כשווירוסים מפליגים בים
העולם דרך מסכות / אלה ימים הרי גורל ואיך שלא מסתכלים עליהם, יש בהם משהו מפחיד ואולי אפילו משעשע, מול המגפה הגרועה הזאת שהביא עלינו וירוס הקורונה. מפחיד זה ברור, ומשעשע? נו טוב, לא בדיוק נפלא לראות עולם במסכות, אבל מצד שני שייקספיר היה חוגג על זה, כי זה מאושש את הטענה שלו שכל העולם במה וכולנו שחקנים.
אז הומור זו הדרך היחידה לפעמים להתגבר על הפחד, ועל כן החלטתי לכתוב על זה באופן מסוים, ובוקר אחד השבוע עף לי על המחשב משפט שנראה לי כמו פתיחה לטור: פעם הפלגתי, לראשונה בחיי, באוניית קרוז מצחיקה במסגרת משלחת של נערים ונערות מתל־אביב לכיוון אירופה. זו הייתה הפלגת קיץ נעימה, והיינו עומדים כמו וירוסים תמימים על הסיפון, מכווצים את העיניים ומחפשים את האופק של חיינו, וחושבים שלעולם לא נגיע לחוף.
אבל הגענו. ושנים אחר כך (בתקופת החרדה שלי מטיסות) הפלגנו היא ואני בטיול רומנטי לקפריסין, ובמקום שעה טיסה במטוס השתמשנו בשירותיה של ספינת קרוז קטנה ומצ'וקמקת לשיט מטלטל עד לאי.
ועכשיו השאלה היא למה הבאתי את הזיכרונות האלה על אוניות והפלגות? נו, ברור, לא בגלל שראיתי אונייה פסטורלית מפליגה באופק, אלא כמובן בגלל ספינת התענוגות 'דיימונד פרינסס', שנתקעה מול חופי יפן עם קורונה, וכל הנוסעים שלה (כולל 15 ישראלים) נסגרו בעל־כורחם בתאים ובתנאים מגבילים למשך שבועיים, שזה זמן הדגירה של הווירוס.
האמת? ליבי יצא אל התקועים באונייה. מה שכן, אי אפשר היה שלא לשאול איך הישראלים תמיד מגיעים לכל מקום. או בניסוחו המדויק יותר של אלעדיק, חברי הטוב: מילא התפשטותו של הווירוס, אבל אם כבר יש למישהו יכולת התפשטות זה לישראלים.
בדרך לקפריסין / אז הנה המשך סיפור ההפלגה ההיא לקפריסין כדי להסיח את הדעת מהצרות: עלינו על האונייה, הנחנו את המזוודות בתא הקטן (CABIN) והתיישבנו על הסיפון. וכשחיפה התרחקה, ישבנו היא ואני כמו שני וירוסים רומנטיים מול הגלים, וכשהיא שאלה אותי את השאלה הגורלית: נו, איך אתה? מרגיש בטוח? הבטתי בשעון הרולקס הישן שלי שהראה על השעה עשר וחצי, ועניתי לה שגם בטיטאניק בשעה הזאת כולם הרגישו בטוח. רק ששעה אחר כך החלו המים לחדור לאונייה הגדולה בעולם וכל השאר היסטוריה. כלומר האונייה טבעה, כל האוהבים נפרדו, לאונרדו דיקפריו מת (בסרט), בעוד סלין דיון שרה ברקע בהתרגשות את שיר הנושא הידוע, MY HEART WILL GO ON.
רב־חובל איטלקי / השבוע ישבנו בבית קפה, אלעדיק ואני, ולרגע חשנו מוגנים, הזמנו עוגת שמרים־גבינה, ותהינו איך אפשר לגרש את הווירוס הנאלח הזה מכדור הארץ. וגם מה יהיה אם הוא יסרב להיעלם. האם, למשל, יבוטל פסטיבל המוזיקה פרימוורה בברצלונה, שאני והבן שלי יונתן כבר קנינו כרטיסים כדי לנסוע אליו, או שכולם, כולל לנה דל ריי שמופיעה שם, ישירו דרך מסכות.
אז כדי להרגיע אותי הרכין אלעדיק ראש ואמר לי כממתיק סוד: לדעתי, כל הווירוס הזה זו המצאה כדי להסיח את דעתנו מכל מיני אטרפים שהעולם חווה. אבל אני לא אכלתי את התזה הזאת. יותר מדי אנשים עם מסכות מסתובבים עכשיו בעולם וזה נראה פורימי, אבל לא מצחיק.
אז הזמנו קפה ואני סיפרתי לאלעדיק את סיפור ההפלגה הראשונה שלי. ואיך הייתי מתבונן בהערצה עיוורת בקפטן האונייה, שהיה חולף מולנו על הסיפון כל בוקר כמו איזה וירוס טווס איטלקי (הפלגנו לחופי ברינדיזי באיטליה) ואיך היה לו זקן לבן, כובע ומדים מצוחצחים. ושבמרוצת השנים אני מבין שלמרות כל הפאסדה המוחצנת הזאת, זה לא אמר עליו כלום. למשל, שהוא לא בהכרח התאים להיות, נניח, ראש הממשלה, או מפקד חיל הים או שר האוצר החדש. כן, הרבה דברים (כך התברר לי במרוצת השנים) היו רק למראית עין, כלומר פייק EYES.
