"הייתי בשידור חי והרגשתי משהו זוחל לי על המצח. אחרי שנייה קלטתי שזאת כינה. תפסתי אותה ומעכתי אותה"

עינת נתן, נשואה ואם לחמישה, נולדה בשנת 1971 בחיפה. אביה היה איש צבא קבע והמשפחה עברה מיקום מדי שנתיים. למדה בתיכון גינצבורג ביבנה וממוצע הבגרות שלה עומד על יותר ממאה. שירתה בצה"ל כפקידת מבצעים בחיל האוויר ולאחר השחרור למדה משפטים באוניברסיטת תל־אביב. בהמשך למדה הנחיית הורים במכון אדלר. במארס 2018 הוציאה את הספר 'חיימשלי' שהפך לרב־מכר ומכר מעל 60 אלף עותקים. בימים אלה היא מרצה ברחבי הארץ, מגישה פינה בתוכנית הבוקר של טל ואביעד, מגישה עם הילה קורח את הפודקאסט 'אמא אמא', מחזיקה בקליניקה להדרכת הורים ועובדת על ספרה השני.

מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

"אני בת שנתיים וחצי, באר־שבע, אבא מגיע לאסוף אותי מהגן ומספר לי שנולד לי אח. יושבת במושב האחורי של האוטו בדרך לבית חולים סורוקה לפגוש את אמא ואת רני, האח החדש שלי. אבא מושיט לי שוקולד, אומר שזה יום חגיגי, שמותר היום. השוקולד ההוא היה בטעם אחר. שוקולד שנמס לי בפה וחבר למשאלת הלב הכי גדולה שהייתה לי. אח, תינוק, נשמה תאומה, הילד הראשון שלי".

איזו עצה היית נותנת לעינת בת ה־16?

"לפעמים הכל כל כך מבלבל, יותר מדי סימני שאלה. זה בסדר, זה נורמלי. את אולי עוד לא אמורה לאהוב את עצמך, עוד לא פגשת את אהבת חייך, את עוד לא יודעת במה את טובה, את אפילו לא יודעת מה שלומך כששואלים אותך. קחי אוויר. זה ישתפר, יהיו רגעים שתהיה בהם השלמה, שקט, את תמצאי את הדרך, ובעיקר תמצאי אהבה כל כך גדולה שלא תאמיני שאת בכלל ראויה לה. הילדים שיהיו לך יחדדו לך מי את וכל רעשי הרקע של האם את טובה מספיק ייחלשו. הייתי נערה מקובלת, אבל לא הרגשתי ככה. תמיד הרגשתי אאוטסיידרית. אולי זה קשור גם לזה שכל שנתיים עברנו דירה".

מה ההחמצה הגדולה של חייך?

"שלא ילדתי עוד ילדים. מדמיינת את כל האנשים הקטנים שלא הצלחתי ללדת שהיו יכולים להיות שלי, של עצמם, של החיים".

מתי הייתי קרובה למוות?

"המוות נוכח מאוד בתפיסת החיים שלי. אמא הייתה חולה מאוד ונפטרה בגיל צעיר, כשהייתי בת 30, אבל היא הייתה במצב לא כשיר הרבה מאוד שנים לפני כן. אחות של יובל בעלי נהרגה בטיול אחרי צבא בדרום אמריקה. איבדתי בלידה שקטה תאומים בסוף חודש תשיעי בשנת 1999, אבל שנה לאחר מכן נולד הבכור. מצד אחד זה היה אֵבל גדול, מצד שני בחירה מאוד משמעותית בחיים. השארנו את זה מאחור, במחשבה שאנחנו לא מתעכבים על המוות. אז אני מכירה את המוות, יודעת שאנחנו אף פעם לא מוכנים אליו".

מתי בכית לאחרונה?

"אני בוכה בקלות. בוכה משיר ברדיו, ממבט בנעליים של חייל בבוקר ליד הדלת - עדיין לא מעכלת שיש לי ילד בצבא. בוכה משיחת טלפון באמצע היום מאישה חרדית שקראה את הספר שלי בחדרי חדרים והוא נתן לה כוח לקום בבוקר ולאהוב אחרת את הילדים שלה. בוכה כשהבת הקטנה שלי מצליחה לקרוא בפעם הראשונה משפט שלם, כשמישהו מהילדים אומר בספונטניות סליחה או תודה או שואל אותי לשלומי. בוכה בסרטי דיסני ופיקסאר, בוכה כשמדליקה עם הבנות שלי נרות שבת. להמשיך?"

