הבנאליות של הרוע עוברת בכל שפה

כשהגעתי לארץ בגיל 25, הייתה לי בתוך המזוודה הקטנה — מעבר לכמה ספרים וכרית — רשימה קטנה שקיבלתי מאמא שלי, של בני משפחה שלנו שנספו בשואה. אמא ביקשה שאמסור את השמות שלהם ל"יד ושם". הם היו אז ילדים, והשכנים הסגירו אותם.

זה הדבר הראשון שנזכרתי בו כשקראתי את המחזה "הכיתה שלנו" לפני שש שנים. ב"הכיתה שלנו", מחזהו של תדאוש סלובודז'ניק בבימוי חנן שניר, שיחקתי מאות פעמים בתיאטרון הבימה והקאמרי ברחבי הארץ. הצגנו את המחזה גם בחו"ל. זו הצגה יקרה לליבי גם בגלל החוויה — צוות שחקנים הפך לחברים, עם קבוצת ווטסאפ שגם היום, חמש שנים אחרי שההפקה ירדה, אנחנו עדיין מתכתבים בה כאילו יש הצגה בערב.

אבל אלו לא רק החברים שהפכו את המחזה למשמעותי עבורי. אחרי ההצגה הראשונה אמר לי בעלי, המוזיקאי אבי בנימין, כבדרך אגב: "את יודעת שהמשפחה שלי מידוובנה". הצטמררתי. המחזה מתרחש בידוובנה, וזה המקום שבו שרפו הפולנים 1,600 מיהודי העיירה באסם. באחת ההצגות קם אחד הצופים עם תמונות שהחזיק ביד ואמר: "המשפחה שלי הייתה שם".

בימינו זה לא אופנתי להיות סנטימנטלי. ובכל זאת, תחושה של שליחות ליותה אותנו בכל פעם שעלינו לבמה. ולכן, כשהגיעה אליי לאחרונה ההצעה לנסוע למוסקבה לראות את "הכיתה שלנו" בביצוע תיאטרון וכטנגוב, לא חשבתי פעמיים. בקרוב תגיע ההפקה הזו לישראל, במסגