שני 01 ביוני 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    |
    7 ימים • 05.02.2020
    למה לא כתבתי כלום על נעמה יששכר
    (עד עכשיו, כן?)
    חנוך דאום

    אשרי ומה טוב חלקי שלא כתבתי מילה על נעמה יששכר כשזאת הייתה בכלא ברוסיה. עשיתי זאת כהסקת מסקנות מהשטויות שכתבתי כאשר גלעד שליט היה בשבי. הבעיה היא שאני כמעט היחיד שהסיק מסקנות. כל היתר עסקו בהפיכת נעמה במהירות לנושא לאומי, ואז מיד עם חזרתה - להלקאה עצמית על כך שהיא הפכה להיות נושא לאומי. עניין פתולוגי. מה שניחם אותי היו הבדיחות ברשת שהיו ממש טובות. במיוחד זו של מישהו, שזרק רעיון: "כשנעמה חוזרת בואו נעשה כאילו לא קרה כלום - והיא סתם אכלה סטלה רעה כל הזמן הזה".

     

     

    דבר מעניין ששמתי אליו לב בהתנהלות משפחת יששכר אחרי שנעמה הגיעה, זו המהירות שבה אדם מתרגל לבשורות טובות. מאחר ואין לי עניין להעביר ביקורת על משפחתה של נעמה אדגים את הנושא בדרך אחרת, ומי שנקרא אי פעם לאיזו ביקורת רפואית חשובה יכיר את הסיטואציה: הרופא רואה איזו נקודת חן חשודה, סוג של גוש. הוא מחליט לקחת ממך דגימה כדי לבדוק במה מדובר. יש לך שבועיים לחכות לפגישה נוספת, להמתין לתוצאות הבדיקה. מה שקורה בשבועיים הללו, זה דבר מדהים: אתה פוחד, מתפלל, חושב על פרידה מאהוביך, מתכונן לטיפול ארוך, מדמיין גסיסה וגם כותב נקודות לצוואה. אתה חושב על החיים וכמה לא הספקת כלום. לפתע, אתה מעריך את השמש שזורחת בבוקר ואת קול שאון הילדים המשחקים בזמן השנ"צ. אחרי שבועיים אתה מגיע לרופא והוא אומר לך שזה שפיר. חייך ניתנו לך בחזרה. ניצלת. 

     

    תוך כמה זמן אתה חוזר לשגרה? בתוך כמה זמן אתה שוכח שרק אתמול היית נותן הכל בשביל הבשורה הזאת? כמה זמן עובר עד שאתה כבר לא מרגיש בר מזל, אלא חוזר לאדם הנוירוטי שהיית, שב להיות מוטרד מקטנות וכפוי תודה כתמיד? ובכן, זה בדרך כלל קורה כבר בחניון בית החולים, כשאתה לא מוצא את פתק החניה. כבר שם כל היופי הזה של החיים שפחדת לאבד נשכח ואתה חוזר לסבול. 

     

     

    לא יודע אם שמתם לב, אבל הצטרפתי ל'ארץ נהדרת'. אני קצת מגזים כמובן, אני רק מתארח שם בסדרת מערכונים שמשודרת עד הבחירות, אבל עדיין, צעד קטן לקשת, צעד גדול למגזר. בשבוע שבו נאלצנו להבין שסיפוח לא יקרה, מתנחל כמוני תקע דגל בספינת הדגל של הטלוויזיה. את מה שאני עושה שם תוכלו לראות בטלוויזיה, אבל מה שהביא אותי לעשות זאת קשור גם לשינוי עמוק שעברתי בהבנה של מה שקורה פה סביבנו. כי עד לפני שש שנים, עוד הייתי נענה לכל ה'פגוש את העיתונות' לסוגיהן. הייתי יושב שם איפה שהיום יושבים ריקלין ואלדד יניב (אגב, את שניהם אני מאוד מחבב באופן אישי), ועובר מאולפן לאולפן. חשבתי שיש לזה חשיבות, שזה "דיון ציבורי". טעיתי. כיליתי את זמני כסטטיסט בוויכוח שממילא מתקיים פה ללא הרף וללא שינוי, רק השחקנים מתחלפים. השתתפתי בשיחה שאיש לא מגיע אליה עם רצון להקשיב, אלא רק עם תשוקה להשמיע, והייתי דלק במדורת הפטפטת הישראלית חסרת המשמעות. מה הטעם לקיים דיונים, אם אין אדם אחד בכל הארץ הזאת שמשנה עמדתו בגללם? 

