"אבא היה הרבה יותר מכוכב כדורגל"

"הגעתי למסקנה שהמצלמה מגבילה אותי, וכדי לבטא את מה שאני רואה אני צריך לצלם עם המוח", אומר הצלם אמיר חודורוב, כשמבקשים ממנו לתאר את טכניקת הצילום שלו. "אז אני מגיע למקום מסוים, חוקר אותו, מבין אותו, ואז בונה לי תמונה במוח של המקום ומתחיל לעבוד עם המצלמה". כשהוא עוזב את המקום יש לו מאות צילומים שנעשו עם "מצלמה בגובה הבטן, בגובה הראש, ליד הרגל, לא מעניין אותי איפה היא ממוקמת".

את התוצאה של הטכניקה הייחודית הזאת אפשר לראות בימים אלה בתערוכה בחוצות "גן המוזיאון" בחולון (רח' ויצמן 61 חולון סמוך למוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס, הכניסה חופשית). התערוכה – "פתיחת ההיכל, עיצוב ואדריכלות בתי כנסת בישראל"

– מוקדשת להיכלי תפילה ובתי כנסת, והיא מסכמת חודש וחצי של שיטוטים שבמהלכם ביקר חודורוב ב־26 בתי כנסת, וקלט בעדשה את היופי, הייחוד והשונות של בתי כנסת בקהילות השונות. הוא התחיל בגדולים שבהם – בית הכנסת הגדול בתל־אביב, בחולון, בירושלים — והמשיך אל תוך בתי התפילה בבני־ברק ומאה שערים. הוא יצא משם עם רגשות מעורבים: שמחה על הפרויקט ובושה על כך שהוא לא ידע אפילו שהמקומות האלה קיימים.

איזה בית כנסת ריגש אותך במיוחד?

יעקב חודורוב בפעולה | צילום: דוד רובינגר

"מרכז בעלז בירושלים. ברגע נתון יש שם כ־3,000 איש שבאים להתפלל. הייתי מרותק. עם צמרמורת בכל הגוף והתרגשות מטורפת".

"עצוב לי לחשוב על כל הישראלים שרצים בכל העולם אחרי כנסיות ותשמישי קדושה זוהרים של הנוצרים, ואפילו לא יודעים על קיומם של האוצרות שלנו", הוא אומר, ומספר על ארון הקודש העתיק מהמאה ה־16 שניצב בבית הכנסת של קהילת פוניבז' בבני־ברק, וספר תורה בן 350 שנה שהראה לו הגבאי של בית הכנסת נורדיה בתל־אביב. "אני בטוח שאם היו מציגים אותם בלובר, שלוש שנים אי־אפשר היה להשיג כרטיסים כדי לראות אותם".

חודורוב (62), בעברו טייס קרב בחיל האוויר, זוכר את עצמו מצלם מאז היה נער. חבריו בחיל ידעו שבקוקפיט שלו תמיד אפשר למצוא מצלמות, והוא גם העביר חלק מה מהתוצרים לבטאון חיל האוויר. אבל קפיצת המדרגה שהפכה אותו לאמן קרתה דווקא כשביקר במוזיאון רמברנדט באמסטרדם, וראה את ציורי הענק על הקירות. בעקבות אותו ביקור, יצא להגשים חלום ישן שלו – צילום כנסיית הקבר בירושלים, עבודה שהוצגה במוזיאון הוותיקן, ושעליה זכה בפרס הראשון ב"ביאנלה ארט" היוקרתי בלונדון.

חודורוב מודע היטב לכך שכל מי ששומע את שמו יודע מאין הוא בא, והוא בטוח שלא משנה מאין תתחיל השיחה איתו, היא תוביל בסוף לשאלות על אביו, יעקב חודורוב, שוער הכדורגל המיתולוגי של נבחרת ישראל. "הלכתי לא מזמן לצילום רנטגן, והטכנאי, עולה מרוסיה, שמע שאני הבן של חודורוב והתחיל לבכות, כשהוא שולף מהתיק תמונה שצילם מתחת למדרגות באצטדיון במוסקבה כשאבא שלי בא לשחק שם. האיש הלך ברגל עשרות קילומטרים והתגנב למגרש כדי לצלם את אבא שלי, אז כנראה שהוא באמת היה יותר מספורטאי מצוין וכוכב כדורגל".

חודורוב שנים לאחר הפרישה | צילום: אבי מועלם

אמיר ואחיו התאום תמיר (לשניים עוד אח, עופר, הגדול מהם בשנתיים) נולדו בשלהי קריירת הספורט המפוארת של יעקב חודורוב, "אבל גם כשלא הופיע כשוער, הוא היה מעט מאוד בבית, כי עבד כמאמן, ומאמני כדורגל בעולם הספורט כל הזמן עובדים", הוא אומר. את רוב הסיפורים על אבא הוא עצמו שמע לראשונה רק אחרי מותו, "כשאלפים הגיעו לשבעה, וכל אחד פתח צוהר לזיכרונות על אבא".

אמיר זוכר אבא חם ומעורב, ואפשר לשמוע את ההערצה בקולו כשהוא מתאר איך חודורוב התעקש להישאר בארץ למרות כל ההצעות המקצועיות המפתות והכסף הרב שהוצע לו ממועדונים בחו"ל. "המיתוס שספגתי כל חיי, זה שהוא היה בן אדם. הוא גם היה לוחם בגבעתי. גם נלחם על הארץ וגם שיחק כדורגל, ולא הסכים לעזוב את הארץ. הייתה שמחה בבית. לא היינו בעלי אמצעים, אבל בשום שלב זאת לא הייתה ילדות קשה. היה לנו אבא אכפתי, וקיבלנו חינוך טוב בבית".

הייתם הולכים למשחקים כל שבת?

"לא. לאבא הייתה אמונה טפלה שלילדים אסור לבוא למשחקים שלו".

ואתם עצמכם שיחקתם כדורגל?

"לא. כולנו שיחקנו כדור יד".