ביום ראשון השבוע קרה משהו שלא קרה ב־72 שנות המדינה. ממשלת ישראל דנה בתיק פלילי שתלוי ועומד בבית המשפט, תיק שהנאשם הראשי בו ניהל את ישיבתה. שרי ליכוד מצד אחד, היועץ המשפטי לממשלה, בבדידות מזהירה, מהצד השני. על סדר היום עמדה הצעתו של שר המשפטים אמיר אוחנה להקים ועדה מטעם הממשלה שתחקור את התנהלות מח"ש. היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט פסק נגד הקמת הוועדה משני טעמים: העיתוי, ערב הבחירות, וההרכב, שהדיף ריח של משחק מכור. מהר מאוד הנאומים התגלגלו לתיקי ראש הממשלה.
בחוות הדעת שלו, שהועברה לשרים מראש, מנדלבליט השתמש במונח "מניעה משפטית". זהו מונח נדיר בדיאלוג בין היועץ לממשלה. כאשר היועץ המשפטי מבקש להזהיר את הממשלה מפני מהלך בעייתי, הוא משתמש בדרך כלל במונח "קשיים משפטיים". לפעמים הוא מוסיף את המילה "משמעותיים". בעבר די היה במונחים האלה כדי להסיר את ההצעה מסדר היום.
אבל הגשת כתב האישום נגד נתניהו פתחה מלחמה שאין בה כללי משחק - ודאי לא מצד הנאשם ודובריו. עכשיו גם על "מניעה משפטית" מצפצפים. מדובר במהלך מתוכנן, בפעולה קלאסית של תג מחיר. הטיח השר יריב לוין: "אתם עושים שימוש לרעה בכללים שלכם. לא נקבל סט כללים אחד לאופוזיציה וסט כללים אחר לממשלה... אתם זיהמתם את תהליך הבחירות".
מה היה פשעו של מנדלבליט? הוא תמך בחוות הדעת של איל ינון, היועץ המשפטי של הכנסת, שאיפשרה לפתוח בהליך שכפה על נתניהו למשוך את בקשתו לחסינות. חוות הדעת שלך דפקה אותנו - אנחנו נדפוק אותך, אומר בעצם לוין. אין יותר כבוד להחלטות היועץ, אין פחד, אין הרתעה. מעכשיו הממשלה תעשה מה שבא לה, מתי שבא לה.
ואכן, הממשלה החליטה בו־במקום, פה אחד, לפעול בניגוד לחוות הדעת המשפטיות. היועץ המשפטי ימשיך לייעץ לממשלה, אבל עצותיו לא יתקבלו. הלכה למעשה, הוא הופשט ממחצית סמכויותיו. יש לנו הפיכה שלטונית.
איך קרה שאביחי מנדלבליט, איש אמונו של נתניהו, האיש שמונה על ידו למזכיר הממשלה וליועץ משפטי, שנוא נפשם של מפגיני השמאל מכיכר גורן בפתח־תקווה, הפך לבוגד, אויב העם? הסיפור מלמד הרבה על מה שקורה היום במערכת המשפטית והפוליטית, על המהות ועל הסגנון. זה לא מנדלבליט - אלה התיקים.
לשמור על הקבוצה
מנדלבליט נולד ג'ינג'י. שערו הלבין בינתיים, אבל הלהט נשאר. נשארה גם ההערכה לנתניהו: הוא רואה בו אדם מוכשר מאוד, בעל יכולות יוצאות דופן וחשיבה אסטרטגית. ספק אם יש לו ויכוח מדיני עם נתניהו: הם שייכים לאותו בית גידול. אבל פוליטיקה לחוד והחלטות משפטיות לחוד. ברגע שהגיע למסקנה שמעשיו של נתניהו בתיקים 4000, 2000 ו־1000 מצדיקים אישום פלילי, הוא פעל על פי מצפונו המקצועי. עם הרבה הנחות בדרך; בלב כבד, אבל שלם.
