הילד בן 90
הוא אייקון של דור הפלמ"ח ואחד מסופרי הילדים האהובים בארץ: ישראל ויסלר — פוצ'ו בשבילכם — חוגג 90 עם אוטוביוגרפיה חושפנית שלא מסתירה כלום, כולל הסיפור המביך על איבוד הבתולים. בראיון אישי כואב ומצחיק הוא חוזר עם סמדר שיר לימים הטובים ההם, מספר על נטע, האהובה החדשה שהכיר לפני 15 שנה, וגם מחטט בפצע שלעולם לא יגליד — מות בנו אורי מסרטן הריאות
לפני עשר שנים, כשהתקרב לגיל 80, התחנן הסופר ישראל ויסלר (פוצ'ו) בפני ילדיו שיפטרו אותו מעול החגיגה. בשבוע שעבר הם החזירו לו בגדול, וערכו לכבוד יום הולדתו ה־90 חגיגה בסגנון "חיים שכאלה", שהתקיימה בבית הפלמ"ח.
"היית מאמינה שהרימו אותי על כיסא?" הוא מתלהב. "למזלו של הכיסא לא ישבתי עליו. עזרתי לחבר'ה להרים את הכיסא הריק עשר פעמים, צעקנו 'עשר, עשרים, שלושים', דווקא היה נחמד, וההנפה העשירית הייתה לכבוד העשור הבא", אומר מי שנולד בתל־אביב ב־1 בפברואר 1930. פוצ'ו נחשב לאחד האייקונים האחרונים של דור הפלמ"ח שעדיין איתנו. מסופרי הילדים והנוער הידועים בישראל שאחראי למיתולוגיות כמו "איה הג'ינג'ית" ו"חבורה שכזאת" ושותף בכיר בסדרות טלוויזיוניות אלמותיות בשחור־לבן כמו "טלפלא".
פוצ'ו ניצל את חגיגת יום ההולדת שנערכה לכבודו כדי להשיק את הכרכים הרביעי והחמישי בסדרה האוטוביוגרפית "בחיי", שבה נשבע לכתוב את כל האמת ורק את האמת על חייו. צבעי הכריכות שונים, אך על כולן מתנוסס דיוקנו, כפי שצויר על ידי בנו האמצעי, אורי, שנפטר מסרטן הריאות לפני שש שנים.
"אורי צייר אותי כמו יאצק, ככה הוא ראה אותי, אבל במקום אקורדיאון אני מחזיק מכונת כתיבה. תגידי", הוא רוכן אליי מצידו השני של השולחן, "את חושבת שבימינו ובארצנו עוד יש מישהו שיודע מה זו מכונת כתיבה?".
ברור!
"אל תהיי כל כך בטוחה. הצטערתי שאורי לא צייר אותי עם אקורדיאון. בצעירותי, בהכשרה, חלמתי לנגן באקורדיאון. למה? מפני שידעתי לרקוד רק הורה ולא ידעתי לרקוד קרקוביאק (ריקוד עממי שהיה פופולרי בשנות ה־60, ס"ש). אילו ידעתי לנגן, יכולתי להפוך למרכז הערב, במקום לשבת בצד. אבל בשביל לנגן באקורדיאון צריך כישרון. בשביל לכתוב ספרים צריך רק תחת".
וכנראה יש לו. מדי בוקר הוא נכנס לחדר העבודה שלו המכיל שולחן מחשב, שולחן גיהוץ ושולחן עם מגדלי ספרים. את סדרת "בחיי" הוא מוציא לאור בכוחות עצמו (בהוצאת "לשון" שהקים בנו המנוח) ומשווק לחנויות הספרים באמצעות "מפיץ מצוין, בסוף כל חודש הוא מדווח לי כמה עותקים נמכרו, וזה שינוי כביר. בשנים הטובות שלי, כשכל ספר נמכר באינספור מהדורות, המו"ל שלח לי דוח פעם בחצי שנה עם צ'ק דחוי לשלושה חודשים. אני מציאותי. את הספר החמישי הדפסתי רק באלף עותקים, מפני שאין להם ביקוש רב. אולי בגלל שאני לא יודע מה זה יחסי ציבור".
עצוב לך שהדור הנוכחי לא מכיר את "איה הג'ינג'ית" ו"המורה שמילקיהו?"
"מה יעזור לי אם אתעצב? אני משלים עם מה שיש, ואני שמח שיש כאלה שעדיין זוכרים".
המשימה: ללכת לבית זונות
לפני עשור הוא הציב לעצמו שתי משימות: "לכתוב אוטוביוגרפיה וללכת לבית זונות", וכפלמ"חניק בדם ובאש הוא ידע שהבטחות חייבים לקיים.
"את המשימה הראשונה התחלתי לקיים הרבה בזכותו של אהוד בן־עזר. הוא הציע לי לכתוב בעיתון האינטרנטי שלו, ומיום שהתחייבתי להגיש שני סיפורים בשבוע אני לא חושב על פיליפינית. המחשב הוא הדיור המוגן שלי והכתיבה שומרת אותי צלול וחד".
כאשר נפנה לרקיחת האוטוביוגרפיה, את תיעוד ההיסטוריה שלו בחר פוצ'ו לפתוח באירוע הראשון שנצרב בזיכרונו: "הלכתי לגן של חווה ברחוב בן־יהודה בתל־אביב. באותם הימים ילדים הלכו הרבה ברגל, כי ברחובות היו עגלות, לא מכוניות, וכשהגעתי לגן גיליתי שאיחרתי. התביישתי להיכנס ולמשוך תשומת לב, אז החלטתי להסתובב ברחובות עד הצהריים ואז לחזור הביתה. הסתובבתי עד שהתעייפתי, וכשהגעתי הביתה התברר שחזרתי מוקדם מדי. אמא שלי פתחה את הדלת ואמרה 'לא היית בגן!'. שאלתי אותה 'איך את יודעת?', ואמא אמרה: 'זה כתוב לך על המצח'. מאז, בכל פעם שעשיתי משהו שלא הייתי אמור לעשות, הרמתי את היד וכיסיתי את המצח כדי שאמא לא תראה. בכיתה א', כשאמא שאלה אם עשיתי שיעורים וניסיתי לבלף, הלכתי לראי בחדר המקלחת וראיתי שלא כתוב לי כלום על המצח. רק אז הבנתי שהיא סידרה אותי".
ומה עלה בגורלה של המשימה השנייה?
"אה", הוא מגחך מתחת לשפם, "חשבתי שבית זונות, כפי שהוא מצטייר בסרטים, זה רעיון לא רע. הגברים יושבים בלובי והבחורות מסתובבות. לא צריך לחזר אחריהן ואין צורך להשקיע, רק להצביע. בגילי כבר מותר לי, לא?".
ומה קרה?
"כלום. התרכזתי במשימה הראשונה ושכחתי מהשנייה. בגילי מותר גם לשכוח, נכון?".
לא מאמינה לך. "שכחתי" זה התחלה של צ'יזבט!
"את צודקת. לא שכחתי, אבל לפני שמונה שנים קרה לי נס. התאהבתי בנטע, שצעירה ממני ב־15 שנה. אנחנו לא גרים ביחד. בהתחלה זה היה מסיבות טכניות, אני גר בתל־אביב והיא גרה בפתח־תקווה ועובדת בשעות אחר הצהריים כמורה ללקויות למידה. עם הזמן הגענו למסקנה שדירות נפרדות זה סידור לא רע. כל היום אנחנו מתכתבים במייל. היא שואלת לאן הלכתי ומה אכלתי, ואני עונה".
נטע ופוצ'ו הכירו בערב שירה, על הדשא של יעל פרידמן בעין עירון. "ראיתי אישה בעלת הופעה מרשימה והליכה אצילית, חשבתי שהיא נשואה לאיזה חבר כנסת ואפילו לא ניסיתי להתקרב אליה. במפגש השני, אחרי חודש, יצא שהיא ישבה שורה אחת לפניי ולצידה ישב יהודה אטלס. שמעתי אותה מספרת לו שהיא מרבה להשתמש בשיריו בעבודתה כמורה, וקינאתי בו נורא. מה איתי? באיזשהו שלב יהודה קם, יצא לדבר עם גליה עוז, ורק אז אזרתי אומץ ושאלתי אותה מאיפה היא מכירה אותו. היא ענתה: 'אני לא מכירה, רציתי לשמח אותו'. הלב שלי נדקר. מה עם לשמח אותי? שאלתי אותה במה היא עובדת, וכשאמרה שהיא מורה מתקנת סיפרתי לה על הנכד החמוד שלי, בנו של אורי. שחר, היום בן 14, הוא על הקשת האוטיסטית, ואמא שלו, אפרת, מגדלת אותו לבד וזה לא קל. הוא כל עולמה. ככה זה, החיים נמשכים".
סליחה שאני מזכירה לך, אבל היינו בבית זונות.
