ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: שלו שלום
    חדשות • 12.02.2020
    ליברלים רק לבל"ד
    דניאל פרידמן

    אישור מועמדותה של היבא יזבק מצטרף לשורה של פסקי דין שעסקו בפסילת מועמדים לכנסת. הקו הבולט הוא שעד היום נפסלו רק מועמדים מהימין. ואילו כל המועמדים המשקפים את העמדה הלאומית הפלסטינית שהיו שנויים במחלוקת – אושרו (אם לא נביא בחשבון את פסק דין ירדור, שניתן ב־1965, ונרמס לאחר המהפכה המשפטית).

    כך אישר העליון את המועמדות לכנסת של תנועת בל"ד ומנהיגה עזמי בשארה, למרות ראיות נחרצות שהובאו בדבר תמיכתו במאבק האלים של הטרור כנגד ישראל. בינתיים נמלט בשארה, כשהוא חשוד בעבירות ביטחוניות חמורות. חבר כנסת אחר מטעם מפלגה זו, באסל גטאס, נתפס כשהוא מבריח טלפונים סלולריים לאסיר ביטחוני ונדון לשנתיים מאסר. העליון גם אישר את מועמדותה של חנין זועבי, שהשתתפה במשט שנועד לפרוץ את המצור על רצועת עזה (שהוכח כחוקי מבחינת המשפט הבינלאומי), אף שהנשיא גרוניס ציין כי "פעילותה מתקרבת מאוד לקו האסור". לאחר שזועבי נבחרה, היא מצאה לנכון להסביר שחוטפי שלושת הנערים בגזרת גוש עציון (שגם רצחו אותם לאחר מכן) "הם לא טרוריסטים", גם אם היא לא מסכימה איתם. ובמהלך מבצע צוק איתן היא קראה לפלסטינים להטיל מצור על ישראל. הפעם אישר בג"ץ את החלטת ועדת הכנסת להטיל על זועבי עונש הרחקה של 6 חודשים.

    בחירתם לכנסת של אישים דוגמת בשארה וזועבי גרמה נזק אדיר למדינת ישראל, ליחסי יהודים־ערבים ולמעמדו של בית המשפט העליון. העצמתן של דמויות כאלה הופכת אותן מודל לחיקוי, ותורמת להקצנה בצד הערבי. הדבר גורם גם להקצנה בצד היהודי, כאשר מטבע הדברים מזהים יהודים רבים את כלל הציבור הערבי עם דמויות קיצוניות כאלה, שמעמדן בכנסת מעניק להן בולטות ועוצמה. דוח ועדת החקירה שמונתה לחקור את המהומות באוקטובר 2000, שבהן נהרגו 12 ערבים ישראלים, פלסטיני אחד ונהג יהודי אחד, התייחס לאווירה שנוצרה בציבור הערבי וציין כי "בשארה ותנועתו שיבחו את חיזבאללה, והועבר מסר לפיו יש לראות בחיזבאללה דגם לחיקוי בהתמודדות עם ישראל". עוד נאמר כי "נראה שמסריו של בשארה הוסיפו שמן למדורה. הם תרמו תרומה ממשית לשלהוב האווירה ובכך הזינו את הנטייה למעשי אלימות".

    שופטי הרוב בעליון הסתמכו על הזכות המקודשת להיבחר – אלא שבישראל זכות זו איננה מקודשת כלל. מי שנדון למאסר לתקופה העולה על שלושה חודשים פסול 7 שנים מלהיבחר לכנסת (אלא אם נקבע כי מדובר בעבירה שאין עימה קלון). בית המשפט העליון אף פסל ראשי ערים מלכהן (ובכך שלל את הזכות שהייתה להם להיבחר) אם הוגש נגדם כתב אישום בעבירה שיש עימה קלון. זאת בניגוד לחזקת החפות ובניגוד גמור להוראת החוק שהייתה אז בתוקף. אבל הזכות להיבחר הופכת קדושה ומקודשת ככל שמדובר בבשארה, זועבי ויזבק. ההשוואה בינם לבין פרשת ראשי הערים מלמדת גם שהעליון רחוק מלהיות ליברלי: הליברליות פורחת כלפי בל"ד, ובהקשרים אחרים הליברליות היא ממנו והלאה.

    הבסיס הנוסף לפסק דינו של הרוב נעוץ בתקדימי העבר. בעניין זה עדיף היה לומר בפשטות: כידוע, בית משפט זה אישר את מועמדותו של בשארה, והרי זה קל וחומר. אם בשארה אושר – ודאי שניתן לאשר את יזבק. אולם העליון איננו כבול על ידי תקדימיו, ואת מה שחולל בתחום זה מאז ביטול הלכת ירדור קשה לתאר כפרי הילולים. בנסיבות אלה הגיע הזמן לבחון בעין קצת יותר ביקורתית את פסיקת העבר במקום לצטטה בהתלהבות.

    ראוי גם להתייחס לפסק דינו של השופט עמית, שלפחות ניכרת בו התלבטות מסוימת קודם שהיטה את הכף לעבר התוצאה השגויה. הוא סיים את דבריו במילים "התוצאה הדחוקה אליה הגענו (5:4) ממחישה עד כמה קרובה הייתה ח"כ יזבק למצוא עצמה מחוץ למפתן הכנסת. אין מקום 'לחגוג' את התוצאה הסופית. יש מקום לחשבון נפש אם זו הדרך לקדם את עניינם של ערביי ישראל".

    אך נראה שיזבק לא רק חגגה, אלא אף מצאה דרך לשים ללעג את בית המשפט העליון ואת דברי המוסר שהושמעו לה. למחרת פסק הדין התייצבה במשפטו של ראאד סלאח בעת שנדון למאסר על הסתה לטרור ותמיכה בארגון שהוצא מחוץ לחוק – האם הייתה עושה זאת לפני מתן ההחלטה בעליון?

     


    פרסום ראשון: 12.02.20 , 23:04