"אמרתי לעצמי 'כבר עשיתי את שלי, אני מבוגרת מדי, לא אכתוב ספרים נוספים'"

בגיל 80, אחרי שנים ארוכות של שאיפת ניקוטין, החליטה שולמית לפיד שהגיע הזמן להפסיק לעשן. "הרופאים הזהירו אותי שהעישון מתחיל לתת את אותותיו בבריאותי", היא מספרת. "הלכתי למכון אברמסון, ושם הכניסו אותי לחדר חשוך. מישהו עמד מולי, אין לי מושג מיהו, ידעתי שהוא נמצא שם אבל לא ראיתי אותו בחושך. האדם הזה הניח אבן בתוך היד שלי, וכנראה התרכז מאוד ואזר את כל הכוחות שהוא צבר במשך זמן רב. זה נמשך כמה דקות ואין לי מושג מה בדיוק היה שם, אבל מאז לא נגעתי יותר בסיגריה. הצורך לעשן פשוט נעלם. זה אפילו לא היה כרוך במאבק".

ומאז את לא יכולה לסבול שמעשנים לידך?

"ממש לא. ואני מאוד כועסת כשגוערים במעשנים. כל חיי שנאתי את זה. וטומי, שבעצמו לא עישן, תמיד הגן עליי. כשמישהו עשה את התנועה הזאת של נפנוף כף היד כלפי אדם שמעשן, הוא תמיד התערב. כשאנשים היו אומרים 'אבל זה מזיק לבריאות שלה', הוא היה אומר 'אתם לא אחראים לבריאות שלה'. היה רב עם כל העולם. היום יש רדיפה נגד מעשנים אבל אני תמיד בעדם. אני מבינה את הצורך שלהם בסיגריה. בעצם, אני ממש נהנית שמעשנים לידי. אני אוהבת את העשן, אבל לא מרגישה צורך להדליק סיגריה בעצמי".

המפגש החשוך שבזכותו הפסיקה לעשן הוא לא החוויה המפתיעה היחידה שלפיד עברה בגיל מבוגר. "לקראת יום ההולדת השבעים שלי יאיר שאל אותי מה אני רוצה כמתנה", היא מספרת. "אמרתי 'לא רוצה כלום' כמו שאני תמיד עונה. ואז הוא אמר 'יש בטח חלום שתמיד רצית להגשים ואף פעם לא הגשמת'. אמרתי 'חלמתי לצנוח, אבל לא נראה לי שזה כבר יקרה'. והוא ישר אמר 'אמא, זה מסודר'. וכך, ביום ההולדת שלי נסענו וצנחתי".

"הוא היה הקורא הראשון של מה שכתבתי, יחד עם הילדים". עם הבעל טומי ז"ל ויאיר

פשוט עלית למטוס וצנחת?

"זו צניחה בשניים, היא נעשית כשהמדריך מחזיק אותך. את לא לבד, הוא מטפל בכל העניינים הטכניים, את לא צריכה לעשות שום דבר. והייתי המאושרת באדם. אי אפשר לתאר את תחושת הרחיפה בחלל האוויר מול הנוף הנפלא שנשקף מלמטה. אתה חסר משקל, מרגיש שאתה חלק מיקום שלם, תחושה של אינסוף. זה נמשך משהו כמו עשר דקות, לא יותר, ולא רציתי שייגמר".

פעם אמרת שאת רוצה לעשות את שביל ישראל?

"נכון, אבל בסוף לא עשיתי ואני מאוד מאוכזבת מעצמי. רציתי לעשות את כולו, אבל ברגע האחרון חזרתי בי ואני אפילו לא יודעת למה. כנראה התעצלתי".

"הוא סחב אותי אל החיים". עם טומי ז"ל בביתם | צילום: אביגיל עוזי

אישה של גבר אחד

היא בת 85, אבל עושה רושם צעיר יותר ורעמת הקארה הלבן שלה נראית כמו הצהרה אופנתית. הבריאות שלה טובה והיא התברכה בגנטיקה משובחת: אביה, הסופר והעיתונאי דוד גלעדי, חי עד גיל 101. בימים אלה היא עושה מה שסופרים צעירים ממנה יכולים רק לחלום עליו ומוסיפה לרפרטואר ספר חדש, "פרפר במחסן". כך שאפשר להאמין לה כשהיא אומרת שהיא לא פוחדת מהמילה "זיקנה".

