"כל כך פחדתי מכישלון שלישי, ממה יגידו על המתגרשת הסדרתית"
שום דבר לא הכין את הילה נחשון לטראומה של חייה: היעלמותה התקשורתית והיום שבו עזב בעלה השלישי בלי שום התראה, מותיר אותה לבדה במושב עם הילדים, על סף פשיטת רגל, בוכה ימים רצופים, שוקלת 40 קילו, חוטפת פיברומיאלגיה, כמעט מוותרת. עכשיו - אחרי שהצילה את עצמה - היא חיה מחדש, הפעם ככותבת ופרסומאית, ומספרת על המסע מפסגת העולם לחיים על ציפרלקס ואלף שקל בחשבון הבנק
הבעיה הישנה של הילה נחשון עם אבוקדו היא משהו שרק היא ואני מכירות. סוד קטן. משהו שאמרה לי בשני צמתים רעועים בחייה, כשאספה את השברים והדביקה מחדש והפכה להיות שוב הדוגמנית־מגישה המצליחה שמתחתנת ומתגרשת לחלופין. מבחינתה, גברים הם כמו אבוקדו: "יש להם שני מצבי צבירה: קשה, קשה, קשה... רקוב!"
לא חלקתי עליה אז – בנוגע לאבוקדו היא צודקת, בנוגע לגברים, ובכן, תלוי את מי שואלים – אבל כשאני מגיעה אליה השבוע, קערת הפירות על השולחן מכילה בננות, תפוחים, קלמנטינות ושום דבר ירוק. הייתכן שהאבוקדו הורחק סופית מקערת הפירות המשפחתית? "להפך", היא ממהרת להבהיר. "אני עדיין חולה על אבוקדו – רק כשהוא בשל כמובן – אבל בפעם הראשונה בחיי פגשתי גבר דקה לפני שהוא מרקיב".
את בת 39, אתם שלוש שנים יחד – יש מחשבות על ילד?
"לא!" היא נדרכת.
למה לא?
"תקשיבי, ותקשיבי לי טוב: אם זה היה תלוי רק בי, אז הלוואי שהיו לי חמישה ילדים. גם עם עשרה אני אסתדר בלי בעיה, אבל יש לי בעיה עם האבות שלהם. שני ילדים משני אבות שונים זה עד כאן. המוח שלי כבר מפוצץ מטבלאות אקסל של איפה כל אחד מהם יהיה בשבתות ובחגים בעשר השנים הקרובות".
אפשר להבין אותה. כרגע הדירה ריקה – האיש שלה עדיין בעבודה, הבת בחוג רכיבה על סוסים, הבן שוהה אצל אביו, והיא מובילה אותי למרפסת הדירה שבקומה העשירית, רוקחת לנו תה צמחים וכמעט מכריחה אותי לטעום עוגת שמרים, "לא שלי, קנויה".
אנחנו נפגשות כשהכל אצלה רגוע והיא אחרי הבלחה ראשונה על המסך זה חמש שנים, בפרסומת לקרם פנים ניוטורג'ינה. אל תצפו להמשך בקרוב, כי לא מתוכנן כזה. לאורך שבע שנים – מרגע שהתחתנה עם המסעדן אייל חסיד – ובפרט בחמש השנים האחרונות, העדיפה נחשון להוריד פרופיל, ולמעשה להיעלם תקשורתית. לא להגיב לסמסים. לנהל את חייה בשקט, מתחת לרדאר, בבית שהקימו השניים במושב קדימה. "תוכנית הבוקר שהגשתי בדיוק ירדה ושמחתי שיש לי הזדמנות להגיד פוס ובאמת להתמסר לחלום. לא ידעתי שאני כל כך שבויה בתוך החלום, עד שהתנתקתי מהמציאות".
אבל המציאות תחזור ותחבוט בה בעוצמה שממנה כמעט לא תתאושש. תכף נגיע לזה.
פעם שלישית מילקי
ויקיפדיה תטען שהיא ילידת קריית טבעון, אבל נחשון מעדיפה להיצמד לעובדות: "גרנו בקריית חרושת – מקום קטנטן ונידח שחבוי בצל הרי הכרמל ותמיד חשוך אחרי ארבע אחה"צ. סבתא שלי הייתה אומרת שזה המקום שבו הדובים מפליצים – אפילו הם יודעים שבקריית חרושת אף אחד לא יריח, לא יראה ולא ישמע".
