הייתה בעיה היית אומר באינטרקום, 'שומרת לילה, בואי לגן זמיר. עשיתי בֶּבֶּה במיטה, לא הצלחתי להחליף'. זה גם לימד אותי לעזור לאנשים. ילדים שמשתינים במיטה היו מעירים אותי להחליף מצעים, כי ידעתי לעשות את זה".

התגעגעת להורים?

"אין לי זיכרונות שהייתי בוכה בלילה ומתגעגע. או שישנתי או שהייתי עושה הרפתקאות, בוא נלך לאורווה, בוא נלך לבית קברות. שלושה ילדים קטנים הולכים עם פנס, ואם בא אוטו מתחבאים בשיחים. תחושה של פאן. שיא החיים שלי היה בכיתה ט'. יכולת לקום בלילה, לגנוב את הטרקטור, למלא אותו במזרנים ואז לנסוע אל תוך הלילה, לעצור בשדות התירס של קיבוץ עברון, לעשות מלחמת תירס, להשחית להם את הכל, ולחזור ולגלות ששכבה מעליך נעלה את שער הקיבוץ בכוונה כדי שיעלו עליך בבוקר".

יואל: "ויש דברים שעדיין אי־אפשר לספר שעשינו, אין עליהם התיישנות (צוחק)".

כשיונה היה בן עשר, ההורים החליטו לצאת לשליחות מטעם השומר הצעיר לפריז. יונה שכבר ידע חופש מהו, לא קיבל את הסמכות ההורית. "הייתי עומד בכניסה לחדר אוכל ואומר לכולם, 'שלום, בעוד שבוע תהיה שיחת קיבוץ אם לאשר את השליחות שלנו, ואני מבקש שתצביע נגד'. הייתי כותב מכתבים ושם בתיבות הדואר. עד שההורים לקחו אותי לשיחה ואמרו לי להפסיק לשכנע, כי הם רוצים לנסוע".

ואז מיחיעם אתם עוברים לפריז.

"כן, ביום הראשון בפריז אבא הראה לי איך הולכים, הרי לא חציתי רחוב בחיים, אז הוא הסביר לי איך חוצים מעבר חציה. שמו אותי בכיתה של מהגרים, רק שחורים, אפריקאים. יפה! אבא היה מאוד רגיש לגזענות - בפוסטר הכי מפורסם של הפנתרים השחורים זה אבא שלנו באמצע - ותמיד חינך אותנו שאסור אלימות ושאסור רובים. בצרפת הוא אמר שהמצב היחיד שבו מותר לי ללכת מכות זה אם מישהו יקרא לי 'סאל ז'וויף', יהודי מלוכלך".

יואל: "אני הייתי קטן והשתלבתי מהר מאוד, שכחתי לגמרי את העברית. כל החברים שלי בשכונה היו ערבים ושחורים. פעם אמא לקחה אותי לגן שעשועים ולא ראיתי אותה. חשבתי שהיא הלכה הביתה ופשוט חזרתי הביתה. אמא שלי הייתה בטוחה שחטפו אותי, הייתה בהיסטריה מטורפת, ואני פשוט חיכיתי בכניסה לבית. אפס מודעות, חוצה כבישים, יחף, בן חמש".

קיבוצניקים, ברור. אבל עיר כמו פריז יכולה לתת פרופורציות.

יונה: "אבא רצה לחסוך כסף לשומר הצעיר, אז גרנו ברובע הכי גרוע, ברובע ה־20. היה לי קשה שם, בבית הספר היה גלאי מתכות, ועקרו את הדלתות בשירותים, כי שנה מעליי ילד הזריק לעצמו, אז אי־אפשר היה לחרבן. את יודעת איזה חילוף חומרים היה לי באותה תקופה? זה היה אסון. היה קשוח כמו ב'אוז'. היו כאלה שמאיימים עליך הסכין שתביא להם את הנעליים".

הקיבוץ נשמע כמו שוודיה ליד זה.

יונה: "ממש. אבל גם בפריז עשינו כיף. עודד אחי ואני היינו מציירים גרפיטי במטרו".

"כל אחד היה רוצה לגור עם החבר'ה שלו בהאנגר בדרום תל־אביב". 'קיבוצניקים'

× × ×

אחרי שלוש שנים המשפחה חזרה ליחיעם. יונה נשאר בקיבוץ עד גיל 27. "עד אז עבדתי בבננות ומעולם לא הייתי מנהל עבודה, תמיד הייתי פועל, עם התאילנדים. עבדתי קשה. בקטיף, אחד חותך את האשכול ואחד מקבל את האשכול ונשבר לו הגב. אני הייתי מקבל את האשכול על הגב כדי שהתאילנדים לא ירגישו שהביאו מישהו לבן מעליהם. ובין אשכול לאשכול אתה מקווה שלא תצא לך חולדה כי היו חולדות שם, או נחשים".

יואל: "ישבתי אצל אמא במרפסת כשהתחלתי ללמוד משחק, והיא החזיקה לי את היד ואמרה, 'מה זה, נהיו לך ידיים של סטודנט!' פעם היו לי ידיים מחוספסות מעבודה".

יונה: "לי יש תמיד רגשות אשם, כי בתפיסה שלי אתה צריך לחזור מהעבודה מלוכלך ומזיע, וכשאתה כותב סדרה אתה לא מלוכלך ומזיע אלא אם אתה רודף אחרי הארנבת שיואל הביא לגדל בדירה שלנו".

יואל: "קשה לפעמים לעשות את הסוויץ' הזה. לתרום לחברה הישראלית, להתנדב, לעבוד, אלה דברים מושרשים בנו, ועכשיו העבודה שלי היא לשחק. זה עדיין מאוד מוזר לי שאני עושה 'הו הו הו' על הבמה ומתפרנס מזה. לעבוד - זה בבננות".

ב־2014 יואל הצטרף ליונה בתל־אביב וחוץ מהארנבת שלו, עידית, הגיעו לדירה הרבה קיבוצניקים שבאו לישון שם רק כמה ימים, שתמיד הפכו לתקופה.

יונה: "כשעברתי לעיר, חזרתי ממילואים ברצועת עזה שגרמו לי להרבה כאב, והתפרצה אצלי פוסט־טראומה. הייתי המלצר הכי גרוע בתולדות העיר. לא הבנתי למה אנשים מבקשים קפה בכוס זכוכית. הייתי רועד והכל נשפך. כל כך כאב לי הגב מהבננות ומהצבא ואסור היה לשבת, אז הייתי עושה הפסקות והולך לשבת על האסלה. אבל הייתי אלוף בטיפים. כל הזמן אמרתי שזה היום הראשון שלי ואני מצטער שאני מלצר גרוע, וזה גרם לכולם לחבב אותי. עד שלקוחות קבועים אמרו לי, כבר אמרת את זה".

הטראומה נוכחת בסרט 'הצלילה', שיונה יצר וביים עוד לפני 'הקיבוצניקים'. סרט רגיש ויפהפה שזכה בארבעה פרסים, ביניהם פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים ב־2018, וכן בפרסים בינלאומיים, ומככבים בו ארבעת האחים רוזנקיאר: יואל, יונה, מיכה ובתפקיד קטן עוד האח הבכור, אדריכל במקצועו. העלילה מתרחשת על רקע מלחמת לבנון השנייה כשהאחים חוזרים לסוף שבוע לקיבוץ כדי לקבור את מה שנשאר מאבא שלהם אחרי שתרם את גופתו למדע. אחד מהם, בן דמותו של יונה, סובל מפוסט־טראומה.

"זה מישהו שטיפלתי בו ולא הצלחתי להציל אותו", אומר יונה על שירותו הצבאי, נמנע מלפרט יותר מדי את שורשי הטראומה הפרטית שלו.

מתי התחילו התסמינים?

"כשעזבתי את הקיבוץ לתל־אביב. בעיר הכל היה חדש והכל היה מפחיד, ואתה מסתובב עם הלדרמן בתיק, ולא יושב אף פעם עם הגב לכניסה, וכל הזמן מפחד שיקרה משהו. לא ישנתי שנתיים־שלוש. זאת אומרת, יש לילה אחד שאתה לא ישן, ואז יש לילה שאתה ישן 22 שעות במקרה הטוב, וגם זה הרבה פעמים עם סיוטים".

שיתפת בזה מישהו? האחים?

"דיברתי פעם אחת, והם חשבו שזו רק תקופה קשה שעברה. אבל אני מבחינתי יצאתי מהארון באיזה מובן, והם חשבו שזה עובר".

למה זה כמו לצאת מהארון?

"כי אתה אומר שאתה לא כמו כולם, שמשהו בך השתנה לתמיד, שלא תחזור להיות מי שהיית. אתה עדיין תהיה מצחיק וחמוד, אבל כשמחסלים את קאסם סולימאני אתה בטוח שעוד רגע יהיה בלגן, ויקראו ליואל, למיכה ולעודד למילואים, ותהיה מלחמה ומה יקרה, ומי ישמור עליהם, כי אני לא יכול יותר לעשות מילואים".

הרגשה שאתה חלש?

"כן. אתה מגיע בצו 8 למילואים ורואה את כל הצוות שלך מתגייס, ואתה אומר שיש לך בעיות גב. אתה לא מרגיש טוב כשאתה רואה אותם נכנסים לתוך עזה. כשיואל היה בסיירת גולני במלחמת לבנון השנייה הייתי בהיסטריה מוחלטת. לפני שהוא נכנס באתי לעשות לו שיחה, ואחרי שחיבקתי אותו ישבתי באוטו ובכיתי שעתיים".

מה אמרת לו בשיחה הזאת?

"אמרתי לו לא לשכוח לפחד. שאחרי שהוא יישאר שם עוד יום ועוד יום, הוא יוריד את ההגנות, אז שייזהר, שיפחד".

הייתה לך מחשבה, כמו בסרט, להגיד לו לא ללכת למלחמה?

"לא. יש מלחמות שהן מלחמות אין ברירה. לבנון הייתה כזאת. זאת המדינה שלנו, אין מה לעשות".

יואל: "כשעברתי את הגיבוש בגולני והתקבלתי לסיירת, התקשרתי לאחד מהחבר'ה בקיבוץ ובישרתי לו, והוא ישב בפאב בגעתון וצעק, 'חבר'ה, רוזנקיאר בסיירת!' זה חלק ממדד הגבריות איך שתפסתי אותו אז. כל מה שעניין אותי זה שתהיה לי חולצה שכתוב עליה 'צוות משהו'".

יונה: "בקיבוץ אתה רוצה להיות כמה שיותר בקרבי. להיות מטכ"ליסט, סיירת גולני. זה כבוד למשפחה, לקיבוץ. ואז למדנו קולנוע, משחק, ופתאום אתה משיל את כל הגבריות הזאת ולומד שיש גבריות אחרת, שזה בסדר להיות קצת יותר רגיש, קצת יותר עדין".

יכול להיות שמי שלא חווה את זה לא יכול באמת להבין מה זה פוסט־טראומה?

"גם. אתה הרבה יותר חמום מוח, משהו בך אחר. זה עצוב, כי הייתי ילד חמוד. אני חושב שהייתי מישהו יותר טוב פעם. הדבר הכי קשה זה הקול הטורדני. אם מתחיל איזה אירוע מלחמתי או בלגן בחדשות - כל הבטן רוקדת עם דינמיט. ויואל, אם את שואלת אותי, יגיד שהוא בסדר גמור, אבל אני חושב שגם לו קשה בלילות ושהוא לא אומר".

יואל?

שותק.

יונה: "תדע שאני הכי אוהב אותך בעולם, יואל".

× × ×

עכשיו יונה עסוק בפרויקט הבא שלו, 'פרפרים', שכבר זכה במקום הראשון בחממה הבינלאומית של סם שפיגל, וגם הוצג בפסטיבל קאן. הסרט הוא הומאז' לאבא הפרטי שלהם, שאחיו יואל ומיכה משחקים בו. יואל, עם עיניים לטבוע בהן, חוש הומור וכריזמה ביישנית, התחיל ללמוד משחק בגיל 28. הוא גר היום בחיפה, ועד לא מזמן היה חלק מקבוצת 'החיפאית' של תיאטרון חיפה. ב'קיבוצניקים' (משודרת ב־HOT בימים ראשון עד שלישי וזמינה ב־ (VODהוא מגלם את יוגב, בן כיתה שעבר פגיעת ראש בתחרות טיפשית בין בני הכיתה. התפקיד הזה והתפקיד שלו ב'הצלילה', מסמנים אותו כשחקן שכדאי לזכור. עד שמצא את הייעוד הזה הוא ברח הכי רחוק מהקיבוץ. "אחרי הצבא עבדתי בחווה לנוער עבריין, ליד תקוע, כאלה שכבר היו אחרי בתי כלא. הייתי השמאלני היחיד שמצביע מרצ וגר בשטחים לדעתי. פעם נעלתי את המפתחות של האוטו בפנים. אם יש מקום אחד שאתה רוצה שזה יקרה לך בו, זה חווה לנוער עבריין. עובר איזה ילד, לא צריך לשאול אם הוא יודע לפרוץ" (צוחק).

רוב הסדרה נכתבה כשגרו יחד בתל־אביב. יונה: "כששלחנו את הסדרה למירית טובי, מנהלת הדרמה ב־HOT, היא חשבה שזה גרוע, אבל היא קראה את קורות החיים שכתבנו: 'לולן בהכשרתו', 'טוען לתואר הכי יפה מכל הכותבים' - משהו מטומטם ברמות, ואת זה היא אהבה, ושם זה התחיל. לקח לנו שבע שנים לעשות את הסדרה".

יואל: "כשיצאה הסדרה וגם הסרט כולם אמרו, 'בוא'נה איזה יופי, איך הולך ליונה טוב עם הכתיבה'. זה מצחיק אותי, הם לא ראו מה שאני ראיתי בחמש השנים שגרנו יחד: אותו קם בבוקר עם הנגאובר קטלני, מכין קפה, מדליק סיגריה ויושב בתחתונים וכותב מהבוקר עד הערב, לא מדליק את המזגן כי אין לו כסף, ומקבל 'לא' אחר 'לא' מקרנות".

יונה: "פתאום אני קולט שאולי כן הייתי יכול להיות אקונום טוב, כי בהתחלה היה לי בדירה נקניק, ואז אמרתי לעצמי שבתכלס אני נורא אוהב את הנקניק, אז הייתי כל הזמן גומר אותו. אני שונא טונה, אז הייתי אוכל אותה מעל הכיור בגועל, ואומר לעצמי, 'רק תחזיק את זה 20 דקות ויהיה לך שובע של לפחות שמונה שעות'. ומה שותים אחר כך? אם נשתה ויסקי זה ייגמר בשנייה, אם יש משהו אחד שאנחנו שונאים זה ערק. וככה התחלנו לשתות ערק. עכשיו אנחנו צריכים לעבור לג'ין".

יואל: "אני לא אוהב ג'ין".

יונה: "נו, בדיוק".

יואל: "כמו איזה אחד מהקיבוץ שהיה אומר: 'וודקה אני שותה רק כשאני נוהג, תביא לי ויסקי' (נקרעים). אין ספק שלגדול רחוק, ובתקופה שבה לא היו המון גירויים חיצוניים, היה קרקע פורייה לסיפורים. זה קיבוץ של סטורי־טלרז. יעל נאמן היא מיחיעם למשל. אתה רוצה להצחיק, אתה צריך לעבור את הרף".

הדמות של יוגב שסובל ממעין פיגור נדמית לפעמים כאילו לועגים לה, מאוד לא פי־סי.

יונה: "יש אנשים שחושבים שהסדרה רק יורדת על הקיבוצים, כמו שחבר אמר ליואל: 'יש בסדרה רק עילגים ופיסחים ואהבלים', אבל בעיניי זה בדיוק ההפך. קודם כל זאת קומדיה, ובקומדיה אנשים מתנהגים בצורה מצחיקה, חסרת מודעות וקצת דבילית. שנית, זו סדרה על חבר'ה, וכל אחד היה רוצה לגור עם החברים שלו בהאנגר בדרום תל־אביב, שיהיה צחוקים, בירות, לעבוד יחד. ובסוף, כל הבני כיתה הקרועה הזאת מתאחדים כדי לדאוג לחלש. מהתגובות שאנחנו מקבלים, אנשים שלא קשורים בכלל לקיבוץ, עפים עליה ממש. ובלי להשוות כמובן, לא רק אסירים אהבו את 'אוז', ולא רק מאפיונרים את 'הסופרנוס'".

יואל: "הרבה מהחבר'ה שראו את זה מאוד מזהים את עצמם, ומצד שני המבוגרים יותר נורא נפגעים בשם התנועה הקיבוצית, בגלל הגסויות, השפה, הקללות. זה לא מניפסט של שום דבר. ווליום מוגבר".

יונה בזוגיות כבר שנה. הוא לא חושב שהחיים בקיבוץ דפקו אותו בשום צורה במישור הזה, גם לא את החברים שלו. יואל רווק. "אני לא בטינדר כי לי זה מוזר, ניסיתי פעם".

מתי התחלתם לגלות את הבנות?

יואל: "בקיבוץ הרבה יותר היינו עסוקים בלעשות קטעים. עד היום, האמת, אני אעדיף לבלות עם החברים שלי מאשר עם בחורה. בפעם הראשונה שלי הייתי בן 15, היה לי בראש שזה חייב לקרות לפני גיל 16. הייתי אז ילד בריכה, יושב עם המציל ואוכל לו את הראש. סיפרתי לו שאני פוגש מישהי ואולי נשכב, אבל אני לא יודע מה לעשות. הוא אמר, 'לך אליי לחדר, יש שם שתי בירות, תיקח אותן, תן לה לשתות, תשתה גם והיא כבר תוביל אותך'. היא שתתה איזה שני שלוקים, אני את כל השאר, והתחלנו לשכב. הסבירו לי שבפעם הראשונה אני אמור לגמור מהר, אבל לא גמרתי, ואז היא עצרה ואמרה שאו שאני משקר שזאת הפעם הראשונה שלי, או שאני הומו. אז ישבתי וחשבתי, נגיד על החבר הכי טוב שלי, יכול להיות שהוא גם מוצא חן בעיניי? הלכתי והטלתי את מימיי ואז זה הצליח והבנתי את ההשפעות של האלכוהול על גוף הגבר".

נשמע שהיה כיף לגדול בקיבוץ.

יונה: "בטח! אין מקום יותר טוב לילדים מקיבוץ. אני לא יודע אם אני אחיה שם, אבל אני יודע שאני אקבר שם. בטח, יש שם אחלה נוף".