"אני כבר חיה הרבה שנים", היא אומרת, "וכל זמן שאני בריאה ותלויה רק בעצמי אז הכל בסדר. אני מודעת לכל מה שטוב בחיים שלי — שאני בריאה, שאני לא תלויה כספית שזה דבר מאוד חשוב בזיקנה, שדברים ממשיכים לעניין אותי. היום בערב אני הולכת לארוחת שישי עם הילדים ואני אראה את הנכדים, וקודם קראתי את הביוגרפיה של גרשום שלום והספר ריתק אותי, כך שהיה לי יום מאוד מעניין. יש ערך לחיי".

לפיד נולדה בתל־אביב וגדלה ברחוב מאפו, המרוחק כמה מאות מטרים מהדירה שבה היא מתגוררת היום. "חזרתי לאותה שכונה, אחרי שנדדתי באמצע עם טומי והמשפחה לשיכון העיתונאים ביד־אליהו", היא אומרת. "זה מעניק לי תחושה טובה של נוחות. השכונה קצת מרופטת, אבל אני מרגישה בבית".

"אני לא חושבת שיש עוד אחד כמוהו, בכל הגלריה". עם הבן יאיר

בדירה הנוכחית היא חיה במשך כמה עשרות שנים עם בעלה, טומי לפיד, סופר ועיתונאי שהפך לפוליטיקאי, הנהיג את מפלגת שינוי והיה שר המשפטים בממשלתו של אריאל שרון. הוא הלך לעולמו בקיץ 2008, בגיל 77, אחרי מאבק בסרטן.

נחשבתם לזוג מאוד קרוב. עד כמה קשה הייתה הפרידה ממנו?

"לא הייתה לי ברירה, הייתי חייבת לקבל את זה. טומי היה המון בן אדם, לא רק גדול פיזית, אלא הוא תפס גם הרבה נפח בחלל. לי חסר החיבוק הגדול, כף היד שלו על הראש שלי. הוא היה ראש המשפחה הקלאסי, בכל המובנים, האדם שאומר את הדברים בפשטות — שזה נכון וזה לא נכון, זה טוב וזה לא טוב, יצר פרמטרים מאוד מדויקים שהיה אפשר להיאבק בהם אבל הם היו שם כדי שנדע איפה אנחנו חיים ומה המקום שלנו בעולם. הוא אהב את החיים וטרף את החיים, ובמובן הזה הוא חסר לי, כי אני בדיוק ההפך. מבחינתי, אם ייתנו לי להתכנס מתחת לאיזה שולחן אני אהיה מרוצה. הוא סחב אותי אל החיים, הוליך אותי אל בני האדם, וזה חסר לי. לפעמים בלילה אני שומעת את המעלית ואומרת 'אוי, טומי חוזר הביתה'. תמיד הרגשתי מאוד אהובה ומחובקת ומוערכת על ידו. והוא היה הקורא הראשון של מה שכתבתי, יחד עם הילדים".

איך הרגשת כשהיית רואה אותו צועק וגוער בטלוויזיה?

"הוא היה מביך אותי לפעמים בהתפרצויות שלו, אבל זאת הייתה הסחורה וקיבלתי את הסך הכל, את עסקת החבילה, תאוות החיים העצומה והיצרים והצעקנות. הוא היה רב עם אנשים ריב רצחני והייתי חושבת שעכשיו יהיה ברוגז לכל החיים, ואחרי שבוע היה מתחבק איתם. כעס מאוד אבל סלח מיד. אצלי זה לא ככה, כשמישהו גמר אז הוא גמר. טומי לא נבהל ממריבות או מצעקות והוא ידע לקבל מגרעות של אחרים. לאנשים כמוני זה מוזר, אבל זה היה היופי שבו, שהוא אמר תמיד את מה שיש לו לומר, קיבל או לא קיבל את התשובה והמשיך לאהוב את אותו חבר גם אם כעס עליו".

שקלת להתחתן שוב?

"לרגע לא. בשום פנים ואופן".

למה לי פוליטיקה

גם בלי טומי נמשכים המפגשים המשפחתיים מדי שישי בערב. פעם בביתה של בתה, ד"ר מירב רוט, פסיכולוגית קלינית וראש בית הספר לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל־אביב, פעם אצל יאיר, שעסוק עכשיו בקמפיין הבחירות של כחול לבן, בתקווה להקים את הממשלה הבאה.

מה את חושבת על המהלך הזה, מעיתונות לפוליטיקה?

"אני מקווה שהוא ימשיך לכתוב כי הוא כותב נפלא. הוא גם מנסח את התקוות הפוליטיות שלו בצורה שאף פוליטיקאי אחר לא מסוגל לה. יש לו עט שאין לאף פוליטיקאי בארץ. ואני מאוד־מאוד מקווה שהוא יצליח כי אני לא חושבת שיש עוד אחד כמוהו. אני אמא שלו, נכון, אבל היושר, תום הלב שלו, ניקיון הכפיים, ההבנה הברורה של מה שצריך להיות פה, ואיך צריך להגיע לפתרונות האלה — אני מרגישה שיש רק ליאיר, מכל הגלריה. אני תולה בו המון תקוות, מקווה שיצליח".

