"לא ציפינו ש'סרט ערבי' יהיה כזה טירוף"
חנן פלד, שהיה במשך 19 שנה התסריטאי הראשי של "זהו זה", אחראי לכמה פרקים בלתי נשכחים של הסדרה האהובה, בהם "סרט ערבי" ("יא איבני, יא באבא") ו"בשידור חוקר". גם בחייו הפרטיים כתב לעצמו תסריט מרתק: הוא התגרש שלוש פעמים, והיום בגיל 68 הוא אב לבן 13. עכשיו הוא מוציא ספר ילדים ראשון ואומר: "אני כנראה אהיה ילד לנצח"
את חנן פלד אתם אולי לא מכירים, אבל אתם בטוח מכירים לא מעט דברים שהאיש כתב במהלך השנים — בהם כמה פרקים מיתולוגיים בסדרה "זהו זה". פלד, שהיה התסריטאי הראשי של הסדרה האהובה במשך 19 שנה, הוא האיש מאחורי אפיזודות בלתי נשכחות כמו "בשידור חוקר" (שהפכה תחת ידו ל"בשיטור משודר"), "האחים בוז" (עם הופעת אורח של עפרה חזה) וגם "סרט ערבי" ("יא איבני, יא באבא").
"ידעתי שיש סרטים בערבית בטלוויזיה, אבל מעולם לא צפיתי בהם", מודה פלד. "כדי לכתוב את הפרק ישבתי לראות פעם אחת את הסרט של יום שישי. ובעצם הסיפור של הפרק די דומה לסרט שראיתי. אף אחד לא ציפה שזה יהיה כזה טירוף".
פלד לא זוכר כמה פרקים כתב במהלך השנים. הוא כן זוכר, שעם המעבר של התוכנית מהטלוויזיה החינוכית לרשת, משהו השתנה. "שם התוכנית התחילה לאבד גובה", הוא אומר. "איבדנו את התום של החינוכית, ששם יכולנו לעשות מה שרצינו בלי שמישהו מלמעלה יחפש רייטינג. התקציב אמנם גדל מאוד כשעברנו לערוץ 2, אבל התוכנית ירדה".
מאז סיים את לימודיו בחוג לקולנוע, חנן פלד (68) כותב. חוץ מ"זהו זה", כתב תסריטים גם לסדרות "רחוב סומסום", "קופיקו" ו"הבית של פיסטוק"; וללא מעט סרטים (בהם "לא שם זין", טיפת מזל"); מחזות וספרים.
"אני לא יכול בלי זה. אני לא יכול בלי לכתוב", מודה פלד. אפילו בתקופות שפל, למשל, לפני תשע שנים כשהיה מאושפז ארבעה חודשים בעקבות תקיפה של חיידק טורף, או כשסכסוך הביא להפסקת עבודתו על "קופיקו" אחרי 20 שנה, והוא מצא את עצמו חי מתמלוגים בלבד כי נגדע מקור הפרנסה העיקרי שלו. "מזל שיש לי איזה 1,400 יצירות רשומות, אז הצלחתי להחזיק את עצמי", הוא אומר.
לדבריו, היו לו לא מעט שנים שבהן "לא קרו לו הרבה דברים", כהגדרתו. "אבל בכל זאת קמתי כל בוקר, ישבתי ליד השולחן שלי בחדר העבודה, וכתבתי. בלי לדעת לאן זה ילך. עם רוב הדברים באמת לא קרה כלום. אבל אני לא מסוגל בלי זה. לא מסוגל".
עכשיו הוא מקווה מאוד שתקופת היובש שלו הסתיימה. הערב עולה בצוותא מחזה חדש שלו, "ביעור חמץ", קומדיה על דרוזי פטריוט והתובנות שלו אחרי שנבחר לקנות את החמץ של מדינת ישראל. "הנושא הזה של מכירת החמץ תמיד הצחיק אותי, כמו הרבה הלכות שלא השתנו כבר אלפי שנים", הוא אומר. במקביל יצא לחנויות ספר ילדים ראשון פרטי עטו, "אני, ששת", שאת הטריגר לכתיבה שלו, הוא מודה, הוא קיבל כי התגעגע ל"קופיקו".
