תלמוד, תורה
פרופ' ורד נעם, שכילדה הסתננה לשיעורי גמרא, הפכה השבוע לאישה הראשונה שזוכה בפרס ישראל לחקר התלמוד | המהפכנית שהייתה התלמידה היחידה בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, צברה מעריצים ומעריצות כשקראה לנשים להתייצב בבתי כנסת עם לולב משלהן | למרות שהיא מסתייגת מהשיח המגדרי, הדרת נערות מלימודי תורה מוציאה אותה מדעתה: "איך ייתכן שדווקא במה שנוגע לגרעין זהותנו אנחנו גוזרים על בנותינו בערות?"
ורד נעם הייתה פשוט ורד אליצור, נערה צעירה בירושלים, היה לה מנהג מגונה. היא הייתה חומקת מבית הספר אוולינה דה רוטשילד לבנות שבו למדה ומסתננת לבית ספר אחר לבנות, בית הספר "פלך". פלך נחשב אז לבית ספר פורץ דרך כיוון שהמנהלת שלו, כלת פרס ישראל פרופ' אליס שלוי, העניקה לתלמידותיה חינוך פמיניסטי. בשונה מבתי הספר הדתיים האחרים, בפלך בנות למדו גמרא כעניין שבשגרה. במעשה שובבות ששמור לתלמידות חנוניות בלבד, ורד נהנתה מהמים הגנובים של שיעור הגמרא. כעבור כמה עשורים, אותה תלמידה סקרנית ושוברת מוסכמות תהיה האישה הראשונה שזוכה בפרס ישראל לחקר התלמוד.
"באותה תקופה שבה הייתי בתיכון לימד בפלך המורה האגדי ד"ר יצחק ספיר. הוא קיבל אותי באהבה לשיעורים למרות שלא הייתי תלמידה בבית הספר", מספרת נעם. "אני זוכרת שהוא בחר ללמד אותנו פרק תלמודי קשה, סוגיית 'כלל גדול' במסכת שבת, בנימוק שאם הבנות המסכנות זוכות ללמוד גמרא רק שנה־שנתיים בחיים, לפחות שזו תהיה גמרא באמת. הייתה לי הנאה כבירה מהשיעורים האלו. וגם מדי פעם למדתי עם אבא. לשמחתי, כשביקשתי ממנו ללמוד דף גמרא, הוא תמיד הסכים".
ואכן, נעם גדלה בבית שמושתת על אהבת המילה והתשוקה ללימוד. אביה הוא חוקר המקרא פרופ' יהודה אליצור, אמה היא סופרת הילדים רבקה אליצור, וורד היא אחותם הצעירה של תמר בן־ארי, ממקימות כפר אדומים, הפיזיקאי פרופ' שמואל אליצור, העיתונאי אורי אליצור ז"ל, וחוקר הגיאוגרפיה המקראית פרופ' יואל אליצור. "הלימוד בבית שלנו היה צינור של חום, עניין וכיף. השיחה סביב שולחן השבת הייתה שיחת תלמידי חכמים והייתה לי תחושה מאוד ברורה שיש תכנים משותפים שמחברים את העם היהודי בזמן ובמרחב. שיחה נצחית שמחברת בין הזמנים והדורות ומתרחשת בכל רגע נתון בכל המקומות. הרצון הטבעי שלי היה להיות חלק. להיות בתוך. להצטרף לעם היהודי. התחושה שלי גם היום היא שבלי ידיעת ה'שפה' גם אין אזרחות יהודית במישור התרבותי. ורציתי להיות אזרחית. זו הייתה השאיפה שלי תמיד, ממש מאז שאני זוכרת את עצמי".
החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, שבו נעם עשתה את שלושת התארים שלה, זכה לפרסום בציבור הרחב בסרט "הערת שוליים" של יוסף סידר. סידר חשף את הצופים לחוג הקטנטן והאזוטרי שבו כל המרצים הם גברים ולעיתים הם מלמדים רק תלמידה אחת, שקדנית, שטרחה להגיע אל השיעור. תלמידה שהיא למעשה בת דמותה של נעם עצמה. "יוסף סידר התייעץ איתי כשעשה את התחקיר על הסרט", היא צוחקת, "ובאמת חלק מהחוויות שתועדו שם היו שלי ושל חבריי.
