ליל שבת, המחלקה הפנימית של בית החולים שיבא תל השומר. את שגרת המשימות העמוסה שמוטלת על כתפיה של אפרת כהן, אחות במחלקה בעשר השנים האחרונות, קוטע כאב חד שמפלח את גבה.

"התקשרתי לבני המשפחה של אחת המטופלות והודעתי להם שהם צריכים להגיע לבית החולים כי יש הידרדרות במצבה", כהן מספרת בשקט, עדיין המומה מהאלימות שחוותה מיד אחרי שיידעה אותם. "הם הגיעו, הבן נכנס ראשון וקיבל את הבשורה הקשה באופן רגוע. אחריו נכנסה הנכדה. וכשהיא הבינה שסבתא שלה נפטרה, היא קפצה והשתוללה וניסתה להרביץ לי. הבן תפס אותה בחוזקה בניסיון להרגיע אותה, אבל אחרי כמה דקות הוא שיחרר את אחיזתו ואני באותו הזמן המשכתי למטופלים אחרים. ברגע שירדתי עם הגב לכיוון הדלת, הנכדה קפצה מאחוריי, הרגשתי מהלומת אגרוף על הגב ומשיכת שיער מאוד חזקה, כאילו מישהו גורר אותי מהשערות".

הבנת מה קורה?

"בהתחלה לא, במכה הראשונה. אבל זה היה כל כך מהר וכל כך חזק שזה פשוט הימם אותי. עמדתי בכניסה ליחידה, עם הגב, ובהפתעה גמורה חטפתי אגרופים ומשיכה עזה בשערות. הרגשתי שתולשים לי את הקרקפת. זה היה מפחיד. עד שאתה חווה אלימות, זה רק מילה. מהרגע שזה קורה זה כבר הרבה יותר מזה — הכאב הוא פיזי ונפשי והשאלה היא למה בכלל זה מגיע לי?"

הפוסט של כהן שעורר סערה

ניסית להתנגד?

"כמובן, צעקתי לאנשי הביטחון והם הרחיקו אותה מהמחלקה. והיא מנגד צרחה שהיא תתבע את בית החולים. לאירועים כאלו יש השפעה מאוד גדולה על התחום: אחות שרואה אירועים כאלו חוזרים על עצמם יכולה להגיד: 'אני לא מוכנה לעבוד בתחום כזה לחוץ וגם לספוג אלימות'".

ניצלה בנס

זאת הפעם הראשונה שכהן, בת 37, חווה אלימות פיזית במהלך עבודתה. היא עדיין מתקשה להתאושש מהחוויה הטראומטית. ולכן זמן קצר, אחרי שהותקפה, היא כתבה פוסט בפייסבוק שעורר סערה ובו תיארה את מה שעבר עליה. "בהפתעה גמורה קיבלתי אגרופים בגב ומשיכה עזה בשערות", כתבה. "החוויה הייתה מפחידה. עברו כבר כמה ימים מאז האירוע וכל פעם עולות דמעות בעיניי. נותרתי המומה וכאובה. מאז המקרה הזה אני מפוחדת ולא יודעת מאיפה זה יכול להגיע".

הסיטואציה של אלימות נגד צוותי הרפואה לא זרה לה; היא שמעה על מקרי אלימות מצד בני משפחה של חולים נגד רופאים ואחיות. קולגות שלה חווים מדי יום אלימות מילולית שגולשת לפעמים גם לאלימות פיזית. הפעם, היא אומרת, היא ניצלה בנס.

"אם לא היו אנשים סביבי אני לא יודעת מה היה קורה בסוף", היא אומרת בכאב. "כאחות אני סופגת לעיתים אלימות מילולית אבל זו הפעם הראשונה שחוויתי תקיפה פיזית. מבחינה נפשית מאוד נפגעתי מהאירוע ובכל פעם שאני מדברת על זה אני מתחילה לרעוד. מאז המקרה אני לא מסוגלת לשמוע מטופלים או בני משפחות שמדברים בתקיפות, או מתייחסים לצוות הרפואי כאילו אנחנו חייבים להם משהו".

אל המציאות הקשה הזאת נחשפנו בחודשים האחרונים בזמן שעקבנו אחרי העומסים במחלקות הפנימיות בבתי החולים. קללות, איומים וגם אלימות פיזית, שחוו הרופאים והאחיות מצד בני משפחה של מטופלים ומצד המטופלים עצמם. פעמים רבות זה נגמר בהרחקת המטופלים בלי הגשת תלונה במשטרה. רק במקרים מאוד חריגים נפתח הליך פלילי נגד התוקפים.

"זה יכול לקרות בכל מחלקה, אבל בחדר המיון חשופים הרבה יותר", אומרת כהן. "אנחנו באינטראקציה יומיומית עם משפחות. המחלקה הפנימית היא מחלקה מאוד דינמית. מטופל יכול להיות בהכרה ברגע, וברגע השני להידרדר וזה משבש את כל סדר היום של המחלקה. המשפחות נמצאות כל היום, שואלים שאלות ואם קורה משהו זה מערער את כל סדר היום שלנו".

את יכולה להבין בני משפחה שברגעי כאב ותסכול מאבדים את העשתונות?

"עד לאלימות. מילולית ופיזית כמובן. כל סוג של אלימות לא מתקבל בשום מקום, בשום תחום שירות שניתן לאנשים. אירועי אלימות כאלו יתקבלו באפס סבלנות. רוב המשפחות מבינות שבשעות הבוקר יש עומס, עיכוב בתורים שמוביל לעיכוב במענה שהם יקבלו. הרוב המוחלט מבין ומעריך את העבודה הקשה, אבל לא כולם מבינים את המצוקה של הצוותים הרפואיים וחושבים שהכל מגיע להם עכשיו ומיד. היה לנו מקרה, למשל, שבת משפחה כעסה על אחות כיוון שהבן שלה המתין הרבה זמן ל־MRI. האחות ענתה לה שהוא ייכנס לבדיקה בזמן הקרוב, אבל היא המשיכה לצרוח ולצרוח ואחר כך הבינה שעשתה טעות והגיעה להתנצל.

"אני מבינה לליבם של בני המשפחות שנמצאים בשעותיהם הקשות. אבל הם לא מבינים שגם אנחנו נתונים ללחץ כבד. אנחנו מנסים לתת לכולם את הטיפול המיטבי, אבל יש מצבי חירום והעבודה דינמית. כך שגם אם היינו רוצים, לא תמיד אנחנו יכולים לתת מענה מיידי לכל אחד".

אז מה את מצפה שיהיה מהמקרה שלך?

"קודם כל שיטפלו במקרי אלימות כאלה במלוא החומרה. אני מבינה את הכאב של משפחות אבל יש גבול — בשום פנים ואופן אתם לא יכולים להרים עלינו יד, זה משהו שאסור שהוא יקרה. אם כואב לכם ואתם בצער, תורידו את הידיים. ואני פונה גם לחבריי למקצוע: לא לוותר, כדי שמקרה כזה לא יחזור. אני כבר נפגעתי וצריך למנוע את המקרים הבאים. לא להסס, במקרה של איום, להשתמש במי שיכול להגן עליך מטעם בית החולים, גורמי הביטחון או מוועד האחים והאחיות. אנחנו אחים ואחיות רחמנים ואנחנו פה לטפל ולעזור, אבל גם ללב שלנו יש סף כאב".

"לא לעבור לסדר היום"

בעקבות התקיפה נגד אפרת קיימה הסתדרות האחיות דיון חירום ועתה חבריה שוקלים לשבות כאקט מחאה. אירוע האלימות שחוותה כהן מצטרף לסדרת אירועי אלימות כנגד צוות רפואי המתרחשים בשנים האחרונות במערכת הבריאות הציבורית בישראל. תופעה זו הגיעה לשיא כאשר לפני שלוש שנים נרצחה האחות טובה קררו בקופת חולים כללית בחולון, כאשר מטופל בן 78 שהגיע לסניף שפך עליה חומר דליק והצית אותה למוות.

"הגיע הזמן לצעוק די לאלימות הזאת", אומרת אתי אליאב, יו"ר ועד האחים והאחיות בשיבא. "זה אירוע חמור מאוד מבחינתנו שאי־אפשר לעבור עליו לסדר היום. בכל פעם מכים איש ציבור, הוא סופג אלימות מילולית ופיזית, מגישים תלונה למשטרה וזה נסגר מחוסר עניין לציבור. אנחנו רוצים להעלות את הסוגיה הכואבת הזאת ולצעוק — יש כאן עניין לציבור! כצוות שמטפל במסירות כל כך גדולה בחולים, לא מגיע לנו לחוות אלימות. יכולים להגיד, 'אי־אפשר לשפוט אדם בשעת צער', אבל האמת היא שבשום צער ובשום מצב נפשי אלימות היא לא פתרון ולא לגיטימית. וכך צריכים לנהוג גם הרשויות, מערכת המשפט והציבור".

אתי סיפרה כי גם היא עצמה התמודדה בעבר עם מקרי אלימות. "אני אחות יותר מ־30 שנה וחוויתי גם אלימות פיזית וגם אלימות מילולית", היא מוסיפה. "היו פעמים שדרשתי שהמטופל לא ימשיך להיות בבית החולים כי הוא היווה סכנה ממשית. לפעמים התעלל בי או זרק עליי ארונית, או כל דבר אחר. דבר לא יכול להתקיים במחלקה. אנחנו לא שק חבטות לא של חולים ולא של משפחות עצבניות".

האחות שהותקפה עדיין מתקשה לחזור לעבודה.

"בצדק, והיא תישא את החוויה הזאת בליבה כל חייה. אין מודעות מספיק גבוהה לנושא הזה, כל יום אחיות חוות אלימות. המקרה של טובה קררו ז"ל, לא יוצא מהתודעה של אף אחות. כל אחת מבינה שהיא יכולה להיות הבאה בתור. שאם היא לא תדבר יפה או לא תרצה מטופלים ובני משפחות — הם עלולים לעשות לה הכל. אחיות יהיו תמיד, כוועד, נעשה כל מה שאפשר כדי שהאירועים האלה לא יחזרו. נצא לשביתות ולמחאות לפני שהמקרים האלה יתפסו מקום בתודעה הציבורית". •