העץ הנדיב

בצהרי יום שלישי האחרון הרים עמירם דורה את משקפת המצילים שלו לכיוון מזרח, ועיניו חשכו. במרחק של כמאה מטרים מהחוף, על האי הלבן, שכבה גווייה. "לא האמנתי", הוא משחזר. "תדהמה. וואו". דורה ההמום עלה על החסקה וחתר בכל כוחו, אבל כשנחת על האי פגש את מה שחשש ממנו יותר מכל. "נצבט הלב", הוא אומר.

לפני ארבע שנים החליט דורה לנטוע עץ בלב ים המוות. העץ, מעין פסל סביבתי שהוא גם אקט מחאה מקורי, הפך ללהיט: הוא כיכב בקמפיין אופנה של ג'ורג'יו ארמני, הופיע בפרסומות של חברת הקוסמטיקה AHAVA והיה לאושיית אינסטגרם. מעבר לאסתטיקה שבדבר, בעומדו זקוף על מי הטורקיז השטוחים, הצליח העץ להעניק לים המוות משהו שכה חסר בו — חיים.

אלא שבשבוע שעבר, כחלק ממעשה ונדליזם של נערים, נעקר העץ ממקומו. דורה נאלץ לפנות את האילן האהוב שלו חזרה לחוף, ומשם הוא נלקח אחר כבוד למזבלה הקרובה. המוות ניצח, ככלות הכל. בזמן שכולם נוהרים צפונה כדי לראות את מפלס הכנרת העולה, ירדנו למסע עגמומי בים המלח בעקבות המקרה העצוב של העץ, אל מפלס המים היורד ואימת הבולענים. גילינו אוצר טבע הולך ונעלם, שמוקף באנשים טובי לב החרדים לגורלו.

העץ אחרי שהושחת | צילום: עמירם דורה

בסיפור הזה יש כמה פרדוקסים, כאלה שיכולים להתקיים רק במקום הנמוך ביותר בעולם; הראשון שבהם הוא שעמירם דורה — ככל הנראה אחד האנשים החביבים ביותר שייצא לכם אי פעם לפגוש — עובד כמציל בים המלח. כן, יש דבר כזה. סוכת המציל של דורה נמצאת בחוף חמי זוהר, שבמתחם מלונות ים המלח. זו סוכה משודרגת עם כורסאות מסתובבות, מעין קוקפיט שמשקיף אל נוף עוצר נשימה. בשעת הביקור שלנו, יום שישי, השמיים סגריריים והחוף ריק. פרט לשני תיירים שמתעדים את עצמם צפים, אין נפש חיה. הים עצמו פלטה, מראה כחולה, רגוע כמו האווירה בסוכה של דורה.

הוא בן 46, יליד קיבוץ איילת השחר וכעת תושב ערד. כבר 12 שנה שהוא עובד כמציל ונהנה מהעובדה שאפשר לבוא לעבודה בכפכפים. אל החוף שלו מגיעים תיירים מכל קצוות תבל — ברזיל, סודן, יפן ועוד — אך מרבית המבקרים הם רוסים ועל כן דורה כבר למד לכרוז להם בשפת אמם. "אנחנו שומרים על האנשים, שלא יכניסו את הראש למים", הוא מתמצת את עיקר העבודה שלו. "נכון, אי־אפשר לטבוע פה, אבל מי שבולע מים יכול לפתח בצקת ריאות. כשזה קורה, אנחנו ישר קופצים ומטפלים". לדבריו, בכל שנה הוא נתקל בחמישה־שישה מקרי טביעה. "את רוב האנשים אנחנו מצליחים להציל", הוא אומר. "בקריירה שלי היה רק מקרה אחד שבו איבדתי מישהו".

פרדוקס נוסף בסיפור, הוא שחוף הרחצה שבו עובד דורה אינו נמצא על שפת ים המלח, אלא על שפת בריכה תעשייתית. לים המלח שני אגנים: האגן הצפוני הוא ים המלח עצמו, ואילו האגן הדרומי מורכב מבריכות אידוי ששייכות למפעלי ים המלח. המפעלים מזרימים מים מִיָם המלח לבריכות, ושם המים מתאדים והמינרלים שבהם שוקעים ונאספים. מכיוון שהמינרלים שוקעים על קרקעית הבריכה ולא כולם נאספים ממנה, מתקיים פרדוקס נוסף: בעוד מפלס ים המלח הולך ויורד, מפלס בריכות האידוי הולך ועולה.