"החוג לתלמוד היה חוג מאוד קטן, תובעני ואריסטוקרטי, שלימדו בו חוקרים תלמידי־חכמים משכמם ומעלה. הסטודנטים המעטים היו מצטיינים מאוד, גברים שכולם נמצאים היום בקדמת המחקר. אני הייתי תלמידה יחידה. החוויה הזאת של סביבה גברית לא הייתה לי קשה אלא אתגר ששמחתי בו, שנהניתי ממנו. ידעתי שכשפרופ' זוסמן נותן לי את תפקיד ההובלה של קריאת הסוגיה בשיעור זה סוג של מבחן שדורש יותר מצוינות. ראיתי זכות באתגר הזה. הנה נתנו לי להיכנס, אז חובת ההוכחה עליי.
"לקח זמן להשיג את ההכרה", מודה נעם, "אבל הדרך שבחרתי ללכת בה היא לא לראות את הדברים בפריזמה המגדרית. במישור האידיאולוגי אני באמת חושבת שאסור שזה יהיה קריטריון לכאן ולכאן. הספרים הם של כולנו, והלימוד הוא של כולנו. נדמה לי שגם במישור המעשי מועיל יותר להתמודד כאדם, ולא תחת תיוג. גם כשהיו קשיים, והיו, כמו בכל מסלול אקדמי, היה מנוי וגמור איתי לא להתמודד איתם ממקום מגדרי, אלא מהמקום האנושי".
למרות ההסתייגות של נעם מהגדרה דרך מגדר, ניפוץ תקרות הזכוכית שלה לאורך כל הדרך עשה את שלו. ברבות השנים היא צברה מעריצים ובעיקר מעריצות רבות, שראו בה מודל של תלמידת חכמים שהצליחה למצוא נתיב חלופי אל הטקסט הכי מכונן של היהדות ההלכתית.
באופן חריג, ההודעה הקצרה על זכייתה בפרס ישראל לחקר התלמוד הובילה לפרץ של שמחה כנה בציבור רחב – שמחה שיכולה לקבל הסבר מסוים גם בנימוקיה של הוועדה: "אותה חוויה מכוננת של נערה ששערי בית המדרש היו נעולים בפניה השפיעה על נעם. היא הייתה ועודנה מקור של השראה לדור שלם של נשים הלומדות תורה באקדמיה ובעולם המדרשות לנשים בארץ ואף בעולם".
"אני מודה שהופתעתי מהטלפון, למרות שידעתי שהוגשתי לוועדה", היא מספרת על רגע ההודעה. "זה היה יום ארוך והייתי בדרך הביתה. בעלי צילצל ואמר לי שהוא אצל הבת שלנו בעין כרם, אז אולי כדאי שאקפוץ להיות איתם. וזו באמת הייתה החלטה של רגע, אבל בזכות זה הטלפון משר החינוך תפס אותי כשאני מוקפת באנשים אהובים, ולא באוטו. לקח לי רגע להכיל את הבשורה הזאת, אבל אחרי כמה דקות הייתי מסוגלת להגיד את זה בקול רם".
התשובה לוורג'יניה וולף
מעבר להנגשת לימוד התורה לאוכלוסיות חדשות, ביניהן נשים וחילונים, נעם שותפה בהקמתם של מניינים שוויוניים שבהם גם נשים מובילות תפילה. ב־2013, באופן לא אופייני, היא יצאה מאחורי הקלעים אל קדמת הבמה וכתבה בעיתון "מקור ראשון" סדרת מאמרים מכוננים על האופן שבו הדרתן של נשים מבית הכנסת פוגעת בראש ובראשונה בקהילה עצמה.