"כתיבה לילדים כנראה נובעת ממקום מאוד עמוק שלי. אני כנראה אהיה ילד לנצח. אני נורא אוהב לכתוב לילדים, ונורא אהבתי לכתוב לקופיקו, כי קופיקו זה אני. אמנם תמר בורנשטין־לזר כתבה את הספרים, אבל חוץ מהעונה הראשונה שהייתה מבוססת על הספרים שלה - כל העונות הבאות היו בעצם סיפורים מקוריים שלי. אני נורא מזדהה עם הקוף האנרכיסט הזה שבועט במוסכמות. לא אוהב חוקים. לא אוהב הוראות".
בתור ילד, פלד הצעיר נטה להתרחק מחברת הילדים. הוא זוכר את עצמו כילד בודד, שהיה ספון בחדר עם אוזניות מול מכשיר רדיו שהיווה בשבילו את המגע עם העולם. מאוחר יותר, הוא גם חלה בפסוריאזיס, מה שגרם לו עוד יותר להירתע מחשיפה ולהתכנס בתוך עצמו.
"גם בשנים שבאו אחר כך, כשכבר עבדתי במקום שבו הייתי מוקף אנשים כל הזמן, מספיק שמגיע רגע משבר - ואני חוזר שוב לגיל 12־13, שהייתי מסוגר בחדר ולא תיקשרתי עם אף אחד. יש מין חדר כזה שתמיד קיים, ואני יוכל לסגור את עצמי בתוכו ולהתנתק מעולם. אני מקווה מאוד שזה לא יקרה לי יותר, אבל זה לא בטוח".
זאת הסיבה, לדעתו, שהיו לו כל כך הרבה מערכות יחסים שלא עלו יפה. פלד התחתן והתגרש שלוש פעמים, יש לו בן, בן 36, מנישואיו הראשונים, וילד בן 13 מהזוגיות האחרונה שלו.
"את הבכור לא ממש ראיתי גדל", הוא אומר בכנות. "התגרשתי מאמא שלו כשהוא היה בן שנתיים ולא הייתי נוכח בכל השלבים הגדילה שלו. עכשיו יצא לי להיות במקום בשלבים היותר נחמדים, של אחרי החיתולים, למשל גיל ארבע־חמש שזה כיף גדול. בכלל, להיות פתאום אבא לתינוק בגיל 55 זה כיף. נכון, פתאום חיתולים וכאלה. עם אמא שלו חייתי 15 שנים, אבל בתקופה הקשה של הניתוק שלי מהעולם ומהעבודה, הייתי במצב קשה ודי בלתי נסבל. אז לפני שנה וחצי היא הודיעה שהיא לא יכולה יותר וקמה והלכה. עם הילד. רק לאחרונה יש התחדשות של הקשר איתה ועם הילד בניסיון לשקם את הזוגיות והמשפחה".
כן, אולי משפחתיות היא לא הצד החזק שלו, אבל זה בטח משהו שבא מהבית. את הקשר בינו לבין אחיו, עורך הדין אביגדור פלדמן, הוא מגדיר כ"מורכב", ואת החיים בבית של זוג הורים ניצולי שואה, הוא מגדיר היום כ"משפחה קטנה ועצובה".
"הייתה גדר ביני לבין אחי, ועל אף אהבה גדולה שיש בינינו - הקשר שלנו מאוד קשה. אין מריבות. אין שנאות. יש ריחוק שהיה המון שנים", הוא אומר. "דווקא בתקופה האחרונה משהו קרה. גם לי וכנראה גם לאחי. אבל יש התקרבות. לפני חודשיים אושפזתי שוב, הפעם במחלקת עיניים בעקבות הרפס בעין שגרם לי כמעט לאובדן הראייה, ושם אחי פתאום הגיע אליי כמעט כל יום. ואנחנו גם עובדים על משהו יחד - סרט דוקומנטרי על כל פרשת חנית קיקוס וסולימאן אל עביד. העבודה המשותפת מחברת אותנו".
לפנייה לכתב/ת 