ירדן הראל בפוסט אחרי שהעץ נעקר

החוף שבו עובד דורה, כמו גם מרבית מלונות ים המלח, ממוקם על שפת בריכת אידוי מספר חמש. אחד המינרלים המופקים בבריכה הוא כמובן מלח. בגלל הצורה שבה שוקע המלח, מעת לעת נוצרים בבריכה מעין איים של מלח, הנראים כמו פטריות. פטרייה אחת כזו, גדולה במיוחד, צמחה לה ממש מול סוכת המציל של דורה, והוא התאהב. "אבל ב־2016 הגיעה אליי ידיעה שהולכים להכניס לאזור מכונה שתקצור את פטריות המלח בבריכה ולמעשה תעלים את האי", הוא מספר. "היה לי מאוד חשוב להציל את האי מרוע הגזרה, ובמשך כמה ימים חשבתי איך אני עושה את זה. ואז עלה לי רעיון".

דורה לקח עץ שיטה מת שמצא באזור, השיט אותו על גבי החסקה לפטריית המלח, קשר אותו בחבל לכמה סלעים כבדים וכך "נטע" אותו במקום. "עשיתי את זה מתחת לרדאר, בלי אישורים", הוא מודה. בפעולה המחתרתית והמבריקה שלו, הפך דורה למציל במלוא מובן המילה: האי שלו שרד.

מעבר לתמונות שלו, שהופצו ברחבי הרשת, רוחצים רבים שחו אל האי — או יותר נכון, צפו אליו — כדי להביט בעץ מקרוב. חלקם, אגב, לא הצליחו לחזור לחוף והיה צורך לחלצם. "זה התפשט לממדים אדירים", מחייך דורה, ומוסיף שלפרויקט שלו נתן את השם "עץ המוות בים החיים". "מבחינתי, בים המלח יש המון חיים", הוא מסביר. "פרנסה, רפואה, תיירות. אני לא רואה פה מוות".

צילום: דני אולמן

ובכל זאת, ים המוות הולך ומת עוד קצת בכל רגע: בעשור האחרון מפלס ים המלח ירד בכ־1.20 מטר בשנה, תופעה שגורמת להיווצרותם של בולענים ולהתחתרות מסוכנת של נחלי מדבר יהודה. חשוב להדגיש שלדורה לא היו שאיפות להציל את ים המלח מכליה או להפסיק את ירידת המפלס, אלא בסך הכל לעזור לאי הקטן שלו. אבל העץ שלו הפך לסמל במאבק על עתידו של ים המלח. עד השבוע שעבר.

"ביום שלישי הגיעה לפה חבורה של נערים יהודים אמריקאים", מגלה דורה. "הם שחו אל האי וכשהם חזרו העץ כבר לא עמד שם. הם לא סתם נשענו על העץ ולא הפילו אותו בטעות. דרוש המון כוח בשביל לעשות את מה שהם עשו". דורה התעמת עם הנערים לאחר שאלה חזרו לחוף, ושוחח עם מדריך הקבוצה שלהם, שהתנצל עמוקות בפניו. זה כמובן היה מאוחר מדי. דורה מסרב בתוקף לגלות את שם המוסד שממנו הגיעו הנערים. "ברור לי שהמעשה שלהם לא מייצג את הערכים של המוסד הזה", הוא מסביר.

אז מה יקרה לאי שלך עכשיו?

ניר ונגר, מחלץ מעין גדי | צילום: חיים הורנשטיין

"אם לא ישימו שם עוד עץ, הוא ייקצר וייעלם, כאחרון פטריות המלח. אבל הפעם אני לא אשים עץ בלי אישור, זה גדול ממני. יש פה אינטרסים חזקים מאוד".

מי שכן יכול לשתול עץ חדש על פטריית המלח של דורה הוא ניר ונגר, ראש המועצה האזורית תמר, אבל לא בטוח שהוא ימהר לעשות זאת. "אני איש יחידת החילוץ בעין גדי וכבר יצא לי בשנה האחרונה להסתובב סביב העץ הזה שלוש־ארבע פעמים", הוא מספר. "בים המלח, אחר הצהריים מתחילות רוחות מערביות, ולכן מאוד קל לצוף ולהגיע לעץ, אבל הרבה יותר קשה לחזור. אנשים נתקעו שם, אפילו שזה מרחק של כמה עשרות מטרים. גם המצילים לא תמיד הצליחו להחזיר אותם כי גם החסקה צפה על פני המים, וכשיש רוח קשה לחתור מולה, ואז קוראים ליחידת החילוץ. העץ היה יוזמה נחמדה, ונצטרך לראות מה לעשות עכשיו. עלתה הצעה לקרב את האי לחוף, כדי שאנשים לא ייתקעו. אבל עוד לא החלטנו כיצד לפעול".

