״את יודעת מי טען שפעל מתוך הגנה עצמית? אלה שתבעתי בנירנברג. כשטראמפ השתמש באותו רציונל, כמעט נפלתי מהכיסא"
בן פרנץ יהיה בחודש הבא בן 100, אבל הוא ממש לא מתכוון להוריד הילוך | התובע היחיד ממשפטי נירנברג שנשאר בחיים, האיש שרדף לבדו והביא למשפט 22 פושעי מלחמה נאצים, מביט היום בזעם על מצב זכויות האדם בעולם | בראיון ל"ידיעות אחרונות" הוא טוען שחיסול קאסם סולימאני מהווה רצח לכל דבר, מגדיר את היחס לפליטים באמריקה "פשע נגד האנושות" וגם מתפנה להסביר למה החליט להסתפק רק ב–75 שכיבות סמיכה ליום
כמה ימים לאחר חיסולו של קאסם סולימאני, מפקד משמרות המהפכה האיראניים, על ידי צבא ארה״ב, פירסם ה"ניו יורק טיימס" מכתב יוצא דופן שהגיע למערכת. ״הנשיא הודיע כי נתן הוראה להרוג מנהיג צבאי חשוב של מדינה שאנחנו לא במלחמה איתה״, כתב הקורא, תושב פלורידה, ״מדובר בפעולה בלתי מוסרית והפרה ברורה של החוק הבינלאומי״.
לא כל אחד יכול לשלוח מכתב כזה ולקבל במה ב"ניו יורק טיימס", אבל בן פרנץ הוא לא כל אחד. הוא תבע 22 מהפושעים הנאצים האכזריים ביותר, שהיו אחראים לרצח של למעלה ממיליון יהודים ולא יהודים, הוא השיג 22 הרשעות ו־13 מהנתבעים הוצאו להורג, הוא עזר להשיג פיצויים מממשלת גרמניה והיה אחד מהוגי רעיון בית הדין הבינלאומי בהאג. אז כשבן פרנץ, כמעט בן 100, אומר שממשלת ארה״ב מבצעת פשעי מלחמה, אנשים מקשיבים.
״אם האיש הזה, סולימאני, עשה פשעים, היה צריך לתפוס ולהעמיד אותו לדין״, אומר פרנץ בשיחה השבוע, צלול ואנרגטי ועדיין בוער מאידיאליזם, ״הקונגרס דן בהדחה של הנשיא, אם הוא ניסה לסחוט לכלוך על היריב הפוליטי שלו וכל מיני דברים, אבל אף אחד לא דיבר על כך שהוא הורה על רצח. לא רק שהוא הודה, הוא התרברב בכך שהרגנו את הגנרל האיראני הזה. סולימאני היה גיבור עבור האנשים שלו, כמו שגנרלים אמריקאים גיבורים עבורנו, מה פתאום אנחנו מבצעים רצח כזה. הנשיא עשה פשע נגד האנושות ואנחנו מקבלים את זה בשלווה״.
הממשל טוען שזו הייתה הגנה עצמית, פעולת מנע שעצרה התקפה על אמריקאים.
"הם צריכים להראות הוכחות לזה. את יודעת מי עוד טענו שבסך הכל עשו פעולת מנע מתוך הגנה עצמית? האנשים שתבעתי בנירנברג. כששמעתי את טראמפ משתמש באותו רציונל, כמעט נפלתי מהכיסא.
"השופטים בנירנברג קבעו כי הטיעון הזה לא מקובל, מלבד במקרה של סכנה מיידית וממשית. זה כמובן לא היה המקרה בגרמניה, ולמרבה הצער זה לא היה המקרה בהרבה מאוד פעולות צבאיות של ארה"ב מאז".
פושע או עורך דין
בחודש הבא יחגוג בן פרנץ יום הולדת 100, עם אשתו זה 75 שנה וארבעת ילדיו, שכולם נולדו במהלך העשור שהעביר בגרמניה אחרי המלחמה. אחרון התובעים במשפטי נירנברג, שמתעורר עדיין בשבע בכל בוקר, בביתו שבעיר החוף הקטנה דלריי ביץ׳ בפלורידה, ומתחיל את היום עם 75 שכיבות סמיכה - ״הייתי רגיל לעשות 100, אבל אמרו לי להאט״. אחר כך הוא הולך למשרד, עונה לעשרות מיילים, בודק את טוויטר, כותב מאמרים, קורא ספרים, שוחה. אין לו שום כוונה לצאת לפנסיה, יש יותר מדי דברים שעדיין צריך לתקן בעולם הזה.
הסיפור של בנג'מין ברל פרנץ מתחיל ב־1920 ברומניה, כשהוריו הרגישו ברוחות הרעות שהחלו לנשב באירופה. ״הם הבינו מוקדם שצריך לברוח״, הוא אומר. פרנץ היה תינוק בן כמה חודשים כשהמשפחה קנתה כרטיסים למחלקה השלישית בספינה לאמריקה. ״בכיתי כל הזמן כי לאמא לא היה חלב. אבא שלי השתגע מהבכי, סיפרו לי שהוא היה קרוב מאוד לזרוק אותי מהסיפון״.
כשהגיעו לניו־יורק, לא הצליח אביו הסנדלר למצוא עבודה. ״החיים היו קשים״, הוא אומר, ״והיינו מאוד עניים, אבל עדיין היה יותר טוב מהמקום שממנו באנו״.
ב־1940 הצליח פרנץ, בחוצפה שעוד תיקח אותו רחוק, להתקבל לאוניברסיטת הרווארד. ״שאלתי מה בית הספר הכי טוב, אמרו הרווארד, אז שלחתי מכתב בקשה״. הוא קיבל מלגה והלך ללמוד משפטים. ״כשהייתי ילד אמרו לי שאהיה או עורך דין טוב או פושע טוב. לא ידעתי מה זה עורך דין, אבל ידעתי מה זה פושע ולא רציתי להיות כזה, אז נהייתי עורך דין״.
מלחמת העולם השנייה כבר השתוללה באירופה, כשפרנץ, אז עוד סטודנט בהרווארד, ביצע את פעולת ההתנגדות הראשונה שלו נגד הנאצים. ״כתבתי לקונסוליה הגרמנית ואמרתי שאני רוצה לעזור להפיץ את התעמולה של היטלר״, הוא צוחק, ״שלחו לי ערימות של פרופגנדה וזרקתי הכל לפח, זו הייתה החבלה הראשונה שלי בנאצים״.
הוא ניסה להתנדב לצבא האמריקאי ונדחה כמעט מכל חיל בטענה שהוא נמוך וקטן מדי, רק 1.52 מ׳. בצנחנים אמרו לו שהוא יעוף למעלה במקום לרדת לאדמה. בסופו של דבר הפך לטוראי בתותחנים ושירת בסוללות טילים נגד מטוסים. ״הפלנו יותר מטוסים אמריקאיים ובריטיים מגרמניים״, הוא מודה, ״אחרי שמבינים שהפלנו מטוס משלנו, מתחילים לחפש חלקי גופות. לא עצרתי לחשוב איך זה משפיע עליי, אבל מאז אני אף פעם לא הולך לראות זיקוקים, ראיתי מספיק״.
המשימה הצבאית האחרונה שלו, בסיום המלחמה, הייתה להיכנס למחנות ההשמדה שהנאצים ברחו מהם ולחפש עדויות. כאן השתנו חייו לגמרי, והחל המיתוס של איש חסר פחד, עם מצפן מוסרי יוצא דופן, שיבוא חשבון עם כמה מהאנשים הנוראים בהיסטוריה.
גם 75 שנה אחרי, פרנץ מתקשה מאוד לדבר על מה שראה. ״בניתי מסך במוח שלי, אמרתי לעצמי שזה לא אמיתי. אתה נכנס למבנה, הרצפה מכוסה באנשים מתים ופתאום כמה מהם זזים ומתחננים עם העיניים שאעזור להם. המשרפות עדיין פעלו, ערימות של שלדים אחד על השני, כולם רק עצמות, הם נראו כמו עצים להסקה. הצחנה הייתה איומה, ניצולים חיפשו אוכל בפחים. וראיתי גם את העוצמה הפראית של הנקמה, אסירי מחנות שרדפו אחרי חיילי אס־אס ושרפו אותם חיים״.
בסרט התעודה המצוין ״בן פרנץ - להעמיד את הרשע לדין״, שמשודר ב־yes דוקו וב־STINGTV, מספר בנו של פרנץ כי אביו היה שואל את הילדים לפני כל ארוחת ערב, מה הם עשו לטובת האנושות היום. ״הדברים שהוא ראה במחנות האלה הפעילו כור גרעיני בתוכו״, אומר הבן, דון, ״זה שינה אותו באופן העמוק ביותר. כל מה שהוא עושה מאז, נובע מהטראומה הקשה של לראות מה נעשה שם ליהודים, לבני אדם״.