לתקשורת היא פרצה עם תדמית זוהרת של מי שבאה ממשפחה אמידה, אבל גם את המיתוס הזה נחשון מפריכה: "להפך, באתי ממשפחה בלי כסף, אבא עבד במפעל לחיסום פלדה וידע תקופות פחות טובות שחייבו אותנו לנדוד בין דירות, ואני זוכרת את עצמי מסתובבת עם אמא בסופרמרקט בטבעון ומעמיסה על העגלה בתחושה של חרדה שלא יהיה לנו מספיק כסף כשנגיע לקופה".
בגיל 16 וחצי עזבה את הבית – "לא היה לי טוב שם בכל המובנים" – לטובת החבר התיכוניסט ובית הוריו, וכשאני שואלת אותה איך תרגיש אם בתה נינה, כיום בת 12, תעזוב את הבית בעוד ארבע שנים היא יודעת להבטיח ש"זה לא יקרה. ילד לא עוזב את הבית סתם כי לא בא לו".
עובדת היותה הבכורה מבין ארבעה ילדים רק העצימה את תחושת האחריות שנשאה על כתפיה, והיא לא התכוונה לבזבז זמן. "החלטתי שאני אגיע רחוק. סימנתי לי מטרות", היא נזכרת.
שהתבססו, בשלב הראשון, על ההופעה החיצונית שלך.
"כי זה היה הכי קל. תמיד אמרו לי שאני יפה ותמיד זה נראה לי מוזר, אבל מכיוון שלא ידעתי מי אני ומה עמוד השדרה שלי זרמתי עם מה שאמרו. דקה אחרי הצבא עליתי על קו 826 לתל־אביב, נכנסתי לסוכנות לוק ואמרתי לזיו לנגר, שהיה אז המנכ"ל: 'היי, באתי לעבוד'. הוא הסתכל עליי, סימן לי באצבע להסתובב ואמר לי, 'ברוכה הבאה'. אחרי שבועיים צילמתי את הפרסומת הראשונה שלי, וכשקיבלתי את המשכורת הראשונה, ועוד בדולרים, התביישתי לספר בבית כמה הרווחתי. לא העליתי בדעתי שקיימים סכומים כאלה. הלם. הרי שנתיים קודם, כשרציתי להוציא רישיון, שטפתי את הבית של המורה לנהיגה וככה מימנתי את השיעורים".
תל־אביב קיבלה אותה בזרועות פתוחות, כולל הכדורגלן אסי דומב, שהפך להיות בעלה הראשון. "לא היה שם מפץ גדול", היא מתנסחת בזהירות. "התחתנו בדיוק כשהוריי התגרשו, עבדתי בטירוף, הייתי היחידה שעשתה את 'מילקי' שלוש שנים רצופות, וגם כשגרפתי מחמאות הייתי בטוחה שמישהו משלם לאנשים כדי שירימו לי וקיוויתי שאף אחד לא יעלה על הבלוף. אחרי שלוש שנים, כשאסי ואני הגענו למסקנה שזה לא עובד בינינו, כל אחד הלך לדרכו. כשאת מתגרשת בלי ילדים לא נשארים משקעים עמוקים מדי. היום נראה לי שזה קרה לפני 200 שנה, בחיים אחרים".
הגירושים עשו לה רק טוב ברמה המקצועית. היא יצרה את הסדרה התיעודית המצליחה ‘נשות הכדורגלנים’, "בזכותה התחלתי להאמין שאני מסוגלת ליצור ולכתוב, אבל עדיין לא העזתי להגיד לעצמי שאני טובה בזה ולחפש לי אפיקים שלא קשורים בציצים ותחת. באמת חשבתי שזה כל מה שיש לי להציע לאנושות".
התחלתי לדחות הצעות עבודה
שנה אחרי הגט הראשון היא חברה רומנטית לדוגמן המבוקש יונתן כהן. "הוא היה עמוק ואינטליגנטי וחתיך הורס, ומכרנו לכולם את הסיפור שאנחנו לא יכולים להתחתן מפני שאני גרושה והוא כהן, אבל זה לא היה מדויק. לא רציתי להתחתן", היא מודה. "הרגשתי שמיציתי את המוסד הזה, אבל רציתי נורא להיות אמא. התרחקנו מהעיר, גרנו בבית נקופה וכשילדתי את נינה, בגיל 28, הרגשתי שבפעם הראשונה בחיי אני נוטעת שורשים. הילדה הזאת קירקעה אותי במובן החיובי, נתנה לי משמעות לחיים".