הראיון עם ונגר מתקיים רגע אחרי שמרתון ארץ ים המלח, אחד מאירועי הדגל שמפיקה המועצה האזורית בראשותו, מסתיים. החוף מלא ברצים מיוזעים ובדוכני אוכל ובירה. בשנים האחרונות מצליחה המועצה לקדם את התיירות באזור, וליד המלונות צמחו גם טיילת מרשימה וקניון. מבחינתו של ונגר, מילת המפתח בניהול המועצה היא "איזון". לפיכך, ניכר שהוא לא מאוד מצטער על היעלמותו של העץ שתקע אצבע בעין של מפעלי ים המלח, המפרנס הגדול של האזור. "יש בים המלח שילוב מיוחד של מפעלי תעשייה, תיירות, טבע ואנשים", הוא אומר. "בסינרגיה הזאת צריך לראות שלכל אחד יש את המקום שלו".

כראש מועצה, מה מערכת היחסים שלך עם מפעלי ים המלח?

הגיאולוג אלי רז | צילום: חיים הורנשטיין

"זה כמו לגור בבית משותף. צריך לדעת לחיות יחד, אחרת כולם סובלים".

ים המלח הולך ומתייבש. צריך להציל אותו?

"אני לא מאמין שאפשר למלא את ים המלח, אבל צריך לעשות הכל כדי להזרים אליו עוד מים. לנו, גם כמועצה אזורית איתנה, אין את הכלים לעשות את זה. זה ברמת הממשלה".

יש בממשלה קשב למצב ים המלח?

נרי אראלי, מדריך בבית ספר שדה | צילום: חיים הורנשטיין

"בעבר היה יותר קשב. זה לא סוד שאין לנו ממשלה יציבה בשנה האחרונה, ואני מאוד מקווה שהממשלה הבאה תזכור שים המלח והפריפריה הם חלק ממדינת ישראל. אסור לייבש את הפריפריה, אסור לייבש את ים המלח".

קיבוץ עין גדי הוא אי ירוק על המדרון המזרחי של מדבר יהודה. אלפי זני צמחים גדלים בין שבילי היישוב, והתחושה כאן היא של צעידה ביער טרופי. נרי אראלי הגיע לעין גדי ב־1966 כמדריך בבית ספר שדה, ושנתיים אחר כך הפך לחבר קיבוץ. מאז לא עזב. על צלחת תמרים הוא מספר שהעץ של המציל דורה הוא לא העץ הראשון בים המלח. "בשנת 500 לספירה מפלס ים המלח היה נמוך יותר, ובאחד המקומות על יד החוף צמח עץ", הוא אומר. "בהמשך מפלס הים עלה והעץ התכסה במים אבל השתמר בזכות המלח. בשנות ה־70 הים התחיל לסגת לאחור, והעץ הזה פתאום נחשף. דבר כזה יכול לקרות כי מפלס הים עולה ויורד לאורך העידנים ההיסטוריים".

ובאיזה עידן אנחנו נמצאים עכשיו?

"בעידן חמור מאוד, עידן התערבות האדם. זה עידן שבו מפעלי ים המלח, הישראלים והירדנים, וסגירת סכר דגניה (שמצמצם את זרימת המים לירדן — א"א), מביאים לכך שכל שנה יורד המפלס ביותר ממטר. אם לא תהיה התערבות הים ייעלם, ומה שיוביל לאובדנו זו החמדנות האנושית".

במשך שנים רבות עבד אראלי כמורה, ולאחרונה ניהל את הארכיון לתולדות "ההגנה". במקביל, ואף על פי שהוא בן 72, הוא משרת כמילואימניק פעיל ביחידה לאיתור נעדרים של צה"ל ומתמחה בנעדרי תש"ח. "כשיצאנו לדרך היו 175 נעדרים מתש"ח, היום נותרו 94", הוא מתגאה. בנוסף לכל אלה, מכהן אראלי כיו"ר הוועדה להגנת הסביבה במועצת האזורית תמר, וככזה מודע היטב לאתגרים הסביבתיים של ים המלח.

