פה ושם עם דליק ווליניץ

אנחנו נפגשים בשעה מוקדמת, באתנחתה שבין שתי תוכניות הבוקר שדליק ווליניץ מגיש ברדיו. גם כשהוא עולה על במת התיאטרון בלילות, בחמש בבוקר הוא כבר בדרכים בדרך לאולפנים. "בסופו של דבר, בהתגלגלות החיים אני יותר איש רדיו מאשר שחקן", מודה דליק. "הרדיו מפגיש אותך עם הרחוב. עם החיים, ממש כמו הספר 'פה ושם בארץ בישראל'".

לא סתם ווליניץ מזכיר את ספרו של עמוס עוז. בימים אלה הוא מריץ הצגת יחיד המבוססת על המסע התיעודי שערך עמוס עוז ברחבי ישראל בשנת 1982 — מסע שבו פגש אנשים מכל הקצוות שיש לארץ הזאת להציע: יהודים, ערבים, מתנחלים, מושבניקים, לוחמים בצה"ל ועוד. את כל המפגשים האלה קיבץ לספר המהדהד "פה ושם בארץ ישראל", שהטקסטים שלו עדיין רלוונטיים להפליא גם היום, קרוב ל־40 שנה אחרי. אבל עוד לפני שהעלה את ההצגה, דליק היה זקוק קודם כל לאישור מצד משפחתו של עוז. "הייתי נרגש כמו כלה בחופתה, מבוהל כולי", הוא מספר. "ואז נילי עוז אומרת לי, 'תקשיב טוב דליק, את הספר הזה אני יודעת בעל פה, תיזהר'. עברנו את זה בשלום. נילי אהבה ובתו של עמוס עוז, פניה, אמרה לי, 'אני מכירה הכי טוב את אבא, ואני יודעת שאבא היה נורא אוהב את ההצגה הזאת'".

למה עמוס עוז? למה עכשיו?

"אחרי המהומות באוקטובר 2000, שבהן נהרגו 12 אזרחים ערבים, המשפחה שלי עם עוד כמה משפחות ערכה סדרה של מפגשים במעין מסע בארץ ישראל — נפגשנו עם משפחות ערביות ונפגשנו גם עם משפחות מתנחלים. האנשים שפגשנו בהתנחלויות היו לבביים וחמים. וחכמים. בשלב מסוים בשיחה אמרתי להם, 'תגידו, יש לכם רעיון טוב או תסריט חיובי איך אפשר לגמור פה את הסיפור, איך נצא מהמלחמה האינסופית הזאת'. הייתה דממה, ואז אחד מהם הרים את ידו השמימה ואמר, 'בעזרת השם'. וכאן אני משתתק. עמוס עוז אף פעם לא שתק".

עמוס עוז ז"ל, פה ושם בארץ ישראל | צילום: אסנת קרסננסקי

במהלך המחזה, שביימה נולה צ'לטון בת ה־98 (!), מעלה דליק כמה מונולוגים מהספר, ומשנה זהויות על הבמה בעזרת כמה אביזרים סמליים. כשהוא מגלם את המושבניק, לוחם היחידה המובחרת שחושב שצריך להרוג את כל הערבים, הוא חובש כובע טמבל. כשהוא במונולוג של המתנחל מתקוע, הוא עם כיפה סרוגה. כשהוא מגלם את האינטלקטואל הערבי, העורך הספרותי של עיתון אלפג'ר בירושלים, הוא לובש חליפה מיושנת. דמותו של איש הפריפריה מבית־שמש מתמצה בכובע מצחייה.

למרות המינימליזם הזה והבחירה שלו שלא ללכת על מבטאים — דליק מצליח לטלטל. מתוך שכנוע פנימי ועם אור בעיניים הוא מחייה את העדויות האלו שעוז אסף בזמנו לחוויה עמוקה, נקייה, מעודנת, ובעיקר — בעלת משמעות. מכאיב ומעורר מחשבות נוגות כמה התכנים האלו מ־82' רלוונטיים גם היום, ועד כמה דברים שנלחשו פעם בשקט על כוס תה, נאמרים היום בצעקה רמה ברחובות.

בתוך כל זה נחשף בדליק שחקן העומק והנשמה שאולי עוד לא הכרנו. פה ושם בין המונולגים שהביא עוז, דליק משבץ קטעים משל עצמו. "דמות המספר" תקראו לזה. לראשונה על הבמה הוא נוגע בביוגרפיה שלו. כך נוצר פינג פונג מעניין בין חייו לבין המציאות הישראלית. ברגע מסוים בהצגה הוא לוקח חצוצרה, שהייתה עוד של אביו, שלמה ווליניץ, ומנגן את "ארצנו הקטנטונת". "אני מספר שכשאבא שלי עלה לארץ, הספינה עגנה מול חופי ישראל וכל האנשים עלו על הסיפון. אנחנו מדברים על לפני הקמת המדינה. כל האנשים הביטו בחופי הארץ, והוא שלף את החצוצרה שלו וניגן את 'ארצנו הקטנטונת' של יפה ירקוני. הוא ניגן וכל הסיפון בכה. זה רגע טהור של אהבה כשהמוזיקה באוויר. אבא שלי ניגן נורא יפה, אני הרבה־הרבה פחות טוב ממנו, ובגלל זה אני מנגן רק קצת בהצגה הזאת. השאלה אם ארצנו אכן נחמודת מרחפת מעל כל ההצגה הזאת".