"תפסתי את הבן זונה"
אחרי המלחמה היה פרנץ אחד מעשרה מיליון חיילים שחזרו הביתה לחפש עבודה. הוא מצא ג׳וב שגרתי בעריכת דין, אבל כשהתמונות מהמחנות החלו להתפרסם בעולם, לא יכול היה להמשיך להתעסק בתביעות קטנות. פרנץ מצא דרך להצטרף לצוות שניהל התובע הראשי, עו"ד טלפורד טיילור, והתכונן למשפטי נירנברג - סדרה של 12 משפטים צבאיים שהעמידו לדין עשרות אנשי אס־אס, יחד עם מדענים, רופאים, משפטנים ואנשי תעשייה שעזרו למכונה הנאצית.
״היינו חייבים להדביק סטיגמה למה שנעשה״, אומר פרנץ, ״כדי שאחרי המשפט הזה העולם לא יהיה אותו דבר מבחינת החוק הבינלאומי. האנושות לא תוכל לעמוד בעוד קטסטרופה כמו הנאציזם. היינו חייבים לשים גבול ברור״.
פרנץ, עורך דין טירון, היה אמור לעסוק בעיקר בעבודת תחקיר. הוא נסע לברלין וצלל לארכיונים לחפש הוכחות שיעזרו להרשיע את אלה שכבר ברור היה כי יעמדו לדין, בהם הרמן גרינג, מספר 2 של היטלר כמעט עד סוף המלחמה. הנבירה הובילה את פרנץ לתיק ובו דיווחים יומיים על מספרי הרוגים של יחידות החיסול שנקראו Einsatzgruppen. בין 1941 ל־1945 רצחו חברי היחידות הללו כשני מיליון איש, 1.3 מיליון מהם יהודים.
״הם עברו מכפר לכפר במזרח אירופה, וריססו אלפי אנשים במכה אחת במכונות ירייה״, אומר פרנץ, ״זה לא היה החיסול התעשייתי של אושוויץ ומקלחות הגזים. אלה היו בני אדם שרצחו בני אדם שעמדו מולם בכמויות אדירות ובשיטות מזוויעות. היו כאלה שהטיחו ראשי תינוקות בעצים. אוטו אולנדורף, הבכיר מהיחידות האלה שהעמדנו לדין, אמר שהוא לא האמין בשיטה הזו. הוא הסביר לחיילים שכאשר האמא מחזיקה תינוק ושניהם בוכים, הם צריכים לכוון את הירי לתינוק. ׳ככה תהרגו את שניהם בירייה אחת, תשתיקו את הבכי וזה הרבה יותר הומני׳״.
שיטה אחרת הייתה להכניס אנשים לתוך מכונית סגורה, להזרים פנימה גז ואז לזרוק את הגופות. ״אולנדורף אמר שהוא לא אהב את המכוניות האלה, כי חלק מהאנשים לא מתו, והיה צריך לטפל בהם באופן אישי וזה פגע במורל של החיילים, אז הוא החליט לבטל את שיטת המכונית והגז. חוץ מהעובדה שהוא הרג 90 אלף יהודים הוא היה ממש ג׳נטלמן״, מגחך פרנץ.
פרנץ אסף הוכחות להרג של לפחות מיליון איש, חזר לטיילור וביקש להוסיף עוד משפט לשורת משפטי נירנברג. אמרו לו שאין יותר תקציב וכוח אדם. ״מדובר ברצח המוני בקנה מידה שלא נשמע כמוהו, איך אפשר לא לעשות כלום לגבי זה״, אומר פרנץ, ״הם אמרו שאם אני רוצה גם לתבוע, בנוסף לעבודת התחקירים שלי ‑ אז בבקשה. וכך קיבל הילד הקטן מטרנסילבניה את משפט הרצח הגדול בהיסטוריה״.
בגיל 27, אף על פי שמעולם לא שימש לפני כן כתובע במשפט, נכנס פרנץ לאולם ב"היכל הצדק" בנירנברג, ועמד על כמה ספרים כדי שיהיה מספיק גבוה מאחורי הדוכן שממנו נשא את נאום הפתיחה שלו. ״לא רציתי להישמע כמו יהודי נקמן שתוקף גרמנים, רציתי להיות אך ורק נציג של החוק. אמרתי, ׳בצער ותקווה אנחנו נמצאים כאן לשפוט אנשים שהרגו יותר ממיליון גברים, נשים וילדים׳״.
רק חלק קטן מחברי יחידות החיסול אכן עמד לדין. ״3,000 אנשים השתתפו ברציחות האלה״, אומר פרנץ, ״אבל יכולתי לתבוע רק 22, כי זה היה מספר הנתבעים במשפט הראשון, ולא היה יותר מקום באולם. נתתי לכמעט 3,000 רוצחים ידועים ללכת״.
