ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    בן-דרור ימיני
    המוסף לשבת • 06.02.2020
    בא לברך, יצא עם ברוֹך
    בן-דרור ימיני

    עשרה ימים מאז פרסום עסקת המאה, והערפל מתחיל להתפזר. העסקה טובה לישראל. היא רעה לנתניהו. נציגי הימין, שיצאו בריקודים, משנים כיוון. הם עברו לאוהל מחאה. עד לרגע זה, אין בכיר אחד בליכוד שהביע תמיכה בתוכנית. נתניהו נשאר לבד. התוכנית שהייתה אמורה לסייע לנתניהו - מכניסה אותו לבעיה. ועם כל הכבוד לסיפוח סודאן למפת היחסים הבינלאומיים של ישראל, ובהחלט יש כבוד, אנשי הימין רצו סיפוח של יהודה ושומרון. לא של ח'רטום. גם הפלסטינים מצידם העלו את מפלס האלימות בימים האחרונים, בתגובה לרטוריקה הראוותנית על סיפוח. ודווקא הממשל האמריקאי, שעוצר את הסיפוח, מחמיר את הבעיה של נתניהו עם הימין. רק שליש מהציבור בישראל תומך בסיפוח בקעת הירדן. אבל הימין הקיצוני רוצה לכפות על ישראל סיפוח שכולל הרבה יותר מהבקעה. הנחמה היחידה מגיעה מוושינגטון. ידם של מתנגדי הסיפוח על העליונה. הם לא מצילים את ישראל מעצמה. הם מצילים את ישראל מהמיעוט שבתוכה.

     

    ונניח, רק נניח, שלא נתניהו, אלא גנץ, היה מציג יוזמת שלום חדשה שכוללת מדינה פלסטינית על 70 אחוז מיו"ש, שבירתה במזרח ירושלים, ושמשאירה 15 יישובים יהודיים כמובלעות במדינה הפלסטינית. התגובות ידועות מראש. תעמולת הימין הייתה מציפה אותנו בתשדירים מזרי אימה: הנה, חשפנו את השמאלני הזה, השותף של אחמד טיבי, שלא מצליח להסתיר את התמיכה שלו במדינה פלסטינית ובחלוקת ירושלים. האיש הזה מסוכן. כמעט בוגד. אז כמה נפלא שאת המתווה הציגו טראמפ ונתניהו. נכון, הימין כבר מתנפל עליו. אבל בעדינות. והוא לא מסוכן ולא בוגד. נתניהו יצר תקדים. אפשר לומר "מדינה פלסטינית" ואפילו "בירה פלסטינית באבו־דיס שבמזרח ירושלים", בלי להיחשב לבוגדים. ואם זו תרומתה של עסקת המאה לשיח הציבורי - אז צריך לומר תודה. גם לנתניהו.

     

    מאז פרסום התוכנית כתבתי שהשמאל הקיצוני מתנגד לעסקת המאה. צריך לתקן. גם אנשים רציניים, כמו סבר פלוצקר וגיורא איילנד, הצביעו על פגמים משמעותיים. עסקת המאה אינה מושלמת. היא רחוקה מכך. ולמרות זאת, התוכנית ראויה לתמיכה. הגישה הציונית הייתה תמיד לומר כן, ורק אחר כך לדרוש שינויים ותיקונים. גם היוזמה הסעודית הייתה ראויה לתמיכה, עם הסתייגויות, וכמובן תוך דחיית המוקש של "זכות השיבה", שנוסף בלחץ חזית הסירוב. פגמים מחייבים שינויים ותיקונים. לא פסילה גורפת. הפלסטינים תמיד אמרו לא, משום שהם תמיד התמקדו בפגמים שמצאו. הם נותרו מאחור. ישראל תמיד אמרה כן, למרות שאף תוכנית חלוקה או שלום לא הייתה מושלמת. היא זינקה קדימה. כך שאת הסרבנות צריך להשאיר לשמאל הקיצוני, לימין הקיצוני ולפלסטינים. זו ההתמחות שלהם. אין צורך לחזק אותם.  

     

    מימון המונים

     

    ג'ארד קושנר טועה. אבל לפני שנגיע אליו, צריך להזכיר אגדה אורבנית, שהפכה לגלובלית, שטוענת שאחת הסיבות העיקריות לרדיקליזציה בעולם המוסלמי, ואולי העיקרית שבהן, היא הסכסוך הישראלי־ערבי. זו אגדה שמופצת, בדרך כלל, על ידי דוברי המחנה הפרוגרסיבי. המוסלמים הרדיקליים, כך האגדה, בכלל לא התכוונו להיות כאלה. אבל הסכסוך, אוי הסכסוך, גורם להם להקצין. המהדרין לא מסתפקים בהסבר, אלא עוברים להצדקה. טרור בבריסל? בלונדון? זה בגלל דיכוי הפלסטינים. זו הייתה התגובה, למשל, של ג'ימי קרטר או מרגוט וולסטרום, שרת החוץ לשעבר של שוודיה, בעקבות פיגוע נגד המגזין שרלי הבדו.

     

    למה הם שונאים אותנו, שאלו האמריקאים את עצמם, בעקבות פיגועי 2001. מאין נובעת הרדיקליזציה? בגלל התמיכה בישראל, ענו. אחד, פרופ' חואן קול, לשעבר נשיא MESA, טען ש"לפי ועדת הקונגרס, המבצעים יזמו את הפיגוע בעקבות ההתקפה על ג'נין". לא רק שבדוח הקונגרס אין מילה על ג'נין, אלא שהקרב בג'נין היה ב־2002, ופיגועי התאומים היו ב־2001. אבל למה לעסוק בקטנות ובעובדות.

     

    הבעיה היא שהאיוולת הזאת מתפשטת. לפני ימים אחדים התראיין קושנר לרשת MBC, במסגרת המאמץ להצדיק את תוכנית השלום של טראמפ. "הסכם שלום", אמר שם קושנר, "יקרב בין העולם המוסלמי לבין ישראל, ויפחית את הרדיקליזציה". הכוונות של קושנר טובות. היו לו שם אמירות רציניות. אבל הוא טועה. הרדיקליזציה היא פועל יוצא של מימון. בשנות ה־70, ה־80 וה־90 העבירה סעודיה עשרות מיליארדי דולרים לצורך הקמת מדרסות והפצת הווהאביזם ובלא מעט מקומות המימון עדיין נמשך. שטיפת המוח הזאת עבדה. החינוך שהם קיבלו שם לא כולל שאיפה לפיוס או לפתרון סכסוכים. להפך. יש סיכוי שהתקדמות לשלום רק תגביר את התיאבון שלהם. פיגועי התופת בארה"ב תוכננו בשנים שבהן ארה"ב עשתה מאמץ עילאי להשיג שלום ישראלי־פלסטיני. זה הוריד את המוטיבציה לטרור? יש מספיק טענות טובות לתמיכה בהסכם שלום. פיוס הרדיקלים היא לא אחת מהן.

     

    פרשנות, זה הסיפור

     

    91 אחוז מהישראלים הוותיקים מסכימים שילדיהם ילמדו עם ילדים ממוצא אתיופי, ל־66 אחוז אין בעיה להתחתן עם בן זוג אתיופי, ול־90 אחוז מהישראלים אין בעיה להיות כפופים לבוס ממוצא אתיופי. אלה הנתונים שנחשפו בסקר שהגישה לנשיא המדינה תנועה חדשה, "ישראלים נגד גזענות". אלא שלפי הפרשנות הנתונים "מזעזעים ומטלטלים: ישראל היא מדינה גזענית, תושביה מסתייגים מעולי אתיופיה ומעוניינים לשמור מהם מרחק גדול ככל האפשר". לקרוא ולשפשף את העיניים. הפרשנות הפכה את ישראל ל"מדינה גזענית". איך? פשוט: פירסמו רק את הנתונים השליליים. עשרה אחוזים, כך פורסם, אינם רוצים להיות כפופים לאתיופים. נכון, אבל ככל שידוע לי, את הרוב מייצגים 90 האחוזים.   

     

    בשוליים, אכן, יש גזענות. נתונים השוואתיים על הסתייגות מזרים מבהירים שמדובר בתופעה שקיימת בכל מדינה מערבית. בבריטניה, למשל, לפי סקר מ־2006, כ־80 אחוז לא ירגישו נוח עם שכן מוסלמי. בסקר מעודכן יותר, מ־2017, התברר ש־35 אחוז מהאיטלקים, 23 אחוז מהגרמנים ו־22 אחוז מהבריטים לא רוצים שכן מוסלמי. לפעמים זה עניין של תרבות שונה. לפעמים בעקבות פעולת טרור. לפעמים זה הפחד מהמבקשים להחיל את חוקי השריעה. ולפעמים זו גזענות. אבל, שום מדינה איננה גזענית רק משום שיש בה גם גזענים. גם לא ישראל.

     

    ועוד משהו: יש תהליך מתמיד של צמצום פערים, וזה נפלא. אך כשמה שמזוהה עם העדה הוא מניפולציות על גזענות - זה רק מקבע אותם עם נחיתות וקורבנוּת.

     

    הכפפה מחכה

     

    אתגר לידידיי מקהילת יוצאי אתיופיה: מתברר שגרסת השוטר בעניינו של סלומון טקה הייתה מדויקת. הוא הותקף. משפחתו הייתה בסכנה. לא היה שם שמץ של גזענות. אז מי מכם ירים את הכפפה, ויפרסם מאמר נגד כתב האישום המיותר, שכל כולו פועל יוצא של קמפיין על גזענות שלא הייתה?

     

    bdyemini@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 06.02.20 , 17:27