הכתובת הייתה על הדיר
השיטפון היה צפוי וחיל האוויר נערך לתרחיש כזה | אבל כלום לא עבד כמו שצריך ביום שבו הוצפו שמונה מטוסי קרב בדירים התת–קרקעיים בבסיס חצור | המגופים שנועדו למנוע זרימת מים מהנחלים לא הורדו, מפקדת הבסיס התורנית לא הורתה להוציא את המטוסים למסלולים, וגם מפקד טייסת 101 המהוללת לא הפגין יוזמה | אם הנזקים האלה לא הספיקו, ראש מחלקת הגנת מידע פעל להסתרת האירוע מאחורי הגב של הצנזורית הראשית | לא פלא שאלוף עמיקם נורקין כועס ומאוכזב
קשה לזהות כעס אצל מפקד חיל האוויר, אלוף עמיקם נורקין. אין דרמות בהתנהלות שלו מול האנשים שסביבו. האיש חף מתרגילי מנהיגות. לא מתפרץ, לא משליך אנשים מן החדר, לא מלבין את פניהם של הכפופים לו. בין אם הוא מרוצה ובין אם לא – כשנורקין במדים טון הדיבור שלו לא משתנה. אבל העיניים שלו מדברות. וכשהוא מאוכזב ממישהו או ממשהו, פקודיו חשים זאת כמדקרות סכין. הם כבר היו מעדיפים שהוא יצעק. צריך להבין: בחיל האוויר המושג "מח"א נזף" או "מח"א אמר" זו לא המלצה לביצוע. זה כמעט דבר אלוהים חיים.
לפני שבועיים ישב נורקין לבדו בביתו, בלי יועצים, מומחים ומזכירים וקרא בקפידה את דוח הביניים העוסק בהצפת בסיס חצור ב־9 בינואר. הוא היה שם באותו יום. הוא מכיר את הסיפור לפרטיו. ועדיין, ליד כל מילה בדוח נרשמה שורה של הערות בכתב ידו הצפוף. ככל שהחוברת הלכה והתמלאה בהערותיו, כך גאתה בו תחושת האכזבה. לא רק מהאנשים אלא גם מעצמו. אולי היה לו קל יותר אילו היה מדובר בחובבנות, אפילו ברשלנות פושעת. אבל כמו שהסיפור פשוט, כך הוא מתסכל.
בסיס חצור של חיל האוויר מועד לפורענות בחורפים קשים, והוא לא היחיד. לכל בסיס בחיל האוויר יש בעיות משלו הנובעות מהעובדה שחלק מן המטוסים מאוחסנים, לצורך אבטחה וטיפול, בדירים תת־קרקעיים (דת"קים) ממוגנים. חלק מהבסיסים סובלים מבעיות של מי תהום ואחרים – מהצפות מסלולים קבועות. כך או כך, בחיל מתייחסים להצפות הללו כמו לעוד בעיית מזג אוויר: יש פקודות, יש נהלים, יש אפילו תרגולות מדי פעם. אבל מזג אוויר הוא מזג אוויר. אפשר לדבר עליו, אי־אפשר לשנות אותו. בתת־מודע לא מתייחסים שם להצפות כאל משבר שיש בו סכנת חיים.
הפתרון לסכנת ההצפה של בסיס חצור נמצא בדמותה של מערכת ניקוז פנימית, המורכבת מסדרה של תעלות המוליכות את המים המצטברים אל הנחלים המקיפים אותו – ברקאי והאלה. אלא שבחורפים קשים במיוחד, כאשר הנחלים הללו מתמלאים במים ועולים על גדותיהם, המים זורמים מהם דרך התעלות אל תוך הבסיס ומציפים אותו. כדי למנוע את חזרת המים נבנו בקצה תעלות הניקוז מגופים החוסמים את המעבר. ב־9 בינואר, ביום שבו הוצף הבסיס, לא ניתנה הוראה להוריד את המגופים, ו־50 אלף קוב של מים זרמו בתעלות בתוך דקות והציפו את הבסיס. סגירת המגופים אולי לא הייתה מונעת את פריצת המים, אבל היא הייתה מעכבת אותה ומאפשרת להיערך ולצמצם את הנזק. בתרגיל שבוצע אחרי האירוע, שכלל הוצאת מטוסים מהדת"קים במצב חירום, התברר כי מרווח הנשימה שנותנת חסימת התעלות הוא קריטי.
הדיר התת־קרקעי של טייסת 101 הוצף במהירות. מפקד הטייסת שהגיע למקום, והחיילים והחיילות שהיו בכוננות, הצליחו לחלץ בשלום שלושה מטוסים. לשמונת המטוסים הנותרים הם לא הספיקו להגיע.
התוצאה: טייסת הנמצאת בכוננות מבצעית גבוהה (מטוסי אף־16סי מהדגם המשופר) הושבתה למשך שלושה ימים. המטוסים שנרטבו "עד הבטן" חזרו לכשירות מבצעית בתוך שלושה ימים, אחרי מאמץ כלל חילי. שלושת המטוסים שבהם חצו המים את גובה הכנפיים סובלים מנזקי רטיבות ובוץ שמחייבים שיקום עמוק הכולל פירוק והכנסת מערכות אלקטרוניות חדשות, כולל חיווט מחודש. על פי ההערכה בחיל האוויר, התהליך הזה יימשך כמה חודשים. הנזק הכספי נאמד בכ־30 מיליון שקל.
גם הדיר של טייסת 105 הוצף, אלא ששם הוצאו המטוסים מבעוד מועד מהדירים אל המסלול כחלק מהכוננות שהוכרזה בבסיס לקראת ההצפה. אגב, באותו יום הוצף גם בסיס רמת דוד, אבל המטוסים הוצאו שם מהדת"קים לפני השיטפון ולא נגרם להם נזק.
באותו יום חמישי הפיץ מפקד מרכז השליטה של חיל האוויר – שהמנהל שלו הוא בעצם מפקד החיל התורן לאותו יום – תחזית מטאורולוגית לכל בסיסי החיל, שהצביעה על תנאי מזג אוויר קשים מאוד. האזהרות האלה מיועדות, לפני הכל, לחלק המבצעי של החיל – טייסות הקרב. בתנאי מזג אוויר כאלה, מפקדי הטייסות והכנפות אינם רשאים לקבל החלטות עצמאיות לגבי פעילות אווירית. המגבלות מוכרות והפקודות לגבי המותר והאסור הן ברורות ויורדות היישר ממיפקדת חיל האוויר. לעומת זאת, בכל הנוגע לפעילות על הקרקע – פריסת סוללות נ"מ, אימונים קרקעיים וכדומה – יש למפקד הבסיס שיקול דעת. הוא נמצא שם, הוא רואה במו עיניו מה מתרחש, וזהו חלק מן המנדט שניתן לו כמפקד בסיס, "ראש עיר", אם תרצו.
המשאבות לא עמדו בלחץ
"ראש העיר" התורן בזמן האירוע, קרי – מפקד בסיס חצור שנמצא במשמרת, היא קצינה בדרגת סגן־אלוף, טייסת של מטוסי תובלה, בעלת ניסיון פיקודי במערך הזה. זוהי אותה טייסת ששברה את תקרת הזכוכית. בינואר 2018 מונתה ט' למפקדת טייסת תעופה בבסיס מבצעי, תפקיד שהיה שמור עד אז לטייס ותיק, שהוא מעל מפקד טייסת מבצעית. זה היה מינוי אישי של נורקין, כחלק מהמדיניות שלו לפרוץ לקצינות מצטיינות את הדרך לפיקוד על טייסות ועל מערכים מבצעיים אחרים בחיל. אחריה הוא מינה עוד שתי טייסות לתפקידי פיקוד מבצעי. אחת מהן מפקדת על טייסת העוסקת באיסוף מודיעיני ובלוחמה אלקטרונית. גם היום, אין לו שום ספק שהמינוי היה ועודנו במקומו.
מפקד טייסת תעופה, בכל בסיס קרבי, מופקד לא רק על מערך השליטה, הבקרה וההגנה במרחב שעליו אחראי הבסיס, אלא גם על תפעול הבסיס בשגרה, בחירום ובמעבר ביניהם. הוא אחראי על הרציפות התפקודית של הבסיס ועומד לרשות מוצב שליטה הפועל סביב השעון ומרכז את כל המידע המבצעי הקשור לתפעול הבסיס ולתפעול אירועים. לחדר המצב זורמים כל העת נתונים מתחומים שונים – החל מתמונת המודיעין, דרך התרעות על תקיפות סייבר ותנועות הציפורים באזור, וכלה במזג אוויר. כל הנתונים הללו עוברים שקלול שבסופו מתקבלות החלטות מבצעיות. כדי לסייע בקבלת ההחלטות יש נהלים ופקודות – שלא כולם בוצעו במקרה שלפנינו. האם הייתה כאן רשלנות, או חוסר מקצועיות של אותה מפקדת טייסת תעופה, שהייתה גם מפקדת תורנית באותו יום?
בכל מה שנוגע לטיסות שהתרחשו באותו יום, אין ספק שסא"ל ט' ידעה בדיוק מה צריך לעשות. זה הרי חקוק באבן. אבל בכל הקשור לשגרת הפעילות של הבסיס במזג אוויר בדרגת חומרה כזאת, עולים כאן סימני שאלה לגבי שיקול הדעת שלה. האם כשהונחו על שולחנה, בכל ארבע שעות, כל אותם דוחות מטאורולוגיים, היא התייעצה עם מישהו? מה ייעץ לה לעשות מפקד הבסיס, ששהה בבית באותה עת? מה דיווחה למפקדי הטייסות המבצעיות? מה היה עליהם לעשות עם המידע הזה? עובדה: אחת הטייסות, שהנחל בסמוך לה נראה למפקדיה גועש במיוחד, דווקא פינתה את המטוסים בזמן.
ועוד שאלה: מדוע לא ניתנה הפקודה לסגור את המגופים? הייתכן שכל שדרת הפיקוד של הבסיס – ממפקד הבסיס שישב בבית, דרך המפקדת התורנית באותו לילה, מפקד טייסת תחזוקה ומפקד טייסת המינהלה ועד מפקד טייסת 101 — לא חשו איום אמיתי על המטוסים ועל המוכנות המבצעית שלהם?
בכל אחד מהדת"קים יש שש משאבות המופעלות באופן אוטומטי. המשאבות פעלו, אבל לא עמדו בלחץ. עשרות חיילים רותקו באותם ימים לבסיס, ניקו מטוסים ושאבו מים. שאר בסיסי חיל האוויר התגייסו לטובת חצור: טכנאים, מכונאים ואנשי תחזוקה נשלחו לחצור ועבדו 24 שעות ביממה כדי להחזיר את הבסיס לכשירות מבצעית.
הצל"ש שלפני ההצפה
כדאי לציין שבימי ההצפה היה חיל האוויר בכוננות מוגברת לנוכח האפשרות שאיראן תגיב בירי טילי שיוט וטילי קרקע־קרקע כנקמה על חיסולו של קאסם סולימאני. בין השאר הועמדו בכוננות כל המערכים הקשורים בתגובה והיערכות ליירוט טילים בליסטיים ארוכי טווח שעלולים להיות משוגרים לעבר ישראל. הנזק שנגרם לטייסת 101 לא היה בו כדי לפגום באופן מהותי במוכנות של חיל האוויר, אבל בימים שלאחר מכן זה הפך לתירוץ מרכזי בהסתרת אירוע השיטפון מהציבור.
רק חודש לפני ההצפה קיבל מפקד טייסת 101 בשם הטייסת שלו את צל"ש הרמטכ"ל על ביצוע מספר הגיחות הגדול ביותר בשנים 2018־2019, כולל מבצעים יוצאי דופן בתעוזה ובתחכום. בראיון שנתן הוא הסביר את הייחודיות של הטייסת הזו: "אנחנו יכולים לאסוף מודיעין בכל תנאי מזג האוויר, בכל שעות היממה, וכשצריך אותנו, אנחנו יכולים לעשות רצף איסוף במשך שעות או ימים כדי להבין מה קורה מעבר לגבולות. זו משימה ייחודית לנו".
ויש, כמובן, את העלבון הצורב, את הפגיעה במורשת. ותיקי חיל האוויר הם סוג של "כת". מבחינתם, הם עדיין משרתים בשורות החיל. הם פשוט העבירו לדור אחר את השרביט, אבל ממשיכים להשגיח, להעיר, לייעץ, לגונן, לשמוח בהצלחות ולכאוב את הכישלונות. מפקד חיל האוויר מזמן את הבכירים שבהם לעדכונים ולהתייעצויות. וכשטייסת 101 מפשלת, אדי הרעל הנושבים מבחוץ מציפים את הכל: מלשכת מח"א ועד לשכת מפקד הטייסת. זוהי מעמסה שקשה לעמוד בה. הביקורת שלהם כואבת ומשתקת הרבה יותר מזו של העיתונות.
סא"ל ג', מפקד טייסת 101, נושא על כתפיו ממש כמו קודמיו את המורשת של טייסת הקרב הראשונה בחיל האוויר, שהקים הטייס האגדי מודי אלון, כמו גם את מורשתו של מפקד הטייסת לשעבר, אבי לניר ז"ל, שנפל בשבי הסורי במלחמת יום הכיפורים ונרצח שם בנסיבות הידועות רק למעטים. הטייסת היום שונה מזו של לניר, אבל היא עדיין ייחודית ביכולותיה.
שבוע אחרי ההצפה ערך מפקד חיל האוויר בוחן כשירות לטייסת. הוא פשוט בא לטוס איתם באחד התרגילים שתוכננו מראש. מאז חזרה הטייסת לפעילות מבצעית מלאה, כולל בהפצצה בראשית השבוע של חמישה מתקני תעשייה צבאית של חמאס ברצועה.
מסקנות הביניים של דוח החקירה התמקדו בעיקר במסקנות אישיות. למרבה המזל לא היו נפגעים בנפש. מפקד הבסיס סיים בעקבות זאת את תפקידו שלושה חודשים לפני הזמן. מפקדת טייסת התעופה, מפקד טייסת התחזוקה ומפקד טייסת 101 קיבלו הערה וניתנה להם הזדמנות שנייה. באירועים קודמים בחיל האוויר, שבהם היו אבידות בנפש, מפקדים נשלחו הביתה.
הדוח הסופי והמלא, שיושלם רק באפריל, יתמקד בתחום הארגוני. חיל האוויר גייס או שכר הידרולוגים ומומחים להנדסה אזרחית – אנשי מילואים לצד חברות פרטיות – כדי להציג תוכנית תחזוקה שתמנע הצפות כאלה בעתיד. מח"א עצמו אמור לכנס את כל מפקדי הטייסות המקצועיות בחיל לדיון על בעיות התשתית בבסיסים, בדגש על הצפות. נורקין כבר נכווה ברותחין ואפשר להניח שבמשמרת שלו הצפה מן הסוג הזה כבר לא תהיה. הוא ידאג לכך שבמטה חיל האוויר יחדדו את המודעות ואת הפיקוח על תחזוקת הבסיסים במצבי חירום, כמו הצפות, רעידות אדמה, שריפות וכו'. יתרה מזאת, נורקין כבר החליט להפקיע מידי מפקדי הכנפות והבסיסים חלק מהסמכויות שהיו להם בהפעלת שיקול דעת לגבי פעילות קרקעית במזג אוויר קיצוני. בדיוק כמו שיש פקודות ברורות לגבי טיסה בתנאי מזג אוויר כאלה, כך יהיו פקודות ברורות לגבי הפעולות שצריכות להיעשות על הקרקע כאשר מוכרז מזג אוויר בדרגה 3. כמו כן, בסיסי חיל האוויר יתרגלו מעתה באופן קבוע מעבר למצב חירום שלא בזמן מלחמה.
אלא שאמרו את זה קודם, עוד לפני נורקין. ההיערכות להצפות בעקבות האירוע האחרון היא בעצם תולדה של לקחי ההצפה שהייתה באותו בסיס ממש ב־2013. אז זה עלה לנו רק 20 מיליון שקל. הפקודות, הנהלים, המגופים – כל מה שהיה צריך לעבוד עכשיו – נקבע כבר אז, וזה לא עבד. יתרה מזאת: בשנתיים האחרונות, כשהועברה אליו הטייסת הקלה משדה דב, בוצע בבסיס חצור עוד שדרוג משמעותי בתחום הניקוז בהיקף של 15 מיליון שקל. זאת ועוד, בדיונים שהתקיימו רק לפני חודשים ספורים הציגה מחלקת הבינוי של חיל האוויר את בעיות הניקוז בבסיס חצור. אבל חוץ מהמים, שום דבר מכל זה לא חילחל לשום מקום.
רב–סרן שמועתי
ויש כמובן את סיפור ההסתרה מהציבור. אין כאן עניין של זדון או של טפשות, אבל יש כאן משהו הרבה יותר חמור: בורות ששורשיה נעוצים בתרבות ארגונית מתנשאת. איש בחיל האוויר לא יודה בכך בגלוי, אבל מבחינתם התקשורת המסקרת את החיל אמורה – בראש ובראשונה – לשרת את יכולותיו המבצעיות ואת תדמיתו, שהיא חלק מהיכולות הללו. מבחינתם, התקשורת יכולה להתחיל ולהסתיים ב"ביטאון חיל האוויר".
וכך, מי שקבע את מדיניות ההסברה סביב סיפור הצפה בבסיס חיל האוויר לא היה דובר צה"ל ואפילו לא הצנזורית הראשית, תא"ל אריאלה בן־אברהם, שהיו מי בחיל האוויר שניסו להפיל עליה את עיכוב הפרסום. את המשבר הזה ניהל ראש מחלקת הגנת המידע בחיל האוויר, טייס בדרגת אלוף־משנה, שתפקידו למנוע זליגת מידע רגיש מתוך החיל. מצידו, שלא יסבירו כלום לציבור. מבחינתו הוא עשה את עבודתו כשכפה על המערכת איפול מידע. שכן על פי תפיסת עולמו המקצועית, השבתת מטוסים מפעילות מבצעית לפרקי זמן ממושכים יוצרת פער מבצעי – בעיקר אחרי חיסול סולימאני – שאסור לאויב לדעת עליו.
כבר ביום של ההצפה הבין מפקד חיל האוויר שאי־אפשר להסתיר את המידע כי הוא ממילא כבר בחוץ. מתוך הבסיס יצאו תמונות של מטוסים טובעים ושל חיילים שואבים מים. ברשתות החלו להסתובב שמועות על חיילים שנקלעו לסכנת מוות בדת"קים וחולצו רגע לפני שטבעו, על משאית עמוסה בחיילים שנקלעה לזרם השוצף בתוך הבסיס ועוד. כל הדברים האלה אכן קרו, אבל בגלל ההסתרה הם תפחו בצורה בלתי נשלטת.
באותו יום קיים אלוף נורקין התייעצות מקצועית בנושא. הוא עצמו היה סבור שצריך לשחרר את המידע, אבל קיבל בסופו של דבר את המלצתו של אותו רמ"ח הגנת מידע, להמשיך בהסתרה עוד כמה ימים. אף אחד בחדר לא לקח בחשבון שהנזק התדמיתי־ציבורי שייגרם לחיל האוויר הוא קריטי פי כמה לעוצמתו בהשוואה לנזק שהציג קצין ביטחון המידע, הכרוך בכך שהאיראנים יידעו שכמה מטוסים באחד מחילות האוויר הטובים בעולם הושבתו. אז החליטו להמשיך להסתיר. לא היה לחץ אמיתי מצד התקשורת לפרסם, מדובר היה בסוף שבוע, וגם כך התקשורת קטנה עליהם.
זו הייתה טעות שמפקד חיל האוויר לקח עליה אחריות. אבל צר לנו לבשר לו שהוא עוד יחזור עליה, כי מדובר בתרבות ארגונית שעדיין לא הפנימה את משקלה של המדיה החברתית מול המדיה המסורתית. אין יותר יכולת להסתיר מידע שהוא לא סוד מדינה במובהק. נדמה להם, שם בחיל האוויר, שהוראות חדשות וכמה פקודות ישפרו את ההתנהלות מול התקשורת והציבור. אבל נגרם פה נזק מצטבר לתדמית של חיל האוויר, לשקיפות, לאמון בתחקירים שהוא מבצע ובגרסאות שהוא עוד יפרסם. עוד טעות ועוד טעות כזאת, וגם אשף ביחסי ציבור יתקשה להחזיר אותו לעידן "אבירי הרוח בעבים".
רצה הגורל ובשנת 2013, בפעם הקודמת שבה הוצף בסיס חצור, הוצפה גם הממלכה הבריטית. להבדיל ממדינת ישראל, ראש ממשלת בריטניה מפרסם אחת לכמה שנים דוח מצב מעודכן על האסטרטגיה של הביטחון הלאומי. הדוח האחרון פורסם ב־2015 וחתום עליו ראש הממשלה דאז, דיוויד קמרון. המסמך בן 80 העמודים עוסק באיומים גרעיניים, באיומי טרור בינלאומי, במזרח התיכון, בסכנות הפשיעה ועוד. למרבה הפלא, הפרק "משברים וחוסן" כולל תת־פרק הנקרא "הצפות" ובו נאמר: "למדנו לקח משורה של הצפות בחמש השנים האחרונות, במיוחד בחורף 2013־2014, ואז השקענו בבנייה ותחזוקה של מערכת הגנה למניעת הצפות באנגליה. אי־אפשר למנוע את כל ההצפות, אבל אפשר למזער את הנזקים באמצעות תחזוקה רציפה של יכולות ההתגוננות והמענה, שהן קריטיות להגנה על חיי אדם". בהמשך נכתב במפורש: "כל נושא הטיפול בהצפות קשור לשיתוף הפעולה בין הרשויות הלאומיות והמקומיות. אנחנו צריכים לבנות איתם תרגילים משותפים ולהקצות משאבים כדי להפיק משיתוף הפעולה הזה את מרב התועלת. השותף החשוב ביותר שלנו נגד הצפות הן הרשויות המקומיות".
ואצלנו? בחיל האוויר ובמשרד הביטחון לא מצליחים עד עצם היום הזה להגיע להבנה ולשיתוף פעולה עם המועצות האזוריות באזור חצור. עניין של תרבות ארגונית. זה ההבדל בין מדינה שיש מי שרואה את התמונה הכללית ומנהל אותה, לבין מדינה המתגלגלת ממשבר למשבר. וחיל האוויר אינו יוצא מן הכלל. בכל מה שמתרחש מטר מעל לקרקע, אין כמוהו. הוא מעולה. ברגע שיורדים אל קרקע, הוא מתנהל כמו כל מדינת ישראל. וזה ככל הנראה מקור האכזבה של אלוף נורקין.
לפנייה לכתב/ת 
