מתעוררים: גברים מדברים מיניות // רון דהן - פן וידיעות ספרים - 240 עמודים

על רקע כותרות מהדהדות כמו "גבריות רעילה" ו"משבר הגבריות", במה שנראה כמו מענה לבון־טון של העצמה נשית והתמקדות בסיפורים של נשים, עלו על המדף לאחרונה, בתזמון כמעט קומי, שני ספרים חדשים: 'מתעוררים' בעריכת רון דהן ו'זקופים' בעריכת יוסי אשור, שזכו שניהם לכותרת המשנה 'גברים מדברים מיניות' ושמתכתבים, באופן מוצהר יותר או פחות, עם 'ערות', הלהיט של תמר מור סלע מ־2017, שהציג שורת מונולוגים נשיים חשופים על סקס ומיניות.

קשה להתייחס ל'זקופים' כטקסט רציני על מיניות ומגדר בשנת 2020, כפי שמרמז רצף הפניות המביך שמנסח אשור בתחילת הספר: פנייה לגברים, פנייה ללהט"בים ולקווירים, פנייה לבני נוער, פנייה לבנות נוער (שמסתיימת בשורה "שתדעי, יש לי שלוש בנות"). אבל מפליאה מכולן היא הפנייה לנשים: "אתן הרות אותנו. מתוך הגוף שלכן יצאנו. אתן האמהות שלנו. אתן החברות שלנו. אתן המאהבות שלנו. אתן הבנות שלנו. אתן חלק מהחיים שלנו. אנחנו לומדים מכן. אנחנו מתפעלים מכן, מפחדים מכן, משתוקקים לכן אני מגיש לכן את הספר הזה כשידיי לשלום, להבנה, להיכרות, לסליחה". הפנייה של עורך הספר ממשיכה וממשיכה, ולמרות הפיתוי לעשות מטעמים מהטקסט חסר המודעות הזה, כמו גם מטקסטים אחרים ב'זקופים', נעשה עימו חסד ונעבור לספרו של דהן.

את המהומה שליוותה את צאת 'מתעוררים' היה קשה לפספס. אם בגלל הציטוט האומלל ההוא של רון כחלילי, ואם משום שעבור רבים - או רבות - שיח גברי על מיניות הוא מיותר במקרה הטוב ומגוחך במקרה הרע. בהקדמה, "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מיניות גברית", דהן נדרש לשאלה הזאת, וטוען שגברים לא מדברים עם גברים אחרים על המיניות שלהם. זו אמירה שדורשת הסבר, שהרי החברה שאנחנו חיים בה והתרבות שאנחנו צורכים כוננו במידה רבה על ידי הנרטיב הגברי של כיבוש מיני. גברים, כך לפחות נדמה, לא רק שיכולים לשתף זה את זה בחוויותיהם המיניות - הם נדרשים לכך. אם כן, לְמה מתכוון דהן כשהוא אומר שגברים לא מדברים זה עם זה על מיניות? כאן מתחיל מסע השערות מצד הקורא, שבסופו ההנחה שהאופן בו גברים מדברים הוא לא "אמיתי", לא עמוק מספיק, לא פגיע מספיק, מזכיר יותר שיחת מילואימניקים שמתחרים למי יש יותר גדול.

אני מתעכב על הטענה הזאת של דהן לא מפני שהיא שגויה בהכרח, אלא מפני שבכך שהוא לא יורד לשורשה, דהן מסמן במידה רבה את החולשה הגדולה של הספר, שהיא עניין המסגור. 'ערות' אמנם הביא את קולות הנשים כפי שהם, אבל בגלל האופן שבו מיניות גברית מתנסחת לאורך ההיסטוריה בתרבות, בחינוך, בתקשורת ובמרחב, ובשל התמורות העכשוויות בשיח המגדרי - כאן יש צורך במסגור המונולוגים בצורה חכמה ואחראית יותר. האם 'מתעוררים' הוא תגובה למהפכה הפמיניסטית של השנים האחרונות? האם זה ניסיון להצטרף לשיח, או לתת לו קונטרה? האם מדובר ב'שיח לוחמים' גרסת מי־טו? גם אם אין כאן כוונה לייצר בהכרח עמדה מגובשת ביחס לשיח המגדרי והמיני הקיים, נכון יותר היה לאפשר דיאלוג בין חלק מהגברים, או לפחות להשאיר בספר את אחורי הקלעים של השיחות בין דהן והמשתתפים, על מנת לעמת את חלקם עם נקודות העיוורון שלהם, עם תפיסות ואמירות בעייתיות שאינן מקבלות התייחסות בפורמט הקיים. בעידן הנוכחי, לא מספיק לאוורר אותן רק לשם האוורור. יכול להיות שנקודות העיוורון הן לא רק של המשתתפים, אלא של הספר עצמו.

ולמונולוגים עצמם. עד כמה שמשונה לומר זאת על ספר שעוסק בסקס - הקריאה ב'מתעוררים' נעשית משעממת די מהר. מה שמתחיל מרתק ואף מסעיר לרגעים, הופך בשלב מסוים למונוטוני, והמונולוגים מתחילים להתבלבל אחד בתוך השני - רגע, הוא לא אמר שהוא כבר לא מכור לפורנו? אה, זה ההוא שאוהב שליטה? הם לא במערכת יחסים פוליאמורית? הבחירה לתת לכל אחד לספר את הסיפור שלו באותו מבנה פחות או יותר - מילדות דרך גיל ההתבגרות ועד היום - לא רק שהיא מתישה וחסרת אפקט מצטבר, אלא שהיא מקהה את ההבדלים בין הסיפורים, ומשאירה את הקורא עם רצף של אקסיומות שלא מקבלות טיפול מספיק מעמיק: פורנו זה רע, מין מזדמן זה מרוקן, לכל הגברים יש חרדת ביצוע וכן הלאה.

המונולוגים נותרים תחומים, ברובם, בחדר המיטות. הספר מתעסק בפנים רבות של האקט המיני וההשלכות שלו בתוך קונטקסט של זוגיות או חברות, אבל בנקודת המפגש בין המיניות הגברית עם החיים שמחוץ למיטה - כלומר חוויות החיים שמכוננות את המיניות, והאופן שבו המיניות מכוננת פנים אחרות בחיים - 'מתעוררים' אינו מספק תשובות וגם לא שואל את השאלות הנכונות. רוב המונולוגים מדלגים, למשל, על השפעת השירות הצבאי על המיניות הגברית הישראלית (מלבד מונולוג אחד שמתייחס לצבא בהרחבה, אבל גם זה רק בהקשר של פוסט־טראומה), על האופן שבו משיכה לאלימות באקט המיני עלולה להתבטא מחוצה לו וגם על ההשפעות של הפוליטי על המיני - מעמד סוציו־אקונומי, גזע, לאום וכן הלאה.

בהקשר הזה יש שלושה מונולוגים חריגים. אחד הוא זה של כחלילי, שעל אף ניסוחים בעייתיים מציף דיון חשוב על האופן שבו יחסי הכוחות בין אשכנזים למזרחים חודרים למיטה. השני הוא של דורון, בן למשפחה עשירה, שיוצר בדבריו קישור מעניין בין כסף ומעמד כלכלי לגבריות ולסקס. גם הטקסט האחרון בספר, מונולוג של אפק טסטה לאונר, גבר טרנס, מצליח לקשור בין הגוף שלו לדיון פוליטי ומגדרי רחב יותר, והוא אחד הטקסטים המעניינים שקראתי לאחרונה על גבריות.

מקום נרחב בספר מקבלת סוגיית התקיפה המינית, שכמה מהמשתתפים בו מעידים שעברו. אני לא חושב שנתקלתי אי פעם בריכוז כזה של גברים בוגרים שמזדהים כנפגעי תקיפה מינית, חלקם תחת שמם המלא - כשלעצמו עניין בעל ערך רב. יותר מזה, אחד המונולוגים שייך לעמית, גבר בן 35 שישב בכלא על בעילה אסורה בהסכמה. על אף שהקריאה בו מעוררת אי־נוחות גדולה, מדובר בטקסט חשוב שמובא באופן אחראי, מתוך מטרה מוצהרת - לפנות לפוגעים פוטנציאליים ולמנוע תקיפות נוספות.

אף שמדובר באחד הצעדים הראשונים בשיח בוסרי למדי, המונולוגים ב'מתעוררים' מבקשים לסמן את עצמם כתהליכים טיפוליים גמורים ברובם, כסגירת מעגל, כבעיה ופתרונה. "היום אני מבין שפשוט לא אהבתי את עצמי", "היום אני חושב שהייתה לי הפרעת קשב וריכוז שלא אובחנה ואולי אפילו אספרגר", "היום אני מבין שאולי זה קשור לנושא השליטה והצורך שלי להיות נשלט" - אמירות מסוג אלה מופיעות שוב ושוב לאורך הספר ולא מאפשרות לקיים עם המונולוגים שיחה אמיתית, מאחר שהם נדמים כתהליכים פנימיים במעגל סגור. ככאלה, הם אינם מתגבשים יחד לכדי אמירה משמעותית, ודוחפים את הספר למחוזות ספרי העזרה־העצמית או עצות לחיי סקס בריאים, יותר מאשר לדיון אמיתי.

בסופו של דבר נותרת השאלה מה 'מתעוררים' מבקש להיות. אם הרעיון הוא לייצר שיחה בין גברים על חיי המין שלהם, לעורר אצלם הזדהות ולגרום להם להרגיש טוב יותר לגבי עצמם - הרי שמדובר בהצלחה, גם אם חלקית. אבל אם הספר מבקש לתפוס מקום בתוך השיח המיני והמגדרי הקיים, לנסח אמירות או הבנות מעמיקות של גבריות ומיניות גברית, נדמה לי שלמרות הכוונות הטובות, מדובר בפספוס. 'מתעוררים' הוא כוח החלוץ בשיח מתבקש שחשוב לתת לו מקום, ויכול להיות שבעקבותיו יתפתח דיון חדש וער. כעת נותר רק לשטוף פנים, להסיר את קורי השינה, ולהתעורר באמת. •