"היינו? לא הייתי", הוא מצחקק, "בגלל הנס. כשהייתי צעיר שמרתי את האהבה שלי בשקט, בסוד. כשהתאהבתי לעת זיקנה ישר סיפרתי לכולם, והחלטתי שבניגוד לכל כותבי האוטוביוגרפיות, שמתמקדים רק בדברים הטובים שקרו להם ומצניעים את החלקים הפחות נעימים, אני אכתוב הכל. בלי הנחות. אפילו על הפעם הראשונה שבה נכנסתי למיטה".
כולי אוזן. זה קרה כשהיית בן 16?
"לא, זה קרה בגיל מבוגר, כשהייתי סטודנט לחקלאות. ברור שרציתי קודם, אבל באותם הימים הכניסו לנו לראש שבחורה מתאהבת עד כלות בגבר הראשון שלה והיה מקובל שאם אתה שוכב עם בתולה, אתה חייב להתחתן איתה. אז חיכיתי וחיכיתי, כי לא רציתי לפגוע באף אחת, עד שהכרתי בחורה שהתאהבתי בה והחלטתי לשכב איתה ואז להתחתן איתה. היא הייתה בת 17, אבל אמא שלה לקחה אותי לשיחה ואמרה: 'חכה, היא עוד קטנה, תן לה לגמור את השמינית', ובלי להסס עניתי: 'את צודקת, אני אציע לבתך לעשות הפסקה'. הייתי בטוח שהנערה לא תסכים להפסקה, או שתחכה לי כמו שאני התכוננתי לחכות לה".
ומה קרה?
"לא העליתי בדעתי עד כמה אמא שלה מתוחכמת. מאחורי גבי היא הכינה לבתה בחור אחר, סטאז'ר לרפואה, וכשאני יצאתי ההוא נכנס".
אאוץ'.
"לכן נאלצתי לחכות עד גיל 23. בפקולטה פגשתי סטודנטית רווקה, שסוף־סוף שיחררה אותי מהשם הרע שיצא לי. בתול זה לא מחמאה. כשרציתי לכתוב על הפעם הראשונה שלי, חיפשתי ומצאתי אותה. שאלתי אותה אם מותר לי לנקוב בשמה, בתור המורה שלי לתשמיש, והיא ענתה 'למה לא? למי אני דופקת חשבון בגילי?'".
וכתבת?
"ברור. הזכרתי את שמה בעיתון האינטרנטי, עם עוד כמה פרטים עסיסיים, והקוראים אהבו מאוד את הסיפור. חוץ מאחת".
מי זו האחת?
"נגה מירון. היא ואני נותרנו הסופרים האחרונים של דור הפלמ"ח. נגה כתבה: 'קראתי את עלילות חייך והתפלצתי. אתה חושף את טמבליותך בראש חוצות ולדיראון עולם'".
נעלבת?
"לא. ממה? הדפסתי את התגובה שלה על הכריכה של אחד מספרי 'בחיי'. היא לא מסכימה איתי ואני לא מסכים איתה, אבל למי אכפת? לזכותי אגיד שרק את הנשים הנשואות לא חשפתי בשמותיהן. כן, היו גם נשואות שהתחילו איתי, היה קל מאוד לפתות אותי. הייתי צעיר. אבל אני מבין שיש קוראים שמעדיפים את סיפורי הגבורה שלי ממלחמת ששת הימים".
סיפורי גבורה?
"אלא מה? הייתי טוראי! הנהג של גורודיש, הכי גיבור שאפשר. ובימי המלחמה אפילו הזמנתי את גורודיש לישון אצלנו בדירה. אגב, במהלך המלחמה נראה שדיצה, אשתי, נכנסה להיריון, כי תשעה חודשים אחרי זה נולד לנו ילד, ולא הייתי בטוח מי האבא עד שגיליתי שיש לפעוט חוש הומור ועל סמך זה הבנתי שהוא שלי", אומר פוצ'ו, וכרגיל אצל סופרים קשה לדעת היכן מתחיל הבדיון והיכן נגמרת המציאות.
להשליך את הסיגריות לקבר
שלושת ילדיו, הוא אומר, ירשו ממנו את חוש ההומור שלו. עדנה (52, גרושה פלוס ילדה) היא מורה בכיתה א', וימי (41), שהקים את להקת "הבילויים", גר עם החברה שלו על הגג מעל אביו. "אני מת לנכדים, אבל ימי טוען שיש לו זמן. ואורי היה בן 46. בלוויה שלו ביקשתי מכל חבריו שישליכו לתוך הקבר את חפיסות הסיגריות שלהם".
והם עשו את זה?
"כן, אבל רק את החפיסות שכבר היו כמעט ריקות. אורי הגביר את קצב עישון הסיגריות שלו כשהיה בצבא, וכשהערתי לו על כך הוא אמר 'במקום למות בגיל 100 אני אמות בגיל 80, זה רע?'. כן, לקבור ילד זה רע. סליחה, איפה היינו?".
בעלילות הגבורה.
"נכון. התקופה הכי יפה בחיי הייתה בששת הימים, כשכיהנתי כנהגו של רבין".
אני חוששת שהתבלבלת, קודם סיפרת שהיית נהגו של גורודיש.
"לא התבלבלתי, חכי. בששת הימים הייתי נהגו של גורודיש, שהיה אז גיבור האומה. אהבתי אותו מאוד למרות שהוא היה איש מפחיד. לא פחדתי מהמלחמה כמו שפחדתי מפניו. אבל בנסיעות המשותפות, לאט־לאט, נוצרה בינינו קרבה ואני, הטוראי, שלא חיפש קריירה צבאית ולא הלך בגדולות, זכיתי להסתופף בחברת גנרלים ואלופים. השיא היה בהמשך, כשהייתי הנהג של רבין. הובלתי אותו מהמסוק אל בימת הניצחון בג'בל ליבני. אחזתי בהגה, רבין וגורודיש דיברו במושב האחורי, האוזניים שלי התארכו, והפרט היחיד שאני מגלה הוא שהנסיעה ארכה בדיוק חמש דקות".
ומה הספקת לשמוע באותן חמש דקות היסטוריות?
"למה שאני אגלה? מי שמתעניין שיפשפש בספרים".
אנחנו ב־2020. מספרם של קוראי הספרים מתמעט מיום ליום.
"נכון, אבל זו לא סיבה מספיק טובה בשביל לצלול לדיכאון. זה ההפסד של מי שלא קורא, לא שלי. פעם, כשקיבלתי איזה פרס, לא זוכר איזה, התבקשתי לנאום. סיפרתי שבעבר הרחוק, כשהיו מראיינים מישהו, שאלו אותו 'איזה ספר היית לוקח איתך לאי בודד?', והשאלה החשובה הזאת נעלמה מהלקסיקון. פשוט נמחקה. בתי עדנה, שכמו תמיד ישבה באולם, קפצה ואמרה 'אני יודעת איזה ספר הייתי לוקחת איתי לאי בודד!'. כל הקהל השתתק, המתין לתשובה, ועדנה קראה 'פייסבוק!'. ככה זה כשאתה מוליד ילדים עם חוש הומור. הם מכריחים אותך לצחוק".
אתה ממשיך לצחוק?
"כמובן. אני יהודי עליז, שמח מטבעי. כמו שלום עליכם, להבדיל".
שלום עליכם? מה הקשר?
"בצוואה שלו שלום עליכם כתב על יהודי עליז שדיבר יהודית כדי להצחיק, וכך תיאר: 'עת כל העולם צחק ומחא לו כפיים / בכתה נפשו במסתרים עד אל עליון בשמיים'. לפני שנים, כשטיילתי בניו־יורק, רציתי לעלות לקבר של שלום עליכם וטילפנתי לנכדה שלו, לשאול איפה הוא נקבר. כשהיא הדריכה אותי לעבר קווינס שאלתי אותה למה בכתה נפשו במסתרים, והיא ענתה: 'מאז שבנו נפטר, הארון הולך איתו לכל מקום'. כזה אני - עצוב רק במסתרים".
חזרנו לבית הספר התיכון
ואז, כמו כדי לנער מעליו מעטה כבדות בלתי נראה, פוצ'ו בן ה־90 קם בתנועות קלילות, צועד לחדר העבודה וחוזר עם ניילונית עמוסה בדפים. "הכנתי שיעורי בית", הוא מצטדק. "עד עכשיו דיברנו על מה שהיה חשוב לך לשמוע, ועכשיו נדבר על מה שחשוב לי להשמיע. את מכירה את הלמד־ווניקים?".
ל"ו הצדיקים?