מקצועית, נחשון פרחה באותה תקופה. היא הגישה את ‘רוקדים עם כוכבים’ שוברת שיאי הרייטינג לצד אבי קושניר, אבל הזוגיות עם כהן לא שרדה את משבר הילד הראשון. שנינו היינו צעירים ואכלנו מהבוסר", היא אומרת. "הבנתי שאני חייבת להיות אמיצה ופשוט לעשות מעשה. לחתוך בבשר. הייתי בת 31, נינה הייתה בת שלוש והפרידה קרעה לי את הלב. איך אני מפרקת לילדה שלי את הבית? איך אני מעבירה אותה לשגרה של שני בתים? איך אני אשרוד את חצי השבוע שבו היא לא איתי?"
באמת איך?
"מתמודדים ושורדים. ליוני ולי היו רגעים קשים ומסוכסכים, לדעתי הם נבעו מהעובדה ששנינו הרגשנו קצת אבודים, ואני שמחה שהצלחנו להתגבר עליהם. הבנו שיש לנו מטרה משותפת – להשאיר את הילדה שלנו בריאה בנפשה, שמחה ומאושרת. ברגע שהבנו שזו מטרת־העל שלנו, היחסים התיישרו. היום אנחנו ביחסים מעולים. יוני עובד בשוק ההון, הוא עדיין חתיך הורס, לא מזמן הוא התגרש מאשתו השנייה, שגם לה קראו הילה, והוא אבא מדהים".
גם הפעם התאוששה במהירות יחסית, וחצי שנה אחרי הפרידה כבר פגשה באייל חסיד. "באחד מימי החופש הגדול הלכתי לים, לחוף של מסעדה שבהמשך התברר לי שאייל שותף בה. הוא עבר שם, הסתכלתי עליו וכמו בסרטים שמעתי קליק", סיפרה לי בראיון קודם. "שאלתי את חברה שלי מי זה ואחר כך ניגשתי אליו, הושטתי יד ואמרתי, 'נעים מאוד, אני הילה'. כשאני רוצה משהו אני בדרך כלל משיגה אותו, אבל הוא היה קשה להשגה. חודש שלם הוא לא שם עליי".
כשהקשר כבר החל להתרקם, נחשון התאהבה כפי שלא התאהבה מעולם. בפוסט שהעלתה בשנה שעברה כתבה בין השאר: "הוא הקסים אותי בקומתו המפוארת, במבט החודר שלו. הוא לא ירק אש ולא היו לו שיניים מפלצתיות, הוא סיפר לי שהוא דרקון טוב... ואני הרגשתי איך לאט־לאט אני הופכת לנסיכה, אפילו שאף פעם לא רציתי להיות. הרגשתי איך אני מתמסרת. הרגשתי שאני רוצה שיציל אותי. נתתי לו לקחת אותי על גבו למאורת הדרקונים המבודדת שלו שבקצה העולם. הוא הבטיח לי ששם יהיה לי חם ואהיה מוגנת... ואני, נסיכה שכמותי, הפכתי את מאורת הדרקונים שלנו לארמון. לא היה אכפת לי מכלום – חוץ ממנו. דאגתי לו שיהיה לו טוב, שיהיה דרקון שבע, שיהיה דרקון מאושר. זה כמעט עבד לי. כמעט חיינו באושר ועושר. עד שבוקר אחד, בלי אזהרה, הדרקון שלי שרף לנו את המאורה. האש שלו שרפה הכל. הוא פרש את כנפיו בלי לומר מילה ונעלם. ואני, עם בגדי הנסיכה המפוחמים שלי, נותרתי חטופה והמומה בעולם שהתפורר והפך לאבק".