טפיל הבילהרציה / לא מזמן הראו לי את ההזמנה לחתונה שלי בגיל 21, והיה כתוב בה שאנחנו יוצאים להפלגת חיינו. אתם מבינים? לפי ההזמנה, בעצם לא ממש התחתנו, אלא הפלגנו. ואחר כך (גם לפי זה) עשינו על הסיפון את שלושת ילדינו, ולבסוף אחרי שנים האונייה המשפחתית טבעה עם כל הצער, והתגרשנו.
אז כן, חיי שזורים הפלגות ואוניות, ומאז הסיפור על דיימונד פרינסס התחלתי להפוך בהם ונזכרתי איך פעם היו אלה סירות העץ בירקון, הפטנט הכי זול שהכרתי להפלגות רומנטיות בשבתות, בגיל 13. הסיכוי שווירוס קורונה ידבק בנו אז שאף לאפס, אבל הפלא ופלא, מהירקון איימו עלינו בבילהרציה, או סכיסטוסומיאזיס כפי שזה נקרא בלועזית, מחלה שנגרמת על ידי תולעת טפילה שמתרבה במים מתוקים ומסוגלת לחדור לעור ולפגוע בנו. אז אני זוכר אותנו חותרים לאט כדי שלא נשפריץ ולו טיפה אחת של הסכיסטוסומיאזיס הזה, כי פחדנו למות, מאהבה וגם מהטפיל.
קולות צפים / בשנת 1929, קראתי, התגלה מקור השפעת על ידי ד"ר פאלק (יהודי), שבודד את הווירוס שגורם למחלה. אלא שמאז עברו עלינו המון סוגי שפעות, כולל הסארס. ועכשיו ב־2020, כשהעולם נכנס לגוננות וכוננות עקב הידבקות חולים בכל מיני ארצות, וכשבאוניית התענוגות המבוהלת כבר נדבקו 135 אנשים בקורונה - נכון לכתיבת שורות אלה - התבדחנו אלעדיק ואני על מה יהיה אם השלטונות היפניים יחזיקו את האנשים על האונייה בהסגר חודשים רבים, ו־15 הישראלים יאחרו לבחירות המתקרבות, ואחר כך יתברר שהם היו בדיוק 15 הקולות שקבעו מי יעלה לשלטון, ביבי או גנץ.
כן, 20 ימים בערך נשארו עד לבחירות, ואף אחד מלבד עמית סגל שנותר כמו זקיף נאמן על תורן האונייה של קולומבוס (זה שהיה אחראי לצעוק "יבשה־יבשה") לא מתעניין בהן. "בחירות־בחירות", צועק עמית ערב־ערב בחדשות, אבל למי כבר אכפת?
מ' וילדיה ביטלו נסיעה לתאילנד בפסח, ואני חשבתי שהעולם הוא נגדנו אם אנחנו רוצים לראות את זה כך, והוא בעדנו אם יש לנו השתקפות חיובית עליו. וכשפרופסור גואטה (רופא לב במקצועו וחבר) הסביר לי שהבעיה היא שהווירוס מידבק בזמן הדגירה שלו, עשיתי 'ברררר' כמו שאני עושה כשמספרים לי משהו רע. ובכל זאת המשכתי ואני ממשיך להאמין שמישהו ימית אותו סופית, את וירוס הקורונה.
ימותו מצחוק / ואז זה בא אליי כמו הזמנה. זה היה כשישראל קטורזה הנהדר סימס לי וביקש לבוא להופעה שלי בהיכל התרבות עם כל המשפחה שלו (שורה שלמה רבאק, כי יש לו שבעה ילדים), ואני כמובן נעניתי באהבה. ולאור זה קפצה לי מחשבה, שאני אומר אותה פה בזהירות כדי שלא תחשבו שאני קוקו. והמחשבה היא שקטורזה הוא אולי היחיד שיכול להשמיד את הווירוסים, כי אם הם ישמעו את הבדיחות שלו (כל הקורונות האלה), הם ימותו מצחוק ומיד ייעלמו מהעולם.
רעיון נחמד ומלא תושייה, לא? טוב, רק אם מסתכלים על העולם בצורה חיובית, הומוריסטית, משעשעת ואפילו קצת מטומטמת.
סוף ההפלגה בינתיים / אז ברוכים הבאים לעולם הרועד מפחד, ואיתו גם לרגע הנדיר שבו חבר הכנסת חיליק טרופר תרם כליה לאדם שלא הכיר. אז בשבילי הוא לא רק כחול לבן, הוא בעיקר מגן דוד. גבר אנושי בים האנושיות הדלוח שלנו.
וככה הפלגתי במחשבות שלי ובאחת ההזיות זימנתי את השיחה הבאה:
אלעדיק: הם חזרו.
אני: מי?
אלעדיק: אלה מספינת הקרוז היפנית.
אני: וכולם בריאים? והכל בסדר? אין כבר וירוסים שמפליגים בים?
ואלעדיק ענה: כולם חזרו בשלום! ובאשר לווירוסים, אולי יש עוד אחד שמפליג בים, אבל איש לא יודע מיהו, כי הוא כבר הווירוס המפחיד הבא.
לפנייה לכתב/ת 