במילים חדות הציבה נעם מראה בפני המגזר הדתי ותיארה באופן כואב ועצוב את הפער הבלתי נתפס שבו חיות נשים דתיות, בין עולם החול לעולם הקודש. "הגבר הדתי המצוי צופה מדי פעם בסרט וישמח לשבת בהופעה של יהודית רביץ", כתבה, "האומנם יצרו גובר עליו ללא תקנה אך ורק כשהוא שומע אישה מברכת? האומנם גבר ואישה בני חורין המשוחחים מתוך כבוד הדדי על המדרכה הופכים באחת, עם חציית פתח בית הכנסת, לחתול ושמנת?... האישה הדתית המודרנית חיה בשני עולמות. באחד יש לה מקום, מרחב התפתחות אינטלקטואלי, כבוד, השתייכות, הכרה וביטוי. בשני היא אילמת, זוכה לחינוך יהודי חלקי, מסונן־במכוון ונאיבי ובמחוזות הקודש עצם קיומה מוכחש".
לפני חג סוכות באותה שנה קראה נעם בפייסבוק לנשים להתייצב בבית הכנסת ובידן לולב. "את משתמשת במברשת השיניים שלו? בתעודת הזהות שלו? בארנק שלו? אז למה שתשתמשי בארבעת המינים שלו? התשובה היהודית לווירג'יניה וולף היא לולב משלך", קבעה נעם, והפכה באחת לאייקון.
הכתיבה הציבורית בנושאים הללו בגילה המופלג הייתה כמו יציאה מהארון. "הגיע הזמן לפתוח את מלוא הלימוד התלמודי לנשים. השאיפה היא שיהיה זה תהליך טבעי ומובן מאליו. בשלבים שבהם החלטתי להשמיע קול ציבורי בסוגיות פמיניסטיות הייתה לי התלבטות כי יש לי עניין לדבר ממקום אנושי, לא ממקום נשי. יש לי עניין לקדם לימוד תורה באשר הוא. לא לימוד תורה לנשים או לימוד תורה נשי. אבל בשביל להגיע לשם צריך לדבר על פתיחת השערים לנשים.
"כאישה דתייה, היה שלב שבו הרגשתי שאני כבר לא יכולה להתפלל בבית הכנסת כפי שהוא. שאני זקוקה לאזרחות גם בחיי התפילה והמצוות. וזה היה רגע שבו כן הצבתי, לא בלי קושי, את התביעה הנשית הבלתי מתפשרת. עדיין אני מקפידה לשמור על ההבחנה בין המחקר והכתיבה האקדמית לבין העשייה הציבורית הזאת, וחשוב לי מאוד שהמחקר לא יהיה בשום צורה מגויס לאיזושהי אמירה פוליטית".
בשונה מהימים שבהם הילדה ורד הייתה צריכה להתגנב לשיעור גמרא יחידי בתיכון דתי לבנות בירושלים, היום לימוד תורה לנשים נפוץ בהרבה. רק לפני כחודש חגגו לראשונה נשים דתיות סיום של לימוד כל הש"ס בבנייני האומה. "התרגשתי מאוד, ראיתי בזה סוג של ימות המשיח", היא אומרת, "מצד שני, במישור האישי, אני מעדיפה את המודל של לימוד משותף. אני חושבת שכדי להצטרף באופן אמיתי לעולם הלימוד צריכה להיות במה משותפת שבה כל הקולות נשמעים. שיח נשי נפרד משפיע הרבה פחות, אם בכלל.
"בכל תחום דעת אין הפרדה כזו. אין מתמטיקה נשית ומתמטיקה גברית וכבר לימדונו רבותינו שהשיטה של 'נפרד אבל שווה' סופה להיכשל. לא טוב לייצר לימוד תורה בצבע ורוד, שיישא עליו תווית של 'צעצוע של בנות'. כל סוגי הלימוד, כולל כל החומרה והתובענות והמאמץ, צריכים להיות נחלתם של אנשים ונשים יחד. בחברה הדתית זה נושא שמשגע אותי שנים, ואנחנו לא נותנים עליו דין וחשבון.
