בעזרת השם

לא בכדי הפך "עלובי החיים" לשיחת היום בצרפת, עוטר בפרס יוקרתי בפסטיבל קאן ולבסוף נשלח כנציג הרפובליקה לאוסקר - שם הוא מועמד לפרס הסרט הזר ועלול לזכות בטקס ביום ראשון (לא באמת, הפרס בכיס של "פרזיטים"). קודם כל, כי צריך חתיכת חוצפה לקרוא לסרט שלך "עלובי החיים" בלי שיהיה לו שום קשר ישיר - לא בסיפור, בתקופה או בדמויות - לרומן האלמותי של ויקטור הוגו (למרות שפה ושם ניתן למצוא כמה רמיזות והקבלות יפות).

במקום זאת הבמאי הצעיר לאדג' לי מציג עלילה שמתרחשת במשך 24 שעות בפרבר עוני של פריז מלא בבני מהגרים שחורים ומוסלמים, עולם עם חוקים משל עצמו, ועוקב אחר שלושה שוטרים. כנהוג לפי הנוסחה אחד השוטרים הוא טוב, השני רע ומושחת, והשלישי איפשהו באמצע. שרשרת אירועים מול קבוצת ילדים מסלימה והופכת בסוף למלחיצה ממש. זה כמו שמישהו אצלנו היה עושה מותחן במאהל בדואי וקורא לו "התנ"ך".

זו דרכו של לי, בן להורים שהגיעו לצרפת ממאלי, להגיד לצופים הבורגנים השבעים בפריז: "עלובי החיים האמיתיים בימינו זה לא מאיזה רומן קאנוני מהמאה ה־19 שקראתם בחטיבה ושכחתם, אלא הם חיים פה כאן ועכשיו, ואתם מפחדים מהם וחושבים שכולם פושעים או דאעש". אלא שאחרי שסיימנו להלל על בחירת השם ואת היותו סרט "רלוונטי", צריך להגיד ש"עלובי החיים" גרסת 2019 הוא גם סרט די בנאלי, מטיפני וילדותי — ואני מודה שאני פשוט לא מבין את התעלפויות המבקרים האחרים ממנו, מעבר לבחירת השם המוצלחת.

בכל סדרה אמריקאית סטייל "הסמויה" שמשלבת בין עלילות פשע למצב החברה, ואפילו סרטים אמריקאיים סליזיים כמו "יום אימונים מסוכן", שלא זכה לרבע מההערכה והפרסים של הסרט הנוכחי, תמצאו תובנות דומות. אז פה כולם מהללים כי מדובר בסרט צרפתי?

מהסרטים שאפשר לראות בשל "הנושא החשוב", לא בגלל האיכות.