שוברט קפץ לאילת

פסטיבל אילת למוזיקה קאמרית הצליח לקנות לעצמו שם של אירוע המוזיקה הקאמרית החשוב בישראל, לא מעט בזכות שורה של מוזיקאים בינלאומיים, שילוב נכון של יצירות מוכרות וכאלה שאינן, ותמיכה של האכסניה המארחת (מלון דן) — תנאי הכרחי להצלחה של כל אירוע מוזיקלי.

בקונצרט המרכזי של חמישי בערב, לאחר שני שירים מאת ג'ון דאולנד שניתן היה לוותר עליהם, בוצעה הלקרימה לוויולה ומיתרים של בנג'מין בריטן — יצירה שלא זכור לי שהאזנתי לה בקונצרט חי. שבחים מגיעים לקאמרטה ירושלים שניגנה באנרגטיות ובתואם תחת שרביטו של פול מקריש, ולוויולן ולדימיר פרבסיץ'. לגבי הרקוויאם של מוצרט, התחושה הייתה שמקריש בחר בטמפו מהיר, מהיר מדי לטעמי. מקהלת NFM הפולנית שרה בריתמוס גמיש עם דיוק בשירה ובשקיפות, אם כי עוד קצת התעלות והתרגשות לא היו מזיקים כאשר חוגגים את הפלא הזה של מוצרט.

בקונצרט נוסף שלישיית בוש — הישראלים אורי ועמרי אפשטיין (צ'לו ופסנתר) יחד עם הכנר מתיו ואן בלן — ביצעה את שלישיית הפסנתר במי־במול מז'ור, אופוס 70 מס' 2 של בטהובן, ולאחריה את השלישייה מספר 2 במי במול מז'ור של שוברט. שתי היצירות דחוסות בצלילים, ברגש, וביופי מרוכז. השלושה ניגנו בצורה אנרגטית תוך שמירה על קשר עין, כאשר כולם מתמזגים לגוף אחד בפרשנות בהירה ויפה.

תזמורת הדיסוננסים ביצעה את הקונצ'רטו לכינור ואת הסימפוניה הרביעית של בטהובן — בחירה די מובנת נוכח הכוחות המצומצמים יחסית שנדרשים לביצוע של הסימפוניה הזאת, שמזכירה יותר את הסגנון של היידן מאשר בטהובן המאוחר. גרימאל שלט היטב בקונצ'רטו, והפליא לנגן עם כל מיני אפקטים כנריים כמו גליסנדו וספיקאט. מעבר לכך הביצוע היה אלגנטי והקשר בין גרימאל לתזמורת היה מיטבי.