צריך לסגור את מפעלי ים המלח?

"חלק מחובבי הטבע הקיצונים רוצים שמחר מפעלי ים המלח ייעלמו מכאן. זו טעות. אם זה יקרה, החלק הדרומי של ים המלח (בריכות האידוי) יתייבש ונקבל פלטה של מלח, מאזור מצדה דרומה. צריך להמשיך לתת למפעלי ים המלח להפיק, אבל אפשר לדרוש מהם דרישות רגולטוריות מחמירות יותר".

אראלי עוד זוכר כיצד בשנות ה־70 חברי הקיבוץ היו יורדים לרחוץ בים המלח, בחופים שלמרגלות עין גדי. "אבל היום, לאורך כל ים המלח, הבולענים חסמו את הגישה לחוף", הוא אומר.

המקום הזה בקריסה, תרתי משמע.

"כן. אנחנו ממתינים שהממשלה תתעשת".

מי שיודע דבר או שניים על הקריסה הסביבתית של ים המלח הוא אלי רז, גיאולוג, ביולוג ויועץ סביבתי המתגורר בעין גדי מאז 1973. רז, בן 80 אבל עדיין רוכב על אופניים, הוא ככל הנראה גדול חוקרי הבולענים בעולם. ב־2003, בעת שיצא לתעד בולענים, נפער תחתיו בולען והוא נפל לתוכו. המדען הוותיק לא התרגש: במשך 13 שעות המתין לחילוץ ובזמן הזה כתב על פיסת נייר טואלט את שראו עיניו, חומר מחקרי שערכו לא יסולא בפז.

כמו המקום הנמוך ביותר בעולם שמפלסו ממשיך ויורד, כמו העץ המת שהעניק חיים לים המוות, גם חוקר הבולענים שנפל לתוך בולען הוא עדות לכך שבים המלח היקום קורס לתוך עצמו. "יש לי דו־שיח עם הסביבה, אני מבין מה היא אומרת", אומר רז. "הסביבה פה פגועה, ים המלח הוא דוגמה שלילית ליחסי אדם וסביבה. נכון, אי־אפשר לשמור על הסביבה לגמרי שלמה במציאות המודרנית, אבל צריך להשתדל כמה שפחות לפגוע בה".

כגיאולוג וכתושב המקום, היה רז אחד הראשונים להתריע על תופעת הבולענים, שהפכה למכה החמורה ביותר של האזור בשנים האחרונות. "כשאני התחלתי עם זה, בשנות ה־80, אף אחד לא התעסק עם בולענים", הוא מספר. "כבר כשהופיע הבולען הראשון היה לי ברור שזו אחת התגובות של המערכת האקולוגית. לא אהבו את זה והפעילו עליי לחצים לא לדבר על זה מכיוון המועצה המקומית, הקיבוץ ומחלקת התיירות. בערך שנתיים שתקתי אבל כשראיתי שהעסק מחמיר אמרתי שאין לי זכות לשתוק, ופירסמתי את העניין ברבים".

לדברי רז, ב־2003 — תחת כהונתו של ראש הממשלה אריאל שרון — החלה הממשלה להעניק תשומת לב לבעיית ים המלח והוא אף היה בצוות מומחים שחיבר מסמך ראשוני שנועד למצוא פתרונות לעניין. אלא שעבודת הצוות נקטעה שלוש שנים לאחר מכן ולא הושלמה. עם זאת, כעת הוא מדווח לראשונה כי באפריל הקרוב תשוב הוועדה לשבת על המדוכה, 14 שנה לאחר שעבודתה הופסקה. "חייבים להגיד שלא בטוח שבכלל יש כרגע פתרון למצב של ים המלח", הוא מדגיש.

אם עוד אפשר בכל זאת להציל את ים המלח, אין כמעט ספק שהצעד הראשון צריך לעסוק בהעלאת המודעות למצב, במחאה כלשהי. כמו העץ של המציל דורה, ההיגיון אומר שהמחאה הזאת תצמח מתושבי האזור — אלה שרואים בעיניהם את ים המוות הולך ומתייבש מדי יום. אלא שעם כל הכבוד לכוונות הטובות של חברי קיבוץ עין גדי הוותיקים נרי אראלי ואלי רז, אדם אחר שמתגורר בעין גדי מספר שהקהילה המקומית אינה מגויסת למאבק על עתידו של ים המלח.

"להגיד לך שלתושבים יש דרייב, שמציק להם מה שקורה כאן? זה לא מאפיין את המקום הזה בכלל", אומר אותו גורם. "יש הרבה מרמור, יש תסכול שנובע מהעובדה שבגלל הבולענים אתה צריך כביש עוקף, או שכשיש שיטפונות הנחל חוסם את הדרך לירושלים. אבל להגיד שיש התגייסות של קהילה שבאה וקוראת לשינוי? לא. זה מאוד רדום פה".

הפתרון יגיע, אולי, מהדור הצעיר. בעין גדי פועל בית ספר תיכון ובו מגמה סביבתית, שחבריה מתמקדים בחקר הסביבה. כל החניכים בבית הספר יוצאים לטיולים בנחלי האזור מתוך מטרה להעמיק את היכרותם עם השטח, שומעים הרצאות על הגנת הסביבה ומשתתפים בפרויקטים שונים הקשורים לעתיד ים המלח. "באחד הפרויקטים ניסינו להמציא פתרון לירידת המפלס של ים המלח", אומרת לירן בראון, תלמידת כיתה ז'. ההצעה של בראון הייתה להציב כדורים קרים ברחבי ים המלח, שיורידו את הטמפרטורה ובכך יאטו את אידוי המים.

בראון, בת 12 מערד, לומדת בבית הספר בעין גדי ומתגוררת בפנימייה הסמוכה אליו, עם כ־30 בני נוער נוספים. במועדון הפנימייה אני פוגש אותה יחד עם שני תלמידים נוספים, אריאל ליפנהולץ, בן 16 מערד, ואילון אסתיכנגי, בן 17 מנופי פרת. שלושתם הגיעו לפנימייה אחרי שלא מצאו את עצמם במסגרות החינוך ביישובים שבהם גדלו.

"הטיולים באזור מחברים אותנו למקום", אומר אסתיכנגי, ובראון מוסיפה שבימים הקרובים היא תצא עם השכבה לטיול בנחל דוד הסמוך. "ים המלח זה הבית שלי, ואכפת לי ממנו", היא אומרת. "המקום הזה חשוב לי, אני חי פה", מצטרף אסתיכנגי.

אתם מרגישים שכתושבי האזור, יש לכם אחריות להגנה על ים המלח?

"לא", עונה ליפנהולץ. "יש אחריות גם למי שלא גר פה בסביבה. ים המלח שייך לכולנו".

גם בממשלת ישראל מודעים למצבו העגום של ים המלח. "בעניין הזה אין לאיש התלבטות", מודה גלית כהן, סמנכ"לית בכירה לתכנון, מדיניות ואסטרטגיה במשרד להגנת הסביבה. "הים הולך ומתכווץ לאורך השנים, כאשר הסיבה המרכזית לירידת המפלס זה שמדינות האזור — ישראל, ירדן, סוריה והרשות הפלסטינית — משתמשות במים שבעבר זרמו לים המלח. אם בעבר הגיעו לים 1.4 מיליארד קוב מים בשנה, היום אנחנו עומדים על 200 מיליון בלבד, גירעון עצום. ברור שגם למפעלי ים המלח הישראלים והירדנים יש תרומה למצב".

משרדי הממשלה כבר ניסחו החלטת ממשלה, העוסקת בהקמת תעלה שתזרים מים מִיָם סוף לים המלח, ובכך תאזן את מצבו. אלא שקבלת ההחלטה מתעכבת, בשל העובדה שבישראל אין ממשלה קבועה ובגלל הקיפאון המדיני מול ממלכת ירדן. "ההחלטה להקים את התעלה כרוכה בהשקעה גדולה של כסף, ואי־אפשר לקבל אותה בזמן ממשלת מעבר", אומרת כהן.

בינתיים, כהן מציעה פתרון מעניין. "במקום להגיד שבאזור ים המלח יש משבר, בואו נסתכל על התופעות הייחודיות שמתקיימות כאן ועל הפוטנציאל שטמון בהן", היא אומרת. "למשל הבולענים. צריך להנגיש את התופעה המרתקת הזאת לציבור, כדי שיוכל לבוא ולראות אותה".

להפוך את הבולענים לאטרקציה תיירותית?

"כן! הרי גם אם תעלת המים תיפתח מחר, בעשר השנים הקרובות המצב בים המלח לא צפוי להשתנות. אז נכון, יש כאן בעיה ויש כאן אשמים, ויש גם פתרונות. עד אז, בואו לפחות נהפוך את הלימון ללימונדה". •