"באיזה תחום לימוד היינו מסכימים בשנת 2020 שתהיה לבנות תוכנית לימודים נבדלת ופחותה מאשר לבנים? האם היינו מסכימים שילמדו את הבנות שלנו פחות היסטוריה, אנגלית או מתמטיקה? איך ייתכן שדווקא במה שנוגע לגרעין זהותנו אנחנו גוזרים על בנותינו בערות? אנחנו משתבחים בכך שיש מדרשות לבנות. האם אפשר לצאת משם עם השכלה תורנית כמו מישיבת הסדר או ישיבה גבוהה? צריך להיות מסלול לבנות שמעוניינות ומסוגלות, שהוא מקביל לכל פרטיו, לכל אורך המערכת, למסלולי הבנים, מתיכון ועד ישיבה גבוהה, ומסלול ללימודי רבנות ודיינות לנשים".
טקסט של אי–נחת
המחקר של נעם מגוון ומקיף, הוא עוסק בראשית צמיחתה של תרבות חז"ל אחרי ימי בית שני, בשלב שבו הוא עוד לא גלוי לנו בכתבים המוכרים. נעם כתבה בספריה ומחקריה הרבים על הקשר בין מגילות קומראן למהפכה התנאית, על ההלכה הקדומה, על האגדות האבודות של ימי בית שני ועל הנוסחים והמקורות של מגילת תענית.
נעם, היום ראש החוג למדעי היהדות באוניברסיטת תל־אביב, היא בהחלט יוצאת דופן בנוף האקדמי, לא רק בשל היותה אישה דתייה ואם לשישה. נפגשתי איתה בביתה בכפר אדומים שבבנימין, אל מול נופו המרהיב של ואדי קלט. בדרך העקלקלה אל היישוב נשקפת גדר ההפרדה.
העיתונאי חגי סגל מספר בספרו "אחים יקרים" שכאשר ריצה את עונשו על חלקו במחתרת היהודית, כתבה לו ורד נעם, אז סטודנטית, מכתב: "הפרשה הזאת הותירה אותי בספקות גדולים ושאלות פתוחות", כתבה לפני 35 שנה, "הרגשתי, כי במידה רבה רומיתי במשך זמן רב על ידי אנשים יחידים ועל ידי ציבור שלם שחשבתי שאני שותפה לו, ונתברר לי שדרכו שונה מדרכי, וכיוונו פסול בעיניי. ניעורו בי שאלות חדשות: שמא באמת צודקים האומרים שלא ניתן להתיישב בכל חלקי ארץ ישראל - וגם בתוך אוכלוסייה ערבית – בלא תופעות הלוואי של השחתת המידות ואובדן יחס לחייהם של בני עם אחר".
היום נעם לא מוכנה להידחף לשום מגירה. היא לא מתנחלת מחמד ולא דתיית מחמד, וגם לא פמיניסטית להשכיר. "קשה לי להביע היום עמדות פוליטיות", היא מודה, "ככל שהשנים חולפות המחשבות שלי יותר מורכבות ויש לי יותר ספקות. אני נזהרת מאוד מלחרוץ משפט בסיטואציה הכל כך מורכבת שמדינת ישראל נמצאת בתוכה. נמאסו עליי התיוגים גם במישור הדתי וגם במישור הפוליטי. בעידן של פוליטיקת זהויות אני מרגישה שכל התגים האלו מרדדים אותנו, הם רדוקציות שלנו כבני אדם.
"העוול שבאפליה הוא בדיוק זה - האפליה מאלצת את המופלה לקבל עליו את התיוג בשביל להיאבק משם, כאשר בעצם השאיפה האמיתית שלו היא להשתחרר מהמקום הזה ולחוות את מלוא האנושיות שלו. לפעמים אין ברירה אלא לעשות מאבק מתוך המקום המתויג בשביל להגיע לתיקון, ובכל זאת צריך להיזהר מלכפות את המשקפיים השטחיים האלו על כל המציאות ועל כל האנושות.