איך בחרת את מי לתבוע?
״בחרתי רק את הגנרלים ורק את המשכילים ביותר, לא היה לי עניין בחיילים הפשוטים או הבורים שמילאו הוראות. רצינו להבין איך מדינה נאורה כמו גרמניה הייתה יכולה לעשות דברים כאלה. הרעיון היה להעמיד לדין רופאים שביצעו ניסויים, עורכי דין ושופטים שנתנו כיסוי חוקי למעשים האלה, אנשי תעשייה שסיפקו כסף וחומרים לבניית מחנות השמדה, אנשי משרד החוץ ואנשי אס־אס כמובן. אוטו אולנדורף היה אדם משכיל, איש עם דוקטורט. שאלתי אותו אם הוא מודה באשמה, הוא אמר שלא. אמרתי, ׳מה זאת אומרת לא, יש הוכחות חותכות׳. הוא אמר, ׳עשינו את זה מתוך הגנה עצמית. הרוסים עמדו לתקוף אותנו והיהודים תמכו ברוסים, אז היינו חייבים לתקוף קודם׳. לנאשם אחר, אוטו רש, היו שני תוארי דוקטור. הוא הרג 33,721 יהודים תוך יומיים ב־1941, ואני תפסתי את הבן זונה הזה״.
כל 22 הנאשמים הורשעו, 13 מהם נידונו למוות. גזרי הדין היו יותר חמורים מכפי שפרנץ ציפה וכאשר שמע את השופט מורה שוב שוב על מוות בתלייה, זה השפיע עליו. ״במקום לחגוג הלכתי הביתה לישון, אבל הראש שלי דפק. ידעתי שאני אחראי למוות של האנשים האלה. הלכתי לדבר עם אולנדורף בתא שלו, היו לו חמישה ילדים, חשבתי שהוא יגיד לי שהוא מצטער. כל מה שהוא אמר היה: ׳אתה עוד תראה שצדקתי׳. הוזמנתי לטקס התלייה שלו, אבל לא הלכתי״.
איך הגרמנים התייחסו למשפטי נירנברג בזמן אמיתי?
״הם לא התעניינו. הם היו בעצמם שבורים, עניים ורעבים, המנהיגים שלהם נשפטו והלכו לכלא, והם פשוט לא רצו לשמוע מכל זה. אני לא חושב שהם הרגישו באותם ימים נקיפות מצפון, הם היו בהכחשה. רק שנים אחר כך הם עשו חשבון נפש עמוק״.
הרגשת שעשית צדק?
״אין דרך לעשות צדק עבור מיליון איש. גם לא חיפשתי להרוג את הנאשמים ולתת לכלבים לאכול אותם, זה אולי היה נותן סיפוק, אבל זו לא הייתה המטרה. המטרה הייתה שהמשפט ייצר עיקרון בסיסי, שלא היה קודם, ולפיו לכל בני האדם יש זכות לחיים בשלום ולכבוד אנושי. כשהייתי צעיר לא היה דבר כזה זכויות אדם וקוד בינלאומי, אף אחד לא שמע את הביטוי ׳רצח עם׳. אני חושב שאני הראשון שהשתמש בו בנירנברג. שלחנו גם מסר שלפיו אפילו אנשים שעשו את הפשעים המתועבים ביותר, יכולים לקבל משפט הוגן ולשלם על מעשיהם באופן מתורבת. בגלל זה הייתה לי בעיה אפילו עם החיסול של בן לאדן, ואני כל כך כועס על כל העניין עם סולימאני, אנחנו לא יכולים להתנהג כמותם, אחרת מה אנחנו בעצם עושים פה״.
כבר עשרות שנים שארה״ב לא משמשת כמצפן המוסרי שהיא מתיימרת להיות.
״אבל היא תמיד שאפה להיות טובה יותר, ועכשיו היא כבר לא שואפת. ההורים שלי ראו מהאונייה את פסל החירות ואת המילים הכתובות עליו, היינו עניים והיה לנו קשה, אבל היינו חופשיים והמדינה לא רדפה אותנו. כל זה פשוט נזרק עכשיו לפח. פליטים מגיעים לגבול ואם אין להם ניירות, לוקחים להם את התינוקות. איפה נשמע כדבר הזה? זה פשעים נגד האנושות. זה כל כך רחוק מהאידיאלים של אמריקה שבאתי אליה, ובגלל זה אני לא יכול להפסיק להיאבק. אנחנו צריכים טו מייק אמריקה אמריקה אגיין״.
לפנייה לכתב/ת 