כלומר?

"קודם כל, שינצחו בבחירות האלה וירכיבו את הממשלה הבאה".

מה חשבת על ההחלטה שלו לוותר על הרוטציה עם גנץ?

"הוא לא מתייעץ איתי, אבל אני מקבלת כל החלטה שלו. אני לא זוכרת את ההסבר המדויק שהוא נתן אז, אבל כשהסביר למה הוא עשה את זה, זה היה כל כך ברור שהוא צודק".

את אדם פוליטי?

"בעלי עסק בפוליטיקה ובני עוסק בפוליטיקה, אז אני מתעניינת ורוצה לדעת מה קורה, אבל לא מעבר לכך. הייתי באירועים פוליטיים עם יאיר ושמעתי אותו. הוא מדבר נפלא, יש לו כריזמה אדירה והוא כובש, באמת. כובש כל קהל שהוא נפגש איתו. ויש לו תכונה נהדרת, שהוא זוכר כל אדם. מישהו שנפגש איתו לפני שנתיים בקיוסק בנתניה — הוא זוכר פרטים מדויקים עליו. יש לו עניין אמיתי בבני אדם וזיכרון טוב, וזה צירוף מצוין".

עם בני גנץ ושאר חברי הקוקפיט יצא לך להיפגש?

"לא. אני לא הולכת לאירועים מפלגתיים. לא מעניין לפגוש את האנשים האלה. מה, להגיע בתור האמא של יאיר? לא צריך. בשביל מה?".

ועכשיו היא מוציאה ספר חדש, "פרפר במחסן" ("ידיעות ספרים"), שמצטרף לתפוקה ספרותית מפוארת שכוללת רומנים היסטוריים, קובצי סיפורים קצרים, ספרי ילדים, מחזות וסדרת המותחנים הפופולרית שבמרכזה ליזי בדיחי. "פרפר במחסן" הוא שילוב של רומן בלשי וספר שאפתני יותר שעוסק בתהליך הכתיבה עצמו ובמכלול הדברים שמגדירים זהות של סופר. הגיבור שלו, אלישע פרידריך, הוא סופר מצליח שמגלה שכתב היד האחרון שלו יצא לאור תחת שם אחר ובחתימתו של סופר אחר. הקוראים יודעים מההתחלה שמי שאחראית לגניבה הספרותית היא אשתו, דורית, אשת היי־טק עשירה שהגתה את הנקמה המושלמת בבעלה אחרי שגילתה שבגד בה.

בדרך למציאת מי ששדד ממנו את מפעל חייו אלישע פוגש כמה מהדמויות המוכרות של לפיד מספרים קודמים, בהם באבו, בעל הבר בדרום תל־אביב שמהווה מקום מפגש לעובדים זרים ואנשי שוליים מהרומן "אצל באבו"; רות פרלמוטר, אשת המוסד מ"טעות אנוש"; וליזי בדיחי, שעזבה את המקומון "כאן דרום", עברה לתל־אביב ועכשיו היא עובדת כחוקרת במשרד של עורכת דין, עדיין עם עגילי פלסטיק ופה גדול.

הגונב מגנב

לפיד, שספרה הקודם, הקובץ המצוין "חלומות של אחרים", יצא ב־2014, אומרת ש"פרפר במחסן" הוא ספר שבא לה כמעט בהפתעה, כמעין פיצוי מאוחר על רומן היסטורי שלא כתבה. "במשך הרבה זמן רציתי לכתוב על המנהיגה הציונית מניה שוחט. זה היה חלום של שנים. התחלתי לחקור וקראתי הרבה על חייה. אבל אז הגעתי לפרק שבו היא נעצרה על ידי האוכראנה, המשטרה החשאית של הצאר במוסקבה — מעצר שהייתה לו השפעה רבה על המשך דרכה הפוליטית — וכל החומר על התקופה הזאת קיים רק ברוסית וחייב אותי לטוס לרוסיה ולהתחיל לחפש בארכיונים. הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד בזה והחלטתי לוותר".

היה קשה לוותר?

"כן, אבל הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. אמרתי לעצמי 'כבר עשיתי את שלי, אני מבוגרת מדי, לא אכתוב ספרים נוספים', והשלמתי עם זה. כנראה אתה צריך לרוקן את הראש שלך לפני שאתה ממלא אותו בתוכן חדש, כי פתאום הרגשתי שאני יכולה לכתוב את הספר הזה. פתאום היה לי סיפור, והסיפור התגבש לספר שונה לגמרי מהרומן שהתכוונתי לכתוב על מניה שוחט, ומאוד נהניתי מתהליך הכתיבה שלו".

