היכונו למדינה העולמית

הטלת סגר הרמטי על עשרות מיליוני אנשים, בידודם בתוך מאות ערים וכפרים מרוחקים, ובניית שורה של בתי חולים ומעבדות ייעודיים, כמעט בן לילה: אלו רק חלק מהמהלכים המדהימים שביצעה ממשלת סין בחודש האחרון, בניסיון לבלום את וירוס הקורונה. אך בזמן שרבים מתפלאים מתגובה מרשימה זו של הרשויות בבייג'ינג, נדמה כי הלקח האמיתי שונה ממה שאולי היינו רוצים להאמין. שכן אין מדובר כאן בדוגמה להצלחתה של מדינה אוטוריטרית – יש מי שטוענים טוטליטרית – להתמודד עם איום מסוג חדש, אלא דווקא ההפך: אם אפילו מדינה עוצמתית וריכוזית כמו סין אינה מצליחה לעצור את הקורונה, למי או למה בכלל יש את היכולות לעשות זאת?

התשובה הולכת ומבעבעת מתחת לפני השטח כבר שנים רבות. היא אמנם נזרעה מזמן בדמיונם של גדולי סופרי המדע בדיוני כמו ארתור סי קלארק ואלדוס האקסלי, וקיבלה ביטויים יצירתיים וססגוניים בתסריטים ההוליוודיים של "מסע בין כוכבים" ו"גברים בחלל", אבל אנו קרבים לרגע שבו המציאות תעלה על הדמיון – וזה הרגע שבו הצורך במדינה עולמית כבר לא יהיה יותר בגדר חלום.

אין מדובר ברעיון כזה חדש: רבים מהוגי הנאורות, החל מהפילוסוף עמנואל קנט ועד לקרל מרקס, דגלו – חלקם אפילו חזו – במסגרת פוליטית עולמית, כזו או אחרת, שתאגד בתוכה את כלל המין האנושי. הליברלים כינו זאת "פרלמנט האדם", ואילו עבור מרקס וחסידיו היה זה בדמות הפרולטריון העולמי. המכנה המשותף להם היה דחף היסטורי למוטט את גבולות מדינת הלאום, למוסס את רגשי הלאומיות שלכאורה הצדיקו אותם מתחילה, וליצור יחידה פוליטית שתאחד בתוכה מכלול זהויות אתניות, דתיות וגזעיות שונות, למען קידום אינטרסים מטריאליים משותפים.

גם אם חזון אוטופי זה טרם זכה להתגשם, אופיים חסר התקדים של האיומים הגלובליים שמטילים את צילם על המאה ה־21 עשוי בכל זאת להציפו מחדש בעתיד הלא־רחוק. האתגרים הסביבתיים יוצאי הדופן שממתינים לנו מעבר לפינה (ואולי אף החלו) בשל ההתחממות הגלובלית – למשל, שריפות ענק ובצורת, שיטפונות וגלי צונאמי כתוצאה מעליית מפלסי המים, ומחסור במשאבי טבע כמו מים – ידרשו, בהתאם, פתרונות יוצאי דופן. ועל מנת לגייס את המשאבים האדירים ולנהל את המשברים הבינלאומיים שצפויים לנו, יהיה צורך במנגנון פוליטי חדש וחוצה גבולות, כזה שמדינות הלאום שהולידו את העולם המודרני שבו אנו חיים כבר לא באמת מסוגלות לספק.

הוכחה לכך קיבלנו בשבועות האחרונים: העובדה כי מרב המשקל בתיאום ובפיקוח על מאמצי בלימת הנגיף עובר בהדרגה מבייג'ינג לז'נבה, מקום מושבו של ארגון הבריאות העולמי, אינה מקרית. מזה כמה שבועות שהסינים מזהירים מפני "הנגיף המסתורי מווהאן", אך רק כאשר כינס הארגון מסיבת עיתונאים בהולה בשבוע שעבר על מנת להכריז על מצב חירום, נפל האסימון.

מאחורי ההודעות שפירסם הארגון ישנו מסר ברור. "אנחנו כולנו יחד בסיפור הזה", אמר המזכ"ל טדרוס ג'ברהיסוס, "ורק ביחד נצליח לעצור אותו". הוא קרא לסולידריות, בדגש על הטיפול במדינות העניות יותר. האיום המרכזי אינו נמצא בסין, כך הסביר, אלא באותן מדינות "עם מערכות בריאות חלשות". ג'ברהיסוס דיבר בהמלצה. אבל יבוא היום, ואולי לא בעוד יותר מדי זמן, שנצטרך לעשות זאת בכפייה. ואת זה אף מדינה, חזקה ככל שתהיה, לא תוכל לעשות לבדה. √