אנשי נתניהו לא רואים את זה כך. הם טוענים שמנדלבליט הפך את עורו. הוא לא עמד בלחצים שהפעילה עליו חבורה של פרקליטים תאבי כוח, שונאי נתניהו, שמאלנים. התיאור הזה שקרי, אבל יש בו קמצוץ של אמת. מנדלבליט הוא משפטן חד, חרוץ ודעתן. בנוסף, בניגוד לאחדים מקודמיו, הוא שחקן קבוצתי. בנעוריו שיחק כדורגל. אולי זה בא משם. הרצון שלו לשמור על הקבוצה מסביר חלק מהמשגים שעשה בתקופה האחרונה.
יש לו אויב מר, לא טיפש בכלל, בלשכת שר המשפטים. כאשר נתניהו מינה את אמיר אוחנה לשר, במסדרונות הפרקליטות נשמעה צפירת הרגעה: העיקר שיריב לוין ויתר על המינוי. אוחנה נתפס כליגה ב', נער שליח של יאיר נתניהו. זאת הייתה טעות. תוך זמן קצר הוא הוכיח שהוא לא פחות קיצוני מלוין, יותר נחוש, יותר משימתי וקר רוח. לוין והוא לא בדיוק חברים, אבל חולקים אג'נדה שמשתרעת מעבר להגנה על ראש הממשלה בתיקיו. הם מבקשים לשבור את כללי המשחק, לפרק את המוסדות, להרחיק את האנשים ולהקים מתוך האנרכיה מערכת משפט חדשה, כפופה לשלטון, ממש כפי שנעשה בשנים האחרונות בפולין ובהונגריה.
אוחנה הוא הפוליטיקאי הפופולרי ביותר בכינוסי הליכוד היום, יותר ממירי רגב. כל מי שהתעמת עם מערכת המשפט אי פעם, כל מי שחש קיפוח, אישי, פוליטי, עדתי - נדבק אליו באהבה. מי היה מאמין: השר הלהט"בי הראשון מחוץ לארון הוא השר המחובק ביותר בליכוד. עמיתיו של אוחנה עוקבים אחריו בקנאה: אוחנה הוא הליכוד החדש.
מנדלבליט ואוחנה מדברים ביניהם, אבל לא מאמינים זה לזה. אוחנה ידע לזהות את נקודות התורפה של היועץ ולהתמקד בהן. לאחר סיום כהונתו של פרקליט המדינה שי ניצן נוצר צורך למנות ממלא מקום זמני, עד שתקום ממשלה חדשה. פרקליט המדינה הוא האיש הקרוב ביותר ליועץ המשפטי לממשלה, שותפו הבכיר. החוק מעניק את סמכות המינוי לשר. מנדלבליט הניח שהוא יציע שם, ואוחנה ימנה. אין יותר ענייני מזה.
הוא העביר לאוחנה את שמו של מומי למברגר, המשנה הבכיר לפרקליט המדינה. אוחנה סירב. הוא החליט למנות את אורלי בן ארי־גינזברג, פרקליטה ממחוז מרכז. הוא ידע שהמינוי יחולל מהומה בקרב הפרקליטים הבכירים: זה מה שרצה. ואכן, קמה מהומת אלוהים. בן ארי נלחצה וויתרה, התהליך נפתח מחדש ונמשך שבועות. מנדלבליט הציע שמות; אוחנה פסל. בסוף מינה את מי שרצה למנות מלכתחילה - דן אלדד, מנהל המחלקה הכלכלית בפרקליטות. בשיחה שהייתה ביניהם, מנדלבליט אמר שאלדד לא מתאים לתפקיד, ונימק מדוע. עבור אוחנה, ההתנגדות של היועץ לאלדד הייתה סיבה מספקת לבחור בו. לאוחנה, בגיבוי בלפור, היו שלוש מטרות, ואת שלושתן השיג. האחת הייתה למוטט את האחדות, הנחישות והגאווה שעלו בצמרת הפרקליטות במהלך העבודה על תיקי נתניהו; השנייה הייתה להחליש את מעמד חוות הדעת של היועץ, מול הממשלה, מול בג"ץ ומול דעת הקהל; השלישית, לפגוע בגיבוי התקשורתי שמוענק ליועץ.
אומר אחד הפרקליטים: "לכל אורך החקירה נתניהו לא הצליח לתקוע טריז בין המשטרה לפרקליטות ובין הפרקליטים ליועץ. היו אחדות וכבוד הדדי. מינוי אלדד היה פיגוע אסטרטגי".
המוסד חשוב ממך
אלדד, 55, הוא בנם של הבמאי אילן אלדד והשחקנית דינה דורון. 27 שנים הוא עובד במשרד המשפטים. "הוא בשר מבשרה של הפרקליטות", אמר עליו אוחנה. בשר מבשרה, אבל לא חלק מהמנהיגות שלה. בצוות הבכיר שדן בתיקי נתניהו אלדד לא שותף, למשל, למרות שהיה מנהל המחלקה הכלכלית. ליאת בן ארי, פרקליטת מיסוי וכלכלה בתל־אביב, הייתה הבולטת בצוות, לצד היועץ ופרקליט המדינה. היא אמורה להיות התובעת במשפט.
מעבר להתנגדות למינוי, הייתה בפרקליטות הסתייגות מעצם המעורבות של אוחנה. "איך ייתכן שהשר הזה, שמונה על ידי נאשם בפלילים, ימנה על דעת עצמו פרקליט מדינה שיוכל להחליט מי יהיה התובע במשפט שלו", אמר אחד הפרקליטים.
אלדד השיב בחיוב למינוי, ויצר בכך משבר. המועמדים לתפקיד הגיבו בזעם; ליאת בן ארי איימה להתפטר. "נמאס לי", אמרה. גם מומי למברגר, מועמדו של היועץ, איים להתפטר. והיו אחרים. "אלדד איננו האיש שאנחנו מוכנים לקבל את הסמכות המשפטית שלו", אמרו.
רז נזרי הוא המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. בתחילת השיחות שלו עם מנדלבליט העלה אוחנה, בין השאר, את שמו של נזרי. מנדלבליט התנגד - הוא חשב באותו שלב שיעביר את למברגר, המועמד שלו. אחר כך הצטער: בניגוד לאלדד, נזרי מקובל עליו ומקובל על חבורת הצמרת בפרקליטות.
מינוי אלדד העמיד אותו בפני אתגר כפול: מרד מבית וביקורת מחוץ. הפרקליטים הבכירים, עוזריו הקרובים, סירבו להשלים עם המינוי. החשש שהמרד הפנימי יוביל להתפרקות דחף את היועץ לצאת למאבק נגד המינוי. יועץ משפטי לממשלה לא יכול לצאת נגד מהלך שנעשה כחוק. הוא כורת את הענף שהוא יושב עליו. כצפוי, הוא חטף בתקשורת וחטף קשה, עם הרבה מאוד רעל ברשתות החברתיות. מנדלבליט ראה איך הפרקליטות, והוא עצמו, מאבדים את בסיס התמיכה שלהם.
לנגד עיניו עמדו הדברים שאמר לו מאיר שמגר המנוח, שקדם לו כפצ"ר וכיועץ משפטי לממשלה והיה בשבילו מודל לחיקוי. "זכור", אמר לו שמגר, "המוסד יותר חשוב ממך". בלית ברירה הסכים למינוי. הוא הבין שהוא חייב לברוֹר את הקרבות שלו: על הפרק עומד לא רק מעמדו שלו אלא עתידה של מערכת המשפט כולה. הוא פתח בסדרה של פגישות הרגעה אישיות עם הפרקליטים הבכירים. "אני חייב לחבק אותו", אמר להם.
ביום ראשון אחר הצהריים קיים פגישת עבודה ראשונה עם אלדד. הפגישה, כך דווח, התנהלה באווירה נעימה. ביום שני הלכו שניהם לרשות לניירות ערך. זה היה ביקור מופגן: הוא נועד לשדר עסקים כרגיל. אלדד קבע סדרה של פגישות עם בכירי הפרקליטות. כל הפרקליטים שפנה אליהם, חוץ מאחד, פתחו יומנים.
לא כל כך פשוט. הפרקליטים הבכירים הפסיקו להתבטא נגד אלדד בווטסאפ הפנימי שלהם, אבל חיפשו דרכים לעקוף אותו בעבודתם. לפי כל הסימנים התסיסה הפנימית נמשכת, לאושרו של שר המשפטים.
המבקר ששונא לבקר
בבוקר יום ראשון הגיע היועץ לישיבת הממשלה. מאז ההחלטה על חקירות ראש הממשלה הוא ממעט להגיע לישיבות הממשלה: אם צריך, הוא שולח את אחד המשנים שלו. הפעם, בגלל סדר היום, לא הייתה לו ברירה. "היה שם טבח", סיפר אחד הנוכחים.
על סדר היום עמדו שני נושאים שעניינם, לכאורה, עולי אתיופיה. הבחירות בפתח, וראש הממשלה מבקש לתת לבוחריו שני צ'ופרים: מינוי ועדת בדיקה למח"ש, שתתמקד בכתב האישום המקל שהוגש נגד השוטר שירה בסלומון טקה המנוח; והעלאת 400 אתיופים שעד היום לא הועלו בגלל הזיקה שלהם לפלאשמורה. הצ'ופרים הובטחו לפוליטיקאי יוצא אתיופיה גדי יברקן, במסגרת עסקה שהבטיחה את עריקתו מכחול לבן. מהעסקה עלה ריח של שוחד בחירות. ערב ישיבת הממשלה הוא כתב לשרים שבשני הנושאים קיימת מניעה משפטית. מהר מאוד התברר שגורלם ורגשותיהם של העולים מאתיופיה לא מעניינים את השרים: מנדלבליט מעניין אותם. האיש שנבחר לכהן כיו"ר ועדת הבדיקה, השופט בדימוס הרן פיינשטיין, הוא ממבקריה החריפים ביותר של מערכת המשפט. גם הבחירה בשני החברים האחרים בוועדה, אברהם דיסקין ורינת קיטאי־סנג'רו, לא הייתה מקרית. בהנחה שהרכב הוועדה יגיע לבג"ץ, הטענה לדעה קדומה ולמשחק מכור תעלה לדיון. מנדלבליט הציע לשרים להעמיד בראש הוועדה שופט עליון בדימוס. לוין הסתער עליו באמירה סרקסטית: "לדעתך רק שופטי העליון יודעים להבחין בין טוב לרע".
לוין האשים את מנדלבליט שברשעותו הזדרז להגיש את כתבי האישום כאשר נתניהו היה בעיצומה של שליחות היסטורית, עם הנשיא טראמפ ותוכנית המאה, בבית הלבן. מדוע לא חיכה עד שובו של נתניהו לארץ.
אכן, הפרקליטות גילתה זריזות לא אופיינית. אבל לא רשעות גרמה לה, גם לא העדפה פוליטית. המאבק המתיש בנתניהו הוליד בפרקליטות חרדות, שגבלו בפרנויה. מה יקרה אם עורכי הדין שלו ימציאו תעלול משפטי שימנע את הגשת כתבי האישום, שאלו פרקליטים. יש שמועות כאלה. אם לא נגיש מיד, אולי לא נוכל להגיש אף פעם.
