אחרי אסון נחל צפית, בו נהרגו עשרה בני נוער במסגרת פעילות של מכינת בני ציון, אפשר היה לצפות כי המילה "מכינה" תעורר רגשות קשים, בעיקר בקרב הורים. אלא שבמציאות קרה ההפך. האסון תויג כתאונה נקודתית, וההורים? תתפלאו, אבל אלו ייסדו מכינה משלהם, "לשתף עצמנו" שמה, הנשענת על רוח המכינות בהן משתתפים ילדיהם.
אחד מימי שני, השבוע. בבית חיל האוויר בהרצליה מקדימים את בואם עשרה מתוך 54 משתתפי "לשתף עצמנו". כשאני מגיעה באיחור אופנתי הם נוזפים בי, ובצדק. כאן כל דקה עולה כסף, בעיקר להם, שיצאו מעבודתם מוקדם כדי להשתתף בפגישה. יש שתי קבוצות של מכינת המבוגרים: בהרצליה, לשם אני מגיעה, מתכנסת קבוצת המרכז, הגדולה יותר; למחרת תתכנס בזכרון־יעקב קבוצת הצפון הקטנה יותר, ובה 32 חברים. יש בהם הכל: עצמאים ושכירים, אנשי עסקים, נדל"ן, מושבניקים, עירוניים, מורים וסוכני ביטוח, לצד הייטקיסטים. במהלך שנת הלימודים בת שני הסמסטרים (בעלות של 3,000 שקלים לאחד) יסיירו המשתתפים ברחבי הארץ, ילמדו ציונות דרך הרגליים. כשהרעיון החל, החניכים הלא־שגרתיים התגייסו כי הילדים שלהם בעצמם השתתפו במכינות, והם רצו להבין טוב יותר את מה שעובר עליהם ולחוות במקביל אליהם. היום רוב ההורים הם הורים למכיניסטים, אבל יש גם כאלה שהגיעו בלי קשר.
כמו בסיפורי סטארט־אפ קלאסיים, הכל נולד במטבח של מתי חי במושב חיבת ציון. חי בן ה־65, איש צבא קבע לשעבר שהקים וניהל מכינות מנהיגות, ישב עם חברו הקרוב שרון ורדי. ורדי בן ה־57 היה תלמידו של חי בתיכון ברנר בפתח־תקווה בעת שזה היה מורה לשל"ח. ב־1978 נהרג אחד מתלמידי המחזור בטיול צופים, ומאז, יותר מארבעים שנה, מרימים השניים בכל שנה טיול לזכרו. ורדי היה בצבא טייס מסוקי קרב ולימים הפך לנספח צה"ל ונציג התעשייה האווירית ברומא. אחרי שפרש ניהל מכינה גם הוא, והימים שאחרי אסון צפית בדיוק תפסו אותו מתלבט לגבי המשך דרכו המקצועית. "באתי למתי עם ארבעה רעיונות", הוא משחזר. "אחד מהם היה מכינה להורים. אמרנו 'בוא נלך על זה', אבל אז אשתי סילבנה התנגדה, אמרה שמבוגרים הם אנשים עסוקים, מי יבוא אלינו, ובקיצור - שהעסק אבוד. עד שיום אחד נסענו לבקר את בתנו במכינה בעין פרת, והשתתפנו בשיעורים שהדהימו את אשתי. מווטו מוחלט היא עברה ל'חייבים להקים'".
השם שנבחר, "לשתף עצמנו", הוא משהו שוורדי קלט כבר לפני 40 שנה, בהיותו תלמיד. "בצומת גהה", הוא מתאר, "עמד מפעל של משפחת שנקר, מראשוני התעשיינים בארץ, ועל הגג היה כתוב באותיות ענק: 'נדרנו נדר לשתף עצמנו בבניין עם וארץ ישראל'. השלט לא אומר 'אני באתי לשנות את המדינה', אלא: 'באתי להשתתף'".
כשמדברים עם ורדי, קל להיסחף, להבין איך הצליח לגייס תוך מספר חודשים 86 איש שהולכים אחריו. כשאני שואלת על פילוח המשתתפים, הוא עונה מיד: "קיבלנו כל מי שרצה ועמד בסף, שזה להשתתף בכל הפעילויות — ואני מתכוון כל. אנשים ביקשו לבוא לחצי, רבע, או שליש מהתוכנית. כשסירבנו, אמרו: 'זה אינטנסיבי', 'גדול עליי'. אבל זה לא חוג. הרעיון זה לעבור מסע. לפתוח מכינה להורים זו קריעת תחת", הוא מגלה. "אין להם דקה. הם אנשים עסוקים שרוצים שהכל יתקתק פיקס. אצל הילדים הילד בא לעשרה חודשים. יום אחד יצא מחורבן? אז בסדר, מחר יהיה טוב יותר. אצלי הבנאדם הלך הביתה ולא היה לו טוב? הוא לא יבוא יותר. יש פה מנתח מוח, שאם הוא בא אליי הוא לא ניתח היום אחר הצהריים, הפסד של אלפי שקלים. כלומר, הוא לא יכול שיאחרו לו, וכל הרצאה צריכה להיות בול. בנוסף, במכינה לא משתמשים בסלולרי. בשביל רוב האנשים להיות בלי סלולרי שלוש וחצי שעות זו טרדה. אותו אדם מוכן לעשות את זה, בתנאי שיקרה לו משהו בנפש. אני צריך להוכיח שאני שווה את זה".