על האופניים של אבא

עם הכלב טוליפ בסדרה "שמיניות באוויר"

דליק כבר בן 68. הוא מוכר לכל מי שגדל כאן בשנות ה־80 בזכות סדרות מיתולוגיות כמו "זהו זה" ו"שמיניות באוויר" עם הכלב טוליפ. מאחוריו גם שלל סרטים, הצגות וכמובן תוכנית הבוקר בגל"צ שאותה הגיש במשך 19 שנים. הוא עשה דרך ארוכה מאז ילדותו ברחובות, כבן למשפחה רוויזיוניסטית ועד לבמה הזאת של התיאטרון היהודי־ערבי ביפו שבה מועלית ההצגה.

"אבא שלי היה רוויזיוניסט", הוא אומר. "עכשיו, הרוויזיוניסטים הוותיקים הם מצד אחד לאומיים עד לאומניים כאלה, ציונים נלהבים בכל תא בגוף שלהם. מצד שני, הם עם איזושהי הגינות מאוד־מאוד גבוהה. לא נשארו כאלה. כשאני חושב על הימין של היום, לא נשאר אף אחד מאותו גזע של הרוויזיוניסטים שיכול לשלב רצון לשוויון ולדמוקרטיה ולארץ ישראל השלמה, ולחיות עם זה בשלום ובהגינות וביושר. תסתכלו על הליכוד של היום, כל החבר'ה האלה מהסוג של אבא שלי פרשו. גדלתי בבית מאוד עני. לרוויזיוניסטים לא היה קל למצוא עבודה. אמי עבדה במטבח בתקופה שהיו מטבחים בבתי הספר. עבדה בפרך מהבוקר עד הערב וחזרה והייתה צריכה לנהל בית. אבי עבד בבניין הרבה זמן".

לאחר שנים, הוצע לאב להיות מנהל כוח אדם במפעל הסתדרותי. "אבל", אומר ווליניץ, "הוא היה חייב להוציא את הכרטיס האדום של ההסתדרות. אבא שלי עשה את זה תוך מצוקה מאוד גדולה, מתוך דאגה לפרנסת המשפחה. היו לו במובן הזה חיים פנימיים וחיים חיצוניים. אני זוכר אותו לוקח את האופניים ואותי כילד, ואנחנו הולכים לשמוע בחשאי את בגין, עומדים בחושך ליד הגדר לשמוע אותו נואם".

שנים היה ווליניץ ליכודניק נלהב. "כשהגעתי לאוניברסיטה, הייתי חירותניק. אני הנציג הראשון והאחרון של הליכוד שהצליח להיבחר לאגודת הסטודנטים מטעם החוג לתיאטרון. אגב, לחוג לתיאטרון הגעתי אחרי שנרשמתי למשפטים אבל נכשלתי במבחני ההכנה באנגלית. הייתי פעיל במרכז הליכוד יחד עם מיכה רייסר ולימור לבנת".

שמרת איתם על קשר במהלך השנים?

"הצלחתי לא לריב עם אף אחד, אבל חבריי השתנו".

היו כמה נקודות בדרך שעירערו את תפיסת עולמו. המפגש עם נולה צ'לטון והחברים בחוג התיאטרון, ובעיקר המלחמות שבהן השתתף. כחייל בצנחנים הוא לחם בהתשה, ביום כיפור ובמלחמת לבנון הראשונה. הוא מהדור שרץ על הגבעות. חסם צירים. זוכר היטב איך נשמעת שריקה של כדור שחולף ליד האוזן.

"אני לא פצפיסט", חשוב לו להדגיש. "שירתי בצנחנים, ואם יהיה צורך ולא תהיה ברירה אלחם גם בגילי המתקדם. אבל חוויתי את זוועות המלחמה, ובלילות אני חווה אותן מחדש בחלומות. עד שאתה לא חוטף אותה ורואה איך חברים שלך נפצעים, וחווה מקרוב את זוועות המלחמה, יש בזה משהו מאוד מעורר. רק מי שהיה שם יודע שהוא צריך לעשות הכל כדי שהוא לא יהיה שם שוב".

אז מה הפתרון שלך?

"מה שהיה צריך להיות פה זה מישהו שיגיד לנו, תשמעו, לפני הכל תבינו שזה לא יכול לקרות לבד, שיש פה פרטנר. פרטנר בעייתי, פרטנר שעשה באמת כל טעות אפשרית, פרטנר שלא אוהב אותנו באופן קיצוני, פרטנר שצריך לסמוך עליו בעירבון מוגבל, אבל זה הפרטנר שלנו. מה? להגיד את הקלישאה ששלום עושים עם אויבים?"