אחרי שאני מצטטת באוזניה – כאילו יש צורך – את הפוסט ההוא, נחשון מוכנה לחזור לאחור ולנסות שוב להבין מה קרה שם. "התחתנו לפני שבע שנים, כשהייתי בחודש השמיני עם ליהוא", היא מספרת בשפתיים קפוצות. "אייל נורא רצה להתחתן, וחשבתי שאם זה כל כך חשוב לו אז למה לא. לא הסכמתי לעשות אירוע, אז התחתנו על הדשא בשפיים, מול הרבנות, בלי הורים, בלי אחים, בלי אף אחד. רק הוא ואני והרב. אייל הרגיש לי כמו מי שחיפשתי כל חיי, הייתה בינינו אהבה ענקית, הלב שלי היה כולו על השולחן, חשוף לחלוטין והתמסרתי לו בנפש חפצה. קנינו בית בקדימה מפני שזה מה שהוא רצה. פתחתי את כל החסכונות, הבית נרשם על שם שנינו, שיפצנו אותו והתמסרתי טוטאלית לחוויה של מגורים במושב".
והפסקת לעבוד.
“התחלתי לדחות הצעות עבודה, צעד מאוד לא אופייני לאחת כמוני שמגיל אפס עובדת ומפרנסת את עצמה. הרי שבועיים אחרי שילדתי את ליהוא חזרתי להנחות את תוכנית הבוקר עם אקי אבני. הייתי אז בתוך הלופ של להישאר על המפה, לעשות הכל כדי לא להישכח. בלילות קראתי את התחקירים תוך כדי הנקה, ובאולפן חלמתי על הריח של הגור הפצפון שהשארתי בבית והרגשתי שהשדיים שלי עומדים להתפוצץ מרוב חלב. נכון, מיכל הקטנה השיגה אותי בשיא של חזרה לעבודה אחרי לידה, אבל זה קטלני, זה לא שפוי ולא נכון. הגוף עובר כזאת טלטלה הורמונלית ורגשית ופיזית וחייבים להתייחס אליו בכבוד. להקשיב לו ולא ללחוץ".
אבל זמן קצר אחר כך – עם ירידת תוכנית הבוקר – היא החליטה שלא לחזור לעבוד ולנסות להתמסר לחיי הבית. "מה עשיתי כל היום?" היא מחייכת בעצב. "גידלתי שני ילדים, עדרתי בגינה, שתלתי גרניום, אפיתי עוגות שמרים והעמדתי סירים עם קציצות. והיה לי טוב".
עד שבאחד הימים, החלום הכפרי הזה פשוט התנפץ לה בפנים ללא שום התראה מוקדמת. "כמו בסיפור על הדרקון והנסיכה, ביום אחד הוא פשוט קם ועזב. והתרסקתי".
איך הוא פשוט קם ועזב?
"ביום בהיר אחד הוא מסר לי הודעה לקונית, 'זה נגמר, אני עוזב', ויצא. לא עשיתי מזה דרמה, חשבתי שהוא עובד עליי, שאולי הוא בעצבים, הייתי בטוחה שזה יעבור. אבל מאותו היום עברנו לדבר בסמסים, רק על מה שקשור לילד שלנו, ואחרי כמה ימים הוא פינה את הדברים שלו. רק אז קלטתי". היית בהלם מפני שבניגוד לפעמיים הקודמות לא עזבת אלא נעזבת?
"לא. זה בסדר ללכת, כל צד רשאי לעזוב מסיבותיו, אבל הייתי בשוק מהעוצמה של האכזריות, מקור הרוח שבו זה בוצע. זו הייתה מכת מחץ גם מפני שלא ראיתי את זה בא ובעיקר מפני שלא האמנתי שבן אדם מסוגל לקום ולעזוב בלי להעיף חצי מבט לאחור. ההבנה שהלב שלי בידיים של מישהו אחר, שמסוגל לפגוע עד כדי כך במישהו שבסך הכל רצה לעשות לו טוב, הייתה מזעזעת. מבחילה".
חשבתי שהפכתי משותקת
עכשיו היא משתתקת. מבהירה שלא תוכל לספר הכל כדי לשמור על ליהוא – כיום בן שבע – שאייל הוא עדיין אביו, אבל מוסיפה ש"פשוט מצאתי את עצמי בבית הגדול והמשופץ בפאקינג קדימה, עם אלף שקל בחשבון הבנק המשותף".
ואז מה?
“בכיתי ובכיתי ולא הפסקתי לבכות. ביום השני או השלישי השכן דפק בדלת כי הוא שמע בכי של חיה פצועה ונבהל. הרגשתי כאילו לוחם סומו ששוקל 200 קילו יושב על החזה שלי ולא מאפשר לי לנשום. כאב פיזי אדיר. שתיתי כדורי הרגעה בלי הכרה. בפעם הראשונה בחיים הבנתי את המונח למות מצער. הרגשתי שהלב שלי מתפורר ולא היה לי אוויר. ימים שלמים נמחקו לי מהזיכרון, אין לי מושג מאיפה שאבתי את הכוח לקום בבוקר ולשלוח את הילדים לגן ולבית הספר, אבל אני יודעת שהם יצאו מהבית עם סנדוויצ'ים ושבלילה הם שכבו לישון שבעים ומקולחים. בין לבין, הייתי בנפקדות טוטאלית”.
ניסית לעשות משהו?
“צילצלתי לחבר טוב שלי, מישהו שהולך איתי מגיל 15, הייתי בטוחה שיהיה לו משהו מנחם להגיד לי, אבל הוא בא, ראה את המצב ואמר, 'הילה, זה קטסטרופה'. בסוף, עם כל הקושי שבטיפול בשני ילדים קטנים, הם אלה שהצילו אותי. כשאת אמא – אין לך ברירה. את לא יכולה לוותר”.
ורצית לוותר?
“ברור, זה הפתרון הכי קל. החרדות הנוראות שלא הרפו לרגע מנעו ממני את היכולת לחשוב בהיגיון. הגוף נכנס למצב של מגננה ולא הצלחתי לאכול. די מהר ירדתי יותר מעשרה קילו. כשהגעתי ל־40 קילו השיער שלי התחיל לנשור. נראיתי כמו דוק. אטרייה מהלכת. עור ועצמות. אנשים שראו אותי נרתעו, פערו מולי פיות של 'כמה רזית' ועניתי: 'זה מצער, אל תתבלבלו'. אמא ואבא ישבו מולי, יחד ולחוד, והאכילו אותי בכפית. אני באמת לא יודעת איך הייתי שורדת אם אמא שלי לא הייתה מתגייסת. היא גם הלוותה לי 20 אלף שקל לשכירת דירה. כשנכנסתי לסופר לקנות אוכל, נדהמתי מאיך שהגלגל חוזר על עצמו. הפכתי להיות אמא שלי שאין לה מספיק כסף לאוכל, ונינה מילאה את התפקיד שהיה לי בילדותי ומילאה את עגלת הקניות".
האשמת את עצמך?
“בלי סוף. נכון שהעזיבה נחתה עליי בהפתעה, כאילו שמישהו התגנב מאחור ודפק לי מחבת בראש, אבל בדיעבד אני יודעת שהיו מלא נורות אדומות ואני הייתי זו שבחרה להתעלם מהן מפני שכל כך נאחזתי בחלום של יציבות ומשפחה. כל כך פחדתי מהתחושה של כישלון שלישי לעיני כל העולם ואשתו, ממה יגידו עליי, מהכינויים החדשים שידביקו למתגרשת הסדרתית”.
בהלוואה שקיבלה מאמה היא שכרה דירה בשכונת תל ברוך ("גרתי בה עם יוני, אז קיוויתי שאצליח לא ללכת לאיבוד") והתייצבה אצל פסיכיאטר. "גם אצלו לא הפסקתי לבכות. שאלתי אותו איך אוכל לסמוך בעתיד על עצמי ועל האינסטינקטים שלי, איך אדע מה נכון ולא נכון, ובמקביל עברתי תהליך של אבל על הילדים הנוספים שלא יהיו לי. החלטתי שאין מצב שאני אעשה עוד ילד עם עוד גבר כי אני לא מוכנה לקחת את הסיכוי הקלוש שאולי זה יקרה לי שוב. כשהפסיכיאטר שאל אותי, 'הילה, זה נגמר?' עניתי, 'כן', בלי להסס ומשם התחלנו לעבוד. כשהוא נתן לי ציפרלקס נרתעתי, אבל הייתי חייבת להשתמש בזה כדי לצאת מהבור השחור. בזכות הכדורים האלה התחלתי לנשום, לאכול, לישון בלילות".
מההלוואה של אמה היא גם קנתה מחשב, "כי הרגשתי שאני חייבת להוציא. כתבתי וכתבתי לעצמי וזה עזר לי להתפקס, אבל דווקא בשלב שבו חזרתי לתפקד, התחלתי לסבול מכאבי תופת. הבדיקות היו תקינות, אבל התפתלתי מכאבים. כולם חשבו שזו תגובה פסיכוסומטית לכאב שבלב, והתעקשתי שאני יודעת להפריד בין כאב פיזי לנפשי. הפסיכיאטר האמין לי. הוא הראה לי מחקרים וצילומי MRI של אנשים שעברו טראומות של נטישה שהשאירו במוח שלהם סימנים דומים לאלה שאחרי תאונת דרכים. בוקר אחד קמתי ולא הצלחתי לדרוך על הרגל. צעקתי לנינה, 'אני לא יכולה ללכת! אני משותקת!' עברו שנתיים עד שהכאבים קיבלו אבחנה רפואית – מחלת מפרקים כרונית כתוצאה מטראומה, ופיברומיאלגיה ברמה נמוכה".
אפשר להחלים מזה?
"לא. עד היום היא מתפרצת לפעמים, בעיקר בעקבות אירועים של לחץ וחרדה. זה המחיר שהגוף נדרש לשלם על הטראומה הזאת, וזה מסוג המחירים שאין להם שיעור".
ללמוד איך לריב טוב
ושוב היא סיימה ברבנות. "לא הבנתי מה אני עושה שם, למה אני שוב מתגרשת ומה בעצם קרה". את בית החלומות בקדימה פירקה, יצאה מהמושב ומעולם לא חזרה. הבית נמכר.
הקליטה בשכונת תל ברוך הייתה מורכבת מכפי שצפתה. "השכונה הזאת היא בני־ברק של החילונים, לכל משפחה יש ארבעה־חמישה ילדים, ובשישי אחר הצהריים, כשישבתי עם הילדים בגן השעשועים, ראיתי את המשפחות המאושרות יוצאות לארוחת שבת עם מגשים מכוסים בנייר כסף. זה הכה בי חזק; אני לבד. אבל אני זוכרת את היום שבו נפל לי האסימון. אמרתי לעצמי שאני המבוגר האחראי במשפחה הקטנה שלי. בישלתי ארוחת ערב, קניתי שולחן מאיקאה במקום השולחן הענק והחלטתי שמה שחשוב זה לא השולחן, אלא מה עושים עליו. בשישי ההוא, אחרי הארוחה, שמתי מוזיקה מזרחית, רקדתי עם הילדים בסלון וכשהם נפלו מהרגליים עברנו למיטה שלי וישנו יחד. גם זו משפחה. ומרגע שעשיתי את הסוויץ' הזה בראש הבנתי שהאושר שלי ושל הילדים נמצא בידיים שלי. התחלנו להזמין חברים לארוחות שישי, השתוללתי עם הילדים, העפנו פופקורן ועוגיות והבנתי שהבית הוא אני. יותר מזה, הבנתי שאני יכולה גם לבד".
הפוסטים האישיים שהעלתה הולידו הצעות עבודה, כמו תוכנית לייף־סטייל ב’רדיו תל־אביב’ וטור בירחון נשים. "דיברתי את עצמי וכתבתי את עצמי והמעגלים התרחבו. לנשים שפוחדות להתגרש כתבתי שגירושים הם רק כישלון בזוגיות, הם לא כישלון שלך בתור אדם. לאישה שמתלבטת בעניין קשר עם גבר גרוש יעצתי להסתכל על איך הוא יצא מהבית ומה הוא השאיר מאחוריו – לב פצוע או אדמה חרוכה. במקביל גיליתי מי החברים האמיתיים שלי. היו הרבה שאמרו, 'אוי, ממוש, זה נורא', ולא הגיעו אפילו פעם אחת לתת לי חיבוק. עשיתי סדר במגירות של החיים שלי, סדר פסח, יסודי".
הופתעת לקבל הצעות עבודה שלא קשורות במראה שלך?
“יותר משהופתעתי שמחתי. לא הייתי במצב להצטלם, לא הייתי עוברת מסך, ולא היו לי כוחות נפשיים להתמודד עם התעשייה – להתאפר, להתלבש, להעמיד פנים שהכל בסדר. שקלתי 40 קילו, פחות מנקבת סן ברנרד”.
ואז, לפני שלוש שנים, הגיעה האהבה. ארי מלמוד, 52, מנכ"ל חברת קוסמטיקה, גרוש פלוס שלושה. "הכרנו בפייסבוק", היא מקמצת במידע. "אמנם אני הכי לא אושיית רשת, לא מסוגלת לתחזק את הדבר הזה, אבל הוא כתב, ועניתי, ורק כשנפגשנו גילינו שכבר שנה שלמה אנחנו גרים במרחק אווירי של מאה מטר זה מזו".
הקשר נבנה בהדרגה, והעבודה עליו נמשכת לדבריה כל הזמן. "זו אהבה ענקית וטובה ומפוכחת ובריאה. הוא החבר הכי טוב שלי ואני החברה הכי טובה שלו וכל אחד מאיתנו משקיע את המאה אחוז שלו, ושום דבר לא מובן מאליו. בכל סוף שבוע שני, כשהילדים שלו אצל גרושתו והילדים שלי אצל האבות שלהם, אנחנו רווקים. יושבים ומדברים במשך שעות. עדיין יש לי תוגת חגים, כשהילדים לא איתי, אבל הבנתי שאני חייבת להניח את המועקה בצד וללמוד ליהנות מהזמן שלי עם ארי ועם עצמי. ארי לימד אותי, למשל, איך לריב טוב. לא להיאלם דום ברגע שיש מחלוקת, כמו שעשיתי בעבר, אלא לדבר וללבן. יחד יש לנו חמישה ילדים, שדווקא רוצים מאוד שנתחתן, אבל עזבי, אנחנו מרגישים הכי נשואים בעולם".
את עדיין מוטרדת מאיך את נתפסת?
“מהמחלה הזאת כבר נגמלתי. אני גם לא מרגישה שיש עליי איזו סטיגמה שלילית. כל החיים שלי עבדתי מאוד קשה בתעשייה, הקמתי משפחה, היא התפרקה, הקמתי עוד משפחה וגם היא התפרקה, אבל זה לא אומר כלום על מי שאני. לא גנבתי גברים נשואים ולא עשיתי רע לאף אחד. לקחתי אחריות על החיים שלי, ידעתי שאשלם מחירים על הצעדים האלה ובשורה התחתונה הכל לטובה".
דאגות כלכליות כבר לא רובצות עליה, אבל היא מתפרנסת, לראשונה, ממשהו שמחלץ ממנה יצירתיות. "אני עובדת בקריאייטיב של משרד הפרסום 23, הקמפיין למכללת רופין וטושינסקי הוא הראשון שכתבתי, עם אנטון אלדר, ואני מגיעה למשרד עם גולגול בשיער, מפעילה את המוח ועפה על עצמי כשהלקוח אוהב את התוצאה. אני אוהבת לכתוב תסריטים לקמפיינים ולהביא הביתה פרנסה. מי יודע, אולי אכנס למשרד כשותפה. חוץ מזה כתבתי סדרה על שלוש נשים שמתמודדות עם חלק מהדברים שעברתי, ומתבשל אצלי גם כתב יד של ספר. השם הזמני הוא 'גרושה זה השחור החדש' כי בא לי להגיד שגירושים הם לא מחלה סופנית ולא קץ העולם. תמיד יש תקווה למשהו חדש. זה קשה וכואב ושורף את הנשמה, אבל אני לא חושבת שיש בעולם משהו שמצדיק אומללות בכל מחיר, כי כשאת אומללה גם הילדים שלך אומללים".
תחזרי לדעתך להופיע או להצטלם?
“במשך תקופה ארוכה התפרנסתי מהרצאות, גוללתי את סיפור חיי שוב ושוב עד שהרגשתי שהקאתי את כל מה שהיה לי להוציא. המסר הועבר. אם אקבל הצעה לעשות משהו נחמד עם אנשים שאני אוהבת, וגם להתפרנס מזה, אז בכיף ובאהבה. זה לא שאני נגעלת מהמצלמה, אבל שער של 'בלייזר' אני כבר לא אעשה. אני פשוט לא שם”.
אז מה המסר בסוף?
“לצאת מהסיפורים שאנחנו מוכרים לעצמנו ולסביבה. לאורך כל חיי סיפרתי לעצמי את הסיפור הלא־נכון על מי אני ומה אני צריכה, ולכן משכתי אליי אנשים שלא התאימו לי, וגם התנהגתי כמו עיוורת מול דברים שלא רציתי לראות. ועד כמה שזה נשמע לא הגיוני ומוזר – לזכור שהנפילה הכי גדולה של החיים יכולה להיות מתנה גדולה”. ×
לפנייה לכתב/ת 