     

    עכשיו תשאלו בוודאי "ומה נותנת הקומדיה הפוליטית?" אז ראשית, אולי לצחוק על מה שקורה פה ישחרר משהו מהרצינות המוגזמת במרחב; שנית, דרך הקומדיה מתגלות לעיתים תובנות חדשות; ושלישית, נדמה לי שאם נתקענו פה במדינה שבה יש מחלוקת שאי־אפשר כעת לפתור, מגיעה לאנשים גם נחמה.

     

    והנה אני אומר זאת פה שוב, כי אני מרגיש שיש הדחקה גדולה של הנושא, אז מי שעוד לא הבין כמה עושים מאיתנו צחוק, נא להפנים: יהיו עוד פאקינג בחירות אחרי הבחירות האלה. אין לי כוח לתת פה תסריטים ולנמק מדוע, אבל אני קובע, ברשותכם, כי הסיכוי שלא תהיה הכרעה בבחירות, גבוה בהרבה מהסיכוי שתהיה. 

     

    מסיבה זו אני מזדהה עם דברים שאמר עזרא קליין, עיתונאי אמריקאי וממיסדי Vox (אני לא מתנשא פה כרגע ולא הייתי מגיע לדבריו לבד, מישהו הפנה את תשומת ליבי לרעיונות שלו), על כך שאנשים צורכים פוליטיקה כבידור; אבל זה בידור גרוע מאוד, כי הוא גורם להם להרגיש רע. ויש לו הצעה מעשית: הוא ממליץ לנו לעסוק בפוליטיקה מקומית ולא ארצית, וכך לבנות גשרים יחד. אנשים שגרים באותה שכונה יכולים להיות בעלי דעות הפוכות ברוב הנושאים ה"חשובים", ועדיין להיאבק למען סלילת שביל אופניים ליד בית הספר המקומי. ומי שחושב שאלה זוטות לעומת ה"דברים הגדולים", לא באמת מבין מהם החיים האלה. 

     

     

    לסיום אני מבקש לחזור למהירות שבה אנו חוזרים לשגרה אחרי שלרגע חשבנו שנאבד הכל, ולהגיד משהו על פרופורציות: בשבוע שעבר הייתה אזכרה לבת דודתי, עפרה פליקס ז"ל. לפני 25 שנה ירה בה מחבל מתועב בדרכה לביתה באלון מורה. היא הייתה אז בת 19 בלבד. גם אני הייתי אז בן 19, ומעציב אותי לחשוב על כמה שהילדה המוכשרת והשמחה הזאת הפסידה. וכמה אנחנו הפסדנו מלכתה. השנים שחלפו מעמעמות את הזיכרון שיש לי ממנה, אבל הייתה שבת אחת שבה שיחקתי "שני מקלות" איתה ועם אברהם גביש ז"ל, לוחם סיירת מטכ"ל שלימים נרצח גם הוא, וגר אז כילד בבית לידה באלון מורה. מסיבה שאיני יודע להסביר, אני זוכר את המשחק ההוא לפרטי פרטים. לא קרה בו משהו מיוחד (גביש ניצח, אגב), אבל היו לי אלה רגעים קסומים בפשטותם ונטולי דאגות של ילדות שלא תחזור, עם ילדים שהיו פה לרגע, ואינם. יהי זכרם ברוך.

     


    פרסום ראשון: 05.02.20 , 17:58
    ידיעות אחרונות