מה הג׳וב הכי גרוע שהיה לך?

"היו הרבה ג'ובים מזעזעים, החל ממנקת חלונות של מכוניות בתחנת דלק, דרך נערת הקוסם ועד עורכת דין המתמחה בביקורי עצירים. אבל הכי נורא היה כשלפני הצבא גויסתי לתפקיד מכירתי זוהר במסגרת יריד אדם ועולמו בגני התערוכה. העבודה הייתה לשבת שמונה שעות בשמש בבגד ים בתוך ג'קוזי ריק ממים ולספוג מבטים סוטים של העוברים והשבים"

"לא לעשות כלום. החלום שלי הוא להיות בבית בטרנינג, בלי חזייה, להעביר מהמכונה למייבש, להכין קציצות ומרק, לצחוק עם הילדים, להשתעמם, להירדם מול הטלוויזיה".

מה ההורים שלך לא הבינו לגבייך?

"גדלתי בבית שבו אחי רני היה ה'חכם', ואני הייתי הילדה ש'יודעת להסתדר'. תמיד הרגשתי שאני לא מספיק חכמה. מדהים כמה עיניים של הורים מייצרות מציאות. היום כבר הצלחתי לשחרר קצת את תחושת הלא חכמה, בעיקר כי הבנתי שגם כדי 'לדעת להסתדר' נדרשה לי חוכמה, כזו שמצליחה לראות אנשים, להקשיב, לספק את הסחורה".

מה מדאיג אותך לפני השינה?

"לפני השינה זה שלב שלא קיים אצלי, אני נרדמת בשניות. אבל בשנייה שהעיניים נפקחות בבוקר הכל מדאיג אותי! עבודה, משימות, ילד, ילד וכל מה שעובר עליו. התקף חרדה מתמיד, אבל כזה שמתאזן בשנייה שאני מעירה את הבית".

מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל?

"מה זה גוגל? אני שייכת לזן נכחד של טכנופובים, את כל הספר שלי כתבתי בטלפון, מעולם לא פתחתי קובץ וורד במחשב, אפילו את הפייסבוק שלי יובל מתפעל. אוקיי, כשאני עושה עם הילדים תשבץ ואנחנו לא יודעים משהו, אני פותחת גוגל".

מה הדבר שהכי משגע אותך כרגע?

"אני גרועה בלחכות, אישה של סיפוקים מיידיים. הספר החדש שלי כבר נכתב ועכשיו אני מעבירה את ימיי בשיגעון בלתי נסבל של מתי הוא ייצא, מתי קרן, העורכת שלי, תשלח לי הערות על עוד פרק ואיך נקרא לו. מרגישה כמו בהריונות, שמהרגע שאני רואה פס כחול על מקלון הבדיקה אני כבר מרגישה צירים ורוצה להגיע לחדר לידה".

איזה שיר ישירו בלוויה שלך?

"אני אוהבת את חוה אלברשטיין, אז 'שיר סיום' או 'חיוכים'. ומיד הייתי מאזנת עם 'סניוריטה' או איזה שיר פרחי מהטיקטוק, כדי שהילדים שלי ירגישו בבית".

מתי היית הכי מאושרת (לבד מלידת ילדייך)?

"​באמסטרדם, לפני שנתיים, והיו מעורבים בזה דברים שהם חוקיים רק שם".​ 

מה הדבר שאת הכי שונאת בעצמך?

"​הכל. הלוק, הפיל, הקול, הנוכחות​. בעעעע, אבל בגדול זה דלק לא רע בכלל, אני חייבת להודות". 

לו היית קמה כביונסה בבוקר, מה היית עושה?

​"את אותם הדברים אבל לאט"​.

מה מפחיד אותך?

​"תאורה גרועה"​.

מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?

​"ולמרות כל זאת, עדיין העורכים של ויקיפדיה לא הסכימו שיהיה עליה ערך".