ואתה שווה?
"יש הרצאות יותר כיפיות, יש מרצים תותחים שנותנים שואו יותר מדהים משלנו, הבעיה שלא נשאר אחר כך כלום. אצלי אף אחד לא אומר 'תגלה לי את האור', אנשים אומרים: 'תחזיר אותי לשחק על המגרש, כי עכשיו המקסימום שאני עושה זה להצביע בבחירות'".
"זה לא סיור קולינרי"
כשאני פוגשת את החברים מהקבוצה התל־אביבית, הם עדיין תחת רשמי הביקור בחברון ובקריית ארבע. בני קצובר, אליקים העצני, שמות שהם מכירים מהחדשות, בדרך כלל אחרי אירועים קשים. כשאני שואלת אותם מה הבעיה לנסוע לחברון באופן עצמאי, באחד הסיורים של ארגוני השמאל או הימין, הם כמעט נעלבים. "מכינה להורים זה לא סיור קולינרי", אומרת דנה להבי מיישובי גדרות.
"לפגוש את בני קצובר ולשמוע איך הוא מסתכל על הדברים זו הזדמנות שאין לי אותה ביום־יום", מסבירה רותם קציר מהוד־השרון. "ההזדמנות שניתנה לנו פה היא לחשיפה של תכנים, דיון בזהות שלנו כחילונים, האם אנחנו יותר יהודים או פחות, יותר ישראלים או פחות, והאם הארץ שווה את המחיר שאנחנו משלמים עליה. אלו נושאים שמעניינים הרבה מאזרחי ישראל. הדיון במדיה הוא מאוד שטחי. פה, לעומת זאת, מתחיל להתהוות תהליך אחר".
"היינו בגבעות אצל ידידיה משולמי", מנסה ורדי להסביר, "הקצה של הקצה האידיאולוגי של ההתנחלויות, ובשל האווירה המכינתית, שזה קטע של 'בואו רגע נקשיב', הייתה שיחה אמיתית ולא צעקות. היו שם אנשים שמאל־שמאל־שמאל וכולם ישבו ושוחחו ושאלו שאלות. הם לא היו נפגשים בשום מסגרת אחרת".
"כשאני קורא על נשות מחסום־ווטש", אומר שאול אטיאס מרחובות, הימני שבחבורה, "הן מעצבנות אותי. אבל אמרתי 'אני רוצה לשמוע אותן', וזה היופי. אותו דבר עם הצד השני. אני מצפה להקשיב ולא להתווכח. זה השיח".
מישהו פה שינה את עמדותיו בעקבות המפגשים, זז לאנשהו?
ורדי לא מתאפק, הוא מתפרץ: "זה כמו שתשאלי אצן שרק התחיל מרתון 'איך זה? ספר לי משהו מרגש'. זה מסע, חכי קצת".
"זה לא תוכנית ריאליטי פה", צוחקת גם להבי. "לא באנו לרגש, להתרגש, ללכת מכות. לפה באים כדי לעשות דרך. אנחנו אנשים מבוגרים, יש לנו דעות מוצקות, חווינו דבר או שניים בחיים. זה לא שהפרספקטיבה תשתנה כי אתה מקשיב למשהו אחר. מה שחשוב הוא לראות את הדברים שאנחנו כל כך בטוחים לגביהם מנקודה אחרת".
"התקשורת", פונה אליי שחר קציר, בעלה של רתם, המשתתף גם הוא במכינה, "באה ממקום של שחור ולבן, אבל פה זה תהליך חינוכי. עברתי פה הרבה דברים מעניינים, אבל שום דבר עוד לא השתנה".
לעומת רתם ושחר קציר שהגיעו כזוג, בעלה של רונית לבנת מבני ציון לא הצטרף. "כשעשיתי חוג בית באו שלושים או ארבעים איש", היא מספרת, "בעיקר כאלו שהילדים שלהם היו במכינות. בסוף מעט מאוד נרשמו, וזה בסדר. יש כאלה שמתחברים ויש כאלה שלא".
ובעלך, מה איתו?
"הוא עובד ולא יכול היה להתפנות, ואני חושבת שהוא די מצטער על זה. אני חשה בהבדל בשיח ביני לבנים שלנו, בהשוואה לשיח בינו לבנים. בשישי האחרון, למשל, הבן שלנו, שלומד במכינה, היה אחראי על סדרת צפון, ואני כרגע עובדת על סדרת דרום, אז הוא נתן לי רעיונות ואני לו".
מה עשית בשביל מדינה
ובלי לדבר על האסון של נחל צפית אי אפשר. "אני ניהלתי מכינה בזמן האסון", אומר ורדי, "ורוב האנשים חושבים שזו הייתה תאונה נוראית ושהייתה שם פשלה גדולה — אבל שזה עניין מקומי, שלא ככה מתנהלות המכינות. יש אצלי הורים שהבן היה באסון ולא נהרג. מה שמעסיק אותם זה מה קורה בארץ הזו, והאם אני יכול לעשות משהו בנדון? אני הגעתי מהזווית של אנשים כמונו, בני 45־70, שחיים בארץ הזו וקוראים עיתון ושומעים חדשות, וזה לא מספיק להם. הם אומרים: בקצת זמן שיש לי, בין לראות כדורגל או לאכול סושי ולטוס פעם־פעמיים לחו"ל, אני רוצה להבין טוב יותר איפה אני נמצא וגם למצוא אפיק לפעול בו. אני כבר לא אצבור יותר ממון, עכשיו אני רוצה לעשות משהו משמעותי. כי אם לא, אני ממשיך להשתתף בתחרות: אוטו גדול וחדש יותר, יין או וויסקי. אני מעדיף להיכנס לתחרות 'מה אני עשיתי למען המדינה'. לא ביקשו מאיתנו להיות טרומפלדור, האתגר שלנו פשוט יותר: להוסיף נדבך של עומק ורצינות בתוך החיים הנורמליים".
ומה התגובות?
"יש אנשים שחושבים שאני אידיוט, ויש כאלה שנרשמו למכינה כי גם הם חושבים שטעם הוויסקי בסוף נגמר. אני אומר, ציונות זה כיף. ממילא אתה חי פה וממילא משלם מיסים".
מנגד, אפשר להגיד שיושבת פה חבורת פריבילגים שיש להם זמן לדיונים ומכינה, בעוד חצי מיליון משפחות ומיליון ילדים חיים בעוני לפי הנתונים המעודכנים.
קציר לא מסכימה. "לא כולם פריבילגים שבאים ממקומות עם מלא כסף. זה הכל עניין של סדרי עדיפויות, והחובה שלנו היא להנגיש את זה לכלל האנשים. זה בעיניי היופי של המכינה. אני הייטקיסטית ואני אומרת שגם מנהל בכיר יכול למצוא לעצמו את היום בשבוע, שבמקום להוציא את הילדים הוא יכול להגיע למכינה".
הוא כן, אבל מה עם המנקה, שאם יש לו את המודעות להרחבת האופקים הוא עסוק מכדי להגיע כי הוא עובד בשתי עבודות?
זה כבר מרגיז את ורדי. "המכינה היא קריאה לאנשים לשתף את עצמם במה שקורה בארץ", הוא אומר. "עכשיו תגידי: אבל המנקה! מה הקשר? יש גם בור בכביש. את חושבת ש־86 איש יתקנו את כל התקלות במדינה? אנחנו רוצים לשפר דברים במדינה. אמר לי מנהל מפעל שרציתי למשוך אותו אלינו: עזוב אותי, יש לי 300 איש לטפל בהם, בהם דרוזים ובדואים ואנשים שבאמת צריכים עזרה. אז הוא יטפל באותם 300 איש, ואני בעוד עשרים שאני מכיר, והיא תטפל בעוד 30 איש שהיא עובדת איתם. האם באנו להחליף את הממשלה? לא ולא, ואף מכינה לא תתקן את כל החברה, אבל נתקן את מה שנתקן ונטפל במה שנטפל.
"אנשים שמרוויחים מעט עסוקים בלשרוד. אז אולי דווקא אם אותם פריבילגים יעזרו לעובדים וישלמו מיסים כראוי, ולא ייתנו לילדים הפריבילגים שלהם לרדת מהארץ כמו שהם יכולים, אז יהיו פה יותר דוקטורים, ואנשים יקבלו טיפול טוב יותר בבית החולים. יש פה מנכ"ל של חברה עם 140 איש. הסיכוי שמישהו כזה ישתתף בפתיחת חברה־בת בקפריסין כדי להעלים מיסים קטן. את שואלת האם בכך הוא דואג למנקה? כן, כי הוא פותח עסק בארץ".
אז אתה אומר שפריבילגים זו לא מילה גסה?
"במכינה הזו מילה גסה היא אדישות". •
