זוכרים את נעמה יששכר? ההיא שממש רצינו שתחזור? ההיא שכשחזרה במטוס ראש הממשלה אמרנו לעצמנו: טוב, די. הגזמתם. זוכרים את עסקת המאה? העסקה שבה חתמנו שלום אמיץ עם האמריקאים ונשבענו לעשות בינינו לבין הפלסטינים, סוף־סוף, את מה שלא עשינו 50 שנה - סיפוח?
כן, זוכרים. בטח זוכרים. רק שזה לא מעסיק אתכם יותר, כי זה מעולם לא היה רלוונטי באמת לחיים שלכם.
זה היה רלוונטי באמת לחיים של ראש הממשלה. לחייו הפוליטיים, חייו הציבוריים, חייו כאדם חופשי. זה היה רלוונטי לסיכוייו להביא בסקר הבא עוד מנדט או שניים. אולי. אבל אנחנו התעסקנו בדרמות המתוסרטות האלה כאילו החיים שלנו ממש תלויים בזה. כאילו אם נעמה תחזור, הכל בעולם יסתדר. כאילו אם טראמפ יכריז על הסכם שלום בניכוי פלסטינים באמת יפרוץ פה שלום כולל.
כאילו. חדשות הכאילו.
אלה החדשות שלא באמת קשורות ישירות למציאות חיינו - המציאות שבה, בלילה אחד באותו שבוע, רצוּ תושבי עוטף עזה למרחבים המוגנים חמש פעמים, ובאחת מהן נפצעה קשה ילדה קטנה. המציאות שבה התאבדו ארבעה רופאים בשנה וחצי בביה"ח סורוקה, וכל הגעה למיון היא גזר דין המתנה למוות במסדרון.
מציאות חיינו האמיתית היא תחבורה פקוקה וכאוטית ללא פתרון נראה לעין; היא יוקר מחיה שגורם לכם להכחיל בפנים בכל פעם שהקופאית מכריזה על סכום הקנייה; היא הדירה שלא תוכלו לקנות; היא התור שלכם ל־MRI בעוד חצי שנה.
יש עוד, אבל אף אחד לא מטפל בכלום מזה, כי מי יטפל? הממשלה שאין? השר הזמני שעסוק בסיכויי הארכה? ראש הממשלה שעוסק במפגני שופוני ריקים ומאשים את התקשורת בפייק־ניוז?
אז בואו נגיד את זה אחת ולתמיד: הבעיה היא לא פייק־ניוז; הבעיה היא פייק־מציאות. נעמה יששכר, הסכם המאה, הנחיית רה”מ להקים מפעל חיסונים נגד וירוס הקורונה הם פייק־מציאות.
איך מזהים פייק־מציאות? אה, זה קל. הסימפטום הראשון הוא שראש הממשלה - וכנראה גם רעייתו - מצטלמים איתה מדושני עונג, כי הפייק־מציאות מתקיימת בעיקר כדי לשרת את הקמפיין האינסופי שלהם. הסימפטום השני הוא שאתם לא רואים - גם במאמץ - איך הפייק־מציאות עומדת להשפיע על חייכם היומיומיים. ושלישית, הפייק־מציאות נעלמת בתוך ימים ספורים מרגע הופעתה כדי לפנות את מקומה לפייק־מציאות הבאה שתמנע מכם לראות את המציאות עצמה.
זה סוג של חיים במטריקס מתמשך מתוצרת ישראלית. מטריקסיהו. ופה ושם אנחנו - האישה ואני לפחות - מתחילים להרגיש כמו מחתרת המורדים של ניאו, מורפיאוס וטריניטי, שרואים את המציאות האמיתית שמתחת לפייק־מציאות הנוצצת שיצרו מכונות הקמפיין של נתניהו.
"איך זה שאף אחד לא עושה שום דבר?" אהובתי אמרה לי השבוע. "שום דבר פה לא מתפקד, אין ממשלה, אין תקציבים, דברים קורסים, וכולנו מתעסקים במה? בטראמפ? חייבים להתחיל איזו מחאה אזרחית. להפסיק לשלוח את הילדים לבית ספר או משהו".
"הם הולכים לבית ספר!" הבהרתי בתקיפות. רק זה חסר לי עכשיו, ילדים בבית.
כלומר, אני יודע שהיא צודקת, אני רק לא מוכן להיות הדפני ליף הראשונה שתעבור לחיות באוהל - או לחנך את הילדים בבית - כדי להצית את המחאה האזרחית הבאה.
והעובדה שכולנו מוכנים לשתף פעולה עם הפייק־מציאות - למעשה עברנו לחיות בתוכה - עוזרת לה להימשך. השבוע נתניהו היה שוב באוגנדה. ובכל זאת, אין שום קשר בין הנסיעה המסוקרת הזאת לבין ענייניה הדחופים של ישראל, כלומר המציאות הממשית שאיננה הפייק־מציאות שבה גיבור־העל נתניהומן שוב מציל את היום.
כי המציאות הישראלית האמיתית זקוקה לממשלה, לתהליכים, לתקציבים, לפתרונות, ובעיקר, סוף־סוף, להתייחסות. הפייק־מציאות מצידה זקוקה רק לערימת צלמים וסיקור תקשורתי חסר פרופורציה.
נתניהו חי בפייק־מציאות. הוא גם היצרן הראשי שלה. ההישגים שנתניהו משיג הם בפייק־מציאות בזמן שרובנו מתגוררים, מה לעשות, במציאות הממשית. ומתישהו היא תיפול לנו על הראש.