לרגעים יש רושם שכל חייו, המצוקה שבה גדל, הקרב בעין זחלתא בלבנון, העבר הליכודניק, וההשתייכות לשמאל לא באו אלא להכשיר אותו לרגעים האלו של "פה ושם בארץ ישראל".

במחזה יש את הבחור מבית־שמש שאומר לעמוס עוז האשכנזי האליטיסט, ובעצם גם לך, "זהו, נגמר, גם בעוד מאה שנה לא תחזרו. גם אחרי בגין לא תחזרו".

"תראי, במה אני שונה? אני גדלתי בזרנוגה, כפר ערבי ליד רחובות, שהיום נקרא קריית משה. אז יש לי היום דירה ואני מרוויח משכורת סבירה, אבל במקור אני ילד מזרנוגה. זה לא שמצוקות זרות לי".

הקרב עוד לא נגמר

הרבה שנים הדחיק את טראומת המלחמה, ואז בגיל 37, לקה בהתקף הלב. "כשהייתי בלבנון כבר הייתי ב'שמיניות באוויר'. לפני שנכנסנו ללחימה, ירדנו מהנגמ"שים. עצר אותי צוות של ערוץ 1. הוא אמר לי, 'בוא, בוא, תמסור ד"ש לשמיניות באוויר'. ואני עושה פוזות עם הנשק, ד"ש ופה ושם, ולא יודע ששערי הגיהינום עומדים בעוד ארבע דקות להיפתח. והם נפתחו ברמות שאין לתאר. האמת היא שתיפקדתי מצוין ולא קרה לי מיד שום דבר. האסון בא אליי כמה שנים אחרי זה, כשקיבלתי התקף לב. הטראומה של התקף הלב האירה את הטראומה הצבאית. שתי החוויות האלה התעוררו יחד".

תסביר.

"בטראומה צבאית קורה דבר נורא. הקרב הרי נגמר, אבל אצלך הוא לא נגמר. אתה כל הזמן נמצא בתוך הסיוט הזה. גם בטראומה הבריאותית של התקף לב הקרב לא נגמר אף פעם. החרדה הזאת כל הזמן קיימת. אני הרי הייתי במוות קליני. ושתי החוויות האלה התחילו להתערבב. ואז התחלתי בטיפול פסיכולוגי הרבה שנים".

נכנסת לחרדה?

"כן, חרדה ודיכאון. יצאתי מזה רק כשהתחלתי לפסוע בדרך אחרת. זו העצה שלי לכל מי שעובר משבר בחיים והוא נמצא באיזה מעגל סיזיפי של סבל. חפשו דרך חדשה. הדרך החדשה שלי הייתה של הטבעונות, של הבודהיזם. עשיתי הרבה מדיטציות. בקיצור, יצאתי מזה באופן פלאי לגמרי".

אתה מגדיר את עצמך בודהיסט היום?

"כן, אני לא הולך עם גלימה כתומה, אבל בדרך ההתבוננות על החיים, ממש כן".

כמו חץ בלב

גם הצגת היחיד שלו היא סוג של ניצחון עבורו. "נולה, שהיום היא בת 98, הייתה זו שהציעה", הוא מספר. "כיוון שיש לה בעיה תנועתית מאוד קשה, היא מביימת היום מהסלון הקטנטן שלה בקיבוץ שדות ים. היא מעריצה גדולה של עמוס עוז. גם אני. התחלנו לעבור על הטקסטים, והמפגש הזה היה כמו חץ בלב. אחרי 40 שנה אתה מבין שמה שקרה לנו פה זה שהתרגלנו".

יעלי אשתו מלווה אותו תמיד לכל ההצגות. הבית כבר שנים זה המקום היציב והקבוע בחייו. "יעלי היא נס", הוא אומר. "נישואים הם דבר בעייתי, ועם יעלי קרה לי ממש נס. זה כמעט מוזר, אבל אני כל שנה יכול להגיד שאנחנו אוהבים יותר".

יש להם שני ילדים — מיכלי מנישואיה הראשונים של יעל, שדליק רואה בה בת לכל דבר, ותום שהלך בעקבותיו לתיאטרון. החלטה שהתקבלה אצלו, הוא מודה, ברגשות מעורבים. "אני יודע מה מחכה לו. במאים בארץ, העשירייה הפותחת רובה שורדת בקושי, והשאר ממש בצרות. תום מוכשר מאוד, ואני אובייקטיבי. הוא עובד בלי סוף, והוא מאושר. הוא חי עם שחקנית מתוקה, גילי בית הלחמי — הם זוג מקסים, והוא רוב הזמן מאושר וזה לא עניין של מה בכך. אבל לחץ כלכלי ממתין לו לאורך כל החיים. זה מחיר הבחירה שלו".

ואתה היית מתעקש היום על משפטים? היית עושה שוב את הקורס ההוא באנגלית?

"לא".

אז אין לך בעצם מה להגיד לתום.

"לא באמת, בעיקר כי אני יודע שאולי מצפה לו סבל אבל גם מצפות לו טלטלות מענגות, שהחיים תפלים בלעדיהם".•