הכוכב שהתגאה ביהדותו
קירק דאגלס, שחקן הקולנוע האגדי עם השרירים והגומה בסנטר, הלך לעולמו בגיל 103 • דאגלס היה איש מיוחד: הוא היה הראשון בהוליווד שקידם את העיסוק בישראל ובשואה, נלחם באומץ בחרם על תסריטאים שהואשמו בקומוניזם, ולא היסס לגלם גיבורים ציניים ומושחתים או להשתתף בסרטים פוליטיים
"אני ספרטקוס", "אני ספרטקוס" – קמו וזעקו בזה אחר זה העבדים בסוף סצנת הקרב בסרט האפי הקלאסי "ספרטקוס" מ־1960, לוקחים על עצמם את האשמה ומגינים בכך על מנהיגם, העבד שהעז לפתוח במרד נגד האימפריה הרומית – אותו גילם קירק דאגלס.
ספרטקוס ההיסטורי, גלדיאטור מהמאה הראשונה לפנה"ס, לא היה יהודי, וגם בסרט הדבר לא נאמר במפורש. אבל הצופים חדי העין הבינו את הנמשל: פניו הכה יהודיות של דאגלס, עם האף הגדול והגומה בסנטר שהייתה סימן ההיכר שלו - לא הותירו להם ברירה. וכך, 12 שנה לאחר הקמת מדינת ישראל, דאגלס הציוני והבמאי סטנלי קובריק (גם הוא יהודי) הפכו ב"ספרטקוס" את הגיבור ללא חת שנלחם בכוחות עדיפים כנגד כל הסיכויים ל"יהודי", לפחות סמלית.
ובניגוד לוודי אלן, גראוצ'ו מרקס ויהודים מפורסמים אחרים על המסך, הוא לא היה חלשלוש ונעבעך. הוא היה יהדות השרירים (מילולית, היו לו שרירים אדירים בסרט הזה). וזה היה גם קו המחשבה שהוביל כמעט את כל הקריירה שלו, בבחירות בתוך ומחוץ למסך: להעז באומץ, לקחת סיכונים, לא להסתיר מי אתה, וגם לא את יהדותך.
קירק דאגלס הלך אתמול לעולמו בגיל 103. באופן טבעי, הוא נראה חלש וזקן וחולה כבר שנים, והופיע באירועי ציבור בעיקר בליווי בנו האהוב, מייקל דאגלס, בעצמו אגדה הוליוודית, שתמיד נראה קצת כמו כפיל שלו. אך ההערכה אליו לא פחתה גם בזקנתו: אחרי הכל, הוא היה הכוכב הגדול האחרון שנותר מתקופת הוליווד הקלאסית.
הוא נולד ב־1916 כאיסר דניאלוביץ' דמסקי, בן להורים שהיו מהגרים חסרי כל, דוברי יידיש מניו־יורק. הוא למד ב"חדר" אך התרחק מהדת. הילד חובב התיאטרון ובעל המראה הלא־שגרתי נחת בהוליווד בסוף שנות ה־40, אחרי המלחמה, בגיל מבוגר יחסית, מה שאיפשר לו לנהל קריירה שחרגה מהקודים של הוליווד המלוקקת.
מלכתחילה הוא לא חשש לקחת סיכונים: בין תפקיד גיבור אחד לאחר הוא גם נלחם לגלם טיפוסים ציניים וחסרי מעצורים, כמו למשל עיתונאי מושחת שמהנדס פייק ניוז, הרבה לפני שמישהו הכיר את המושג, ביצירת המופת של בילי ויילדר "הקרנבל הגדול" מ־1951, או כמפיק שבוגד בכל חבריו ב"נבל היה האיש" מ־1952.
גם בהתנהלותו היה מיוחד: דאגלס היה מהכוכבים הראשונים ששימשו בפועל כמפיקים־יוצרים של הסרטים שלהם, לא נכנעים לשום תכתיבים, בוחרים את הנושאים שמעניינים אותם. בין היתר, זה גרם לכך שדאגלס היה הראשון בהוליווד שקידם נושא אחד שהיה קרוב לליבו: ישראל. ב־1953 הוא כיכב בסרט ההוליוודי הראשון שעסק בישראל ובשואה, "עושה הלהטים", שם גילם ניצול שמגיע לארץ ולומד אט־אט את המנטליות המקומית.
הוא גם יזם את הפקת "הטל צל ענק" מ־1966, שבו גילם מפקד אמריקאי המסייע לישראלים ביום העצמאות (הסרט כולל שיחות נפש בינו לבין בן־גוריון). הוא ביקר פעמים רבות בישראל, ובגיל 83 אף חגג בר מצווה מאוחרת.
ולא רק בעניין ישראל גילה דאגלס אומץ: הוא היה האיש ששבר את החרם על תסריטאים קומוניסטים לשעבר, שהוכתמו על ידי ועדת מקארתי, ביניהם התסריטאי שכתב לו את "ספרטקוס". הוא גם קידם את הקריירה של במאי צעיר וחוצפן כמעט כמוהו, סטנלי קובריק, שביים אותו בשתיים מיצירות המופת המוקדמות שלו: "שבילי התהילה" ו"ספרטקוס". הוא לא חשש מקולנוע פוליטי ומתריס, למשל הסרט "שבעה ימים במאי", שבו רמז כי יש אפשרות להפיכה צבאית בארה"ב.
גם כשהקריירה שלו דעכה מעט, ודי במקביל המריאה הקריירה של בנו מייקל (הם הספיקו לשחק יחד), קירק לא נעלם מעין הציבור. הוליווד אהבה אותו עד מותו, בגיל מאוחר מאוד, כיאה לגיבור.
היה שלום, קירק.
לפנייה לכתב/ת 