"היו צדיקים כאלה, ככה אומרים, אבל היה גם מחזור ל"ו של גימנסיה הרצליה. זה היה מחזור תש"ח. כשהיינו בשמינית פרצה מלחמת השחרור, אז קיצרו לנו את שנת הלימודים בחודשיים ושלחו אותנו למלחמה. לפני 20 שנה התעוררתי בבוקר ואמרתי 'גימנסיה הרצליה חייבת לנו חודשיים!', לקחתי עוד שני תלמידים מהמחזור שלי, הלכנו שלושתנו למנהל התיכון דאז, אריה ברנע, והודענו לו שאנחנו מחפשים את הצדק: או שהוא יחזיר לנו חודשיים לימודים, או שיחזיר לנו את הכסף. המנהל אמר 'אין בעיה, אני מזמין אתכם ללמוד כאן במשך חודשיים' - והתשובה הזאת לא הייתה בתוכנית שלנו. מה, השתגענו ללמוד? סיכמנו איתו על יום אחד בשנה שבו נחזור לימי הנעורים שלנו. נקום בבוקר, ניקח ילקוט עם ספרים ועם סנדוויץ' להפסקת עשר, ניתן לאמא נשיקה ונחזור לבית הספר. המנהל אמר 'רגע, רגע, אתם לא צריכים מורים שילמדו אתכם?', וענינו: 'לא, תודה. המחזור שלנו הצמיח פרופסורים ורופאים ומהנדסים וגם פוצ'ו אחד, ארבעה חתני פרס ישראל יצאו מהמחזור שלנו, אז אנחנו נלמד את עצמנו'. היינו אז צעירים בני 70, מה הבעיה להחזיק מיקרופון ולהעביר הרצאה?".
וזה עובד?
"הרבה יותר ממה שאת משערת בנפשך. במחזור שלנו היו 220 תלמידים. ליום הלימודים הראשון הגיעו 120. עכשיו ממשיכים להגיע רק 30 תלמידים, רובם באים עם פיליפיניות שדוחפות את כיסאות הגלגלים. נבחרתי על ידי עצמי לתפקיד עורך הביטאון של 'הלמד־ווניקים' ואני מוציא שלושה גיליונות בשנה. עכשיו את מבינה למה אין לי זמן לדיור מוגן?".
תן לי לנחש. במפגשים שלכם אתם בטח מרבים לקטר על ארץ ישראל האבודה.
"סטופ! אני לא רוצה לדבר על פוליטיקה ועל המצב. בכל ראיון אני מקדים ואומר שאין לי בעיה לדבר על הכל, אפילו על הסיבה האמיתית שהובילה לפירוק הפלמ"ח, אבל יש שתי שאלות שאני לא מוכן להישאל".
איזה?
"למה קוראים לי פוצ'ו, והאם היה שווה לנו להילחם ולהקים מדינה".
אז תן לי לרענן את זיכרונך. כשראיינתי אותך לפני שש שנים, עם מותו של בנך אורי, גילית לי מה עומד מאחורי הכינוי פוצ'ו.
"כן?" הוא מהמהם, "גיליתי לך? אז כנראה חלבת אותי יפה".
אני מתמוגגת מהמחמאה, שולפת את הכתבה ההיא ומצטטת את הסיפור שכתבתי מפיו: "כשהייתי תלמיד כיתה ג' או ד' בבית חינוך בתל־אביב, המורה לתורה הציע אופציה של כתיבת חיבור למי שרוצה לשפר את הציון, ואני קפצתי עליה מפני שהיה לי הרבה מה לשפר. כתבתי חיבור על יציאת מצרים והשתמשתי בשפת המקרא. כשמשה רבנו התרגז על עם ישראל הוא אמר להם 'עזבוני לנפשי, פוצו לכם ממני'. המורה הקריא את החיבור שלי בזלזול מופגן. הוא אמר 'חברכם לספסל הלימודים תרם חידוש לשוני לשפה העברית – פוצו'. הכיתה צחקה ואני בכיתי. לפלמ"ח כבר הגעתי בתור פוצ'ו, וככה זה נשאר".
פוצ'ו משלב את ידיו על החזה, כמו תלמיד בכיתה, ומאזין לי בקשב רב. "זהו? סיימת?"
כן!
"אז עבדתי עלייך", הוא גועה בצחוק. "כל חיי שאלו אותי למה אני חותם בשם העט פוצ'ו, והמצאתי תשובות שונות ומגוונות לשאלה הזאת, עד שלפעמים התבלבלתי וכבר לא זכרתי איזו מהן היא הבדיה ואיזו הייתה באמת. המון גרסאות המצאתי, כי הסיבה האמיתית משעממת נורא וחבל להתעכב עליה".
ומה בקשר לשאלה על המצב?
פוצ'ו נע על הכיסא כיושב על גחלים, מושך בשולי הזקן, פוזל לעבר הפסל של בטהובן שניצב על הפסנתר ולבסוף בורר בזהירות את המילים. "עצוב לי שאני לא יכול להתגאות בראש הממשלה שלי".
לפנייה לכתב/ת 