מתי החלטת להחזיר לחיים את ליזי בדיחי?

"זה קרה מתישהו בתהליך הכתיבה. פתאום הרגשתי שהיא מתאימה לספר, אז החזרתי אותה. נכון, היא כבר לא עיתונאית אלא חוקרת, אבל היא טובה בעבודתה, היא כמובן נשארה בת שלושים, יש לה אהבה, ושמחתי לראות שהכל בסדר אצלה ושהחיים שלה טובים".

הרבה מהסופרים שמופיעים בעלילה את מתארת כאנשים קטנוניים וחסרי הומור שמונעים על ידי קנאות קטנות ונקמות. אלה באמת הסופרים שאת מכירה?

"הם יכולים להיות סופרים מצוינים כשהם בבית, מול המחשב שלהם, אבל כשהם יוצאים החוצה הם מבטאים אותן חולשות אנושיות שיש לכולנו, קנאות ושנאות וחוסר ביטחון וכל השאר. כל האנשים האלה מבוססים על אנשים שאני מכירה. לא אחד־לאחד, כמובן, אני לוקחת משהו מבן אדם אחד ומשלבת עם תכונות ואפיונים שלקחתי מבן אדם אחר. בספר מופיע למשל טיול שאגודת הסופרים עושה בשיתוף הקרן הקיימת. טיול כזה באמת התקיים כששימשתי יו"ר אגודת הסופרים, ואני זוכרת את אבות ישורון מגיע עם כובע טמבל, כולו מוכן לטיול. אני גונבת חלקי דמויות ומאורעות שקרו בחיים מאנשים אחרים, ואני גונבת גם מעצמי".

לפי לפיד, הגניבה הזאת — האירוע המחולל שמזניק את העלילה — היא גם מטפורה למלאכת הכתיבה עצמה ולמערכת היחסים בין סופרים לקוראים שלהם. במפגש עם עורכת הדין ששכר בחיפושיו אחרי האיש שגנב את יצירתו אלישע נשאל האם הוא יכול להוכיח שרק הוא היה יכול לכתוב את מה שכתב. "המחשבה על האיש או האישה שניכסו לעצמם את הרומן שכתב אינה מרפה ממנו", כותבת לפיד ב"פרפר במחסן". "ברור ומובן מאליו שברגע שהסיפור שלו מתפרסם הוא מפסיק להיות רכושו הפרטי והופך לנחלת הכלל. הוא גם יודע שלכלל הזה יש זכות לעשות בסיפור כרצונו. לחבק אותו או להתעלל בו... הוא תוהה עד כמה הוא עצמו מנכס סיפורים של אחרים, עד כמה הסיפורים שכתב הם רוחות הרפאים של ספרים שקרא, של סיפורים ששמע".

התהיות האלה מעסיקות גם את לפיד. "לפני כשלושים שנה השופט חיים כהן הזמין אותי לכנס בירושלים שעסק בזכויות יוצרים וביקש ממני לדבר על הנושא הזה. לקחתי יצירה שלי, סיפור קצר בשם 'החרצן' שהופיע בעיתון '77' ומאז הלך לאיבוד, עברתי משפט־משפט כדי להוכיח שאת הסיפור הזה רק אני יכולתי לכתוב. למשל, שאני הכרתי דמות בחיים האמיתיים שנוהגת להתבטא בצורה מסוימת כמו בסיפור, או דמות אחרת שיש לה אפיונים חיצוניים מסוימים. זה בעיניי הנושא של הספר החדש: מי בעל הבית של היצירה, למי שייך הסיפור".

באחד הקטעים הסופר אלישע קורא על עצמו מאמר ספרותי ואומר לעצמו שבזכותו הוא יזנק לפסגה שבה נמצאים דויד גרוסמן וא"ב יהושע. האם לעמוד על הפסגה הזאת לצידם זה משהו שמעסיק גם אותך?

"ממש לא, אבל ברור שסופרים עסוקים בשאלת המעמד הספרותי שלהם ביחס לאחרים. אני הייתי קצת שונה. בכל פעם שבהוצאה חשבו להעמיד אותי לאיזה פרס ספרותי והיו מתקשרים ומבקשים את רשותי, הייתי אומרת שזה לא מעניין אותי. אם אתם רוצים שאהיה מועמדת זה בסדר, אבל בלי לבקש את רשותי, אני לא רוצה להיות מעורבת. אבל בוא לא נדבר על זה יותר, כי אנשים יחשבו שאני באה להזכיר לבריות שיש לי צורך בפרסים האלה". •