שי ניצן, פרקליט המדינה הקודם, היה עד סיום כהונתו האויב מס' 1. עכשיו הגיע תורו של מנדלבליט. מי שהקשיב ללוין ואוחנה יכול היה להסיק, שאם נתניהו יקים ממשלה לאחר הבחירות, ההחלטה הראשונה שלה תהיה להדיח את אביחי מנדלבליט. ההחלטה תקדים כל דבר, אפילו סיפוח חלקים מהגדה. ואז, או אז, היועץ המשפטי החדש ופרקליט המדינה החדש, נבחריו של אמיר אוחנה, יישלחו להרוג את תיקי נתניהו.
זה אפשרי. יש תקדים: קוראים לו מתניהו אנגלמן, מבקר המדינה החדש. אנגלמן הוא מבקר שמסרב לבקר. הוא שיחרר את הממשלה מהנטל הכרוך בהתמודדות עם דוחות חמורים, קשים מבחינה ציבורית. הוא גם יודע לפתור בעיות אישיות. למרות ששלוש פעמים דחו ועדות ציבוריות את בקשת נתניהו לממן את הגנתו המשפטית מכיסיהם של אחרים, אנגלמן עובד על אישור בסיבוב הרביעי.
על פי האווירה בממשלה, הוועדה שאמורה לחקור את מח"ש לא מיועדת להיעצר בסלומון טקה. המטרה היא לחקור את ניצן ואת מנדלבליט בתיקי נתניהו. זה יהיה משפט ראווה, דמוקרטיה עממית. ואם בג"ץ יפסול את הוועדה גם זה יהיה ניצחון: אפשר יהיה להאשים את השופטים שהם מחפים על האליטה הישנה ומתעללים בעולי אתיופיה.
חלק מהשרים בחרו להיעדר. אחרים ישבו ושתקו. אף אחד מהם לא קם למחות. אחד הנוכחים סיפר שמנדלבליט נדהם מהשנאה שהופנתה כלפיו, נדהם מהשתיקה של יתר השרים, נדהם מההצבעה פה אחד בעד ההחלטות שאותן פסל. עם חלק מהשרים הוא מקיים יחסי עבודה פוריים, ארוכי שנים. הוא היועץ שאיפשר לשרים חופש פעולה יותר מקודמיו. כל זה נשכח בגלל החשש של השרים מנקמתו של נתניהו.
מאחורי גבו של נתניהו, הפוליטיקאים מרבים לדבר על עסקת טיעון: נתניהו יודה בחלק מהאישומים, יורחק מהחיים הפוליטיים ולא ייכנס לכלא. הרעיונות האלה לא התנחלו בינתיים ברחוב צלאח א־דין, מושב הפרקליטות. המגמה שם היא למצות את התיקים בבית המשפט. זה חשוב גם למסר הציבורי: מוטב שהישראלים יבינו על מה ולמה הוגשו כתבי אישום חמורים נגד ראש ממשלה מכהן. מהבית ברחוב בלפור מגיעים מסרים דומים: נתניהו דוחה על הסף כל יוזמה לעסקת טיעון. הוא אחוז לא רק ביצר הישרדות, אלא גם בתחושה משיחית: הוא שם כדי להציל את העם היהודי. מצפונו לא מאפשר לו ללכת.
אף על פי כן, אם תהיה נכונות להסדר טיעון, נדמה שהיועץ המשפטי לממשלה יקבל אותה בלב פתוח ונפש חפצה. זה מה שנהוג לומר בנסיבות כאלה. אומרים את זה גם כשחושבים אחרת.
× × ×
בשבוע שעבר הוזכרה כאן פרשה של גניבת שני שקי סוכר בצה"ל, שעוררה בזמנה הרבה רעש. אורי בן־ארי, קצין מוערך מאוד, שהואשם בחיפוי, הודח על ידי בן־גוריון. כתבתי שהאירוע התרחש לאחר מלחמת העצמאות; הוא התרחש אחרי מבצע סיני. קוראים רבים העירו וביקשו לתקן. סליחה ותודה.