"אני מאוד שמחה בהשתייכותי דווקא לאוניברסיטת תל־אביב, האוניברסיטה הגדולה בארץ, שיושבת במוקד הישראליות התוססת. יש לנו קהילת מרצים ותלמידים מאוד מגוונת שמייצגת את כל ההקשרים החברתיים והזוויות ולא מצטמצמת למגזר מסוים. ההתעניינות הגוברת של החברה לגווניה באוצרות הרוח היהודיים מתחילה ליצור תופעה ברוכה, שאולי תלך ותגבר, של דור צעיר שרואה את עצמו מחויב למורשת שלו ועסוק פחות בהבחנות ותיוגים של 'דתיות' או 'חילוניות'. זה יאפשר שיחה יותר עמוקה, יותר מעניינת, פחות צפויה, בתוך החברה הישראלית".
נעם, כדרכה, נבוכה מקבלת הפרס. "היו לי קצת כאבי בטן סביב הפרס. אין ספק שיש רבים ראויים, אולי ראויים יותר. אין מתמטיקה וסרגל מדויק בבחירה של הזוכים. אני מאוד מתברכת בהכרה שקיבלתי ומלאת הודיה עליה, ומאוד מעריכה את הזכות לקבל אותה ממדינת ישראל, שהחיים בה הם זכות היסטורית עצומה בעיניי. מה שמאפשר לי להכיל את הזכייה הגדולה הזאת הוא שיש כאן הזדמנות לומר משהו על הפלת מחיצות. לא רק מחיצות בין גברים ונשים אלא גם מחיצות בין מגזרים בחברה הישראלית.
"הספר המופלא הזה הוא מנגינת החיים של העם היהודי, הוא ירושה של כולם. אוצר שאסור לגזול אותו ואסור להסתיר אותו משום קבוצה, משום חוג ומשום חברה. אני קוראת גם להפלת המחיצות בין הלימוד המסורתי הישיבתי לבין הלימוד האקדמי הביקורתי, שעושה שימוש בכלים נפלאים שנפתחו לנו ב־200 השנים האחרונות. יש נטייה בכל אחד מהעולמות האלה לזלזל ברעהו, אבל אני חושבת שמצד אחד הלימוד המסורתי של כל הדורות הוא שעשה אותנו למה שאנחנו, ומצד שני השימוש בכלים המופלאים שההיסטוריה נתנה דווקא בידינו הוא חובתנו כלפי עצמנו וכלפי הספרים שלנו".
גם אני זכיתי ללמוד אצל פרופ' נעם כסטודנטית באוניברסיטת תל־אביב. בכיתה הקטנה היא לימדה יחד עם פרופ' ישי רוזן צבי, החברותא הקבועה שלה, שלוש שעות ברצף את מסכת כתובות בכל שבוע. המסכת הזאת, שעוסקת לפרטי פרטים במחויבות של בני זוג בנישואים ובדיני אונס ו"אישה מפתה", היא בלי ספק טקסט קשה לעיכול. ובכל זאת, בתיאום מושלם ולמרות השוני הגדול ביניהם, הם הצליחו לשבות את ליבנו ולגרום לנו להתמסר למילים הארמיות.
התלמוד הוא יצירה מופלאה, אבל קשה מאוד לצלוח אותו. זו שיטת מחשבה שונה בתכלית מכל מה שאנחנו מכירים, וגם ברמת התוכן זה לא עובר בקלות בגרון של האדם המודרני ב־2020.
"התלמוד הבבלי הוא טקסט של אי־נחת, מפני שהוא מאתגר כל הנחה, חוגג סיבוך ומורכבות ואסוציאציה, נטול מסקנה חד־משמעית. מפני שיש בו השקפות מפתיעות וסותרות, זה העונג המיוחד שבו. אולי הסיבה שאנחנו עם בלי נחת היא העובדה שאנחנו לומדים כל כך הרבה דורות טקסט בלי נחת.
"אנחנו חיים בדור שעסוק בתקינות פוליטית ומבקש לעצב את כל התרבות והמציאות בתבנית דעותיו הנחרצות. אני חושבת שמי שעוסק בטקסטים עתיקים, ובכלל כל בן תרבות, צריך לדעת לעמוד מול אוצרות תרבות עתיקים מתוך יכולת הכלה, מתוך נשימה עמוקה, מתוך הבנה בוגרת של פערי נסיבות, דורות, הקשרים. לדעת לחיות לפעמים במרחק רגשי בינו לבין הנלמד, ועם זה לאהוב, ועם זה להוקיר. אנחנו מחויבים לכבד ולאהוב את ההורים שלנו למרות שהם בני אדם בעלי חסרונות, ולזכור שמשם באנו.
"עם זה, יש להבחין בין לימוד לפסיקה. יש הבדל בין המבט החוקר והמשוחח למבט המיישם. השיח ההלכתי המיישם את העקרונות והפסקים לתוך החיים של ימינו צריך לנסות לעשות את השינויים וההתאמות עד כמה שזה אפשרי. וההלכה עצמה מספקת הרבה יותר כלים ואפשרויות ממה שרוב פוסקי דורנו משתמשים בהם".
האושר הכי גדול
פרופ' נעם היא כנראה כלת פרס ישראל היחידה בהיסטוריה שמנהלת קבוצת פייסבוק. בקבוצה "יומי" יותר מאלף חברים עוסקים בדף התלמוד היומי ברצינות תהומית. חרדים, חילונים ודתיים. נשים וגברים.
"אחד הדברים שגורמים לי אושר זו שיחה שמחה בין אנשים בדברי תורה. אני חושבת שזאת התקשורת הכי יפה שיכולה להיות בין אנשים. הדברים נכונים גם לשיחה בענייני הגות, תרבות ופילוסופיה. כל דבר שהוא ברוח. אחד הדברים שנגזלים מנשים, ושלפחות לי לא לגמרי היה לאורך השנים, זו החברותא - הזוגית וגם הבית־מדרשית. בשלב מסוים הבנתי שאפשר לרתום את הפלטפורמה של הרשתות החברתיות לשיחה של תורה שיכולה להפיל מחיצות בין כל העולמות, ויכולים להשתתף בה אנשים ונשים, שומרי מצוות ושומרי מצוות אחרות, לומדים בני הציבור החרדי, ולנהל יום־יום שיחה של תורה. ובאמת הדברים שמחים כנתינתם מסיני".
"אתמול אחרי קצת אלכוהול בדם", כתבה השבוע בתה רבקה, בפוסט שפירסמה, "אחותי שאלה אותנו, האחים מסביב לשולחן, 'תגידו, זה לא מביך אתכם שבעצם אנחנו לא ממש מבינים במה שאמא עושה, במה שהיא כותבת? אנחנו מבינים טוב, אנחנו מבינים בדיוק: אמא (יחד עם אבא) במשך כל השנים, בגידול ילדים, בצמיחה, בהקמת בית, לא ויתרה על מי שהיא, על מה שיש לה לתת כאן בעולם, על המהות הפנימית שלה.
"בהתפתחות איטית, בחתירה קדימה, בנפילות ובעליות ובהתמדה המשיכה לעשות את מה שהלב שלה (טוב, גם הראש) אמר, ואף קיר מגדרי או אחר לא חסם אותה בדרך, כי הנחישות הייתה כתובה לה על המצח. ובזה אנחנו מבינים ממש טוב. כל אחד מאיתנו בדרכו".
למרות שזו שאלה שתמיד מפנים לנשים, וזה לא הוגן, בכל זאת אי־אפשר שלא להתפעל שעשית כזו דרך עם שישה ילדים ו־11 נכדים. מה הסוד?
"הילדים אולי לא ממש יודעים מה אמא עושה", היא מחייכת, "אבל אני מאושרת לראות איך כל אחד מהם מצא את דרכו ביצירה אישית שתורמת לעולם מתוך התמדה ונחישות. בהרבה מובנים הם עולים עלינו. כל זה לא היה אפשרי בלי החברות האינסופית והנדיבות של חברי לחיים אלחנן. הוא שותף לאורך כל הדרך גם בהובלת חיי הבית בחן ובשמחה וגם בפרטי הפרטים של החיים המקצועיים שלי. הוא לא בקי בתכנים המחקריים, אבל מכיר את כל הנפשות הפועלות, את כל הצמתים והקשיים ואת כל ההישגים. האושר הכי גדול הוא להיות איתו ברגע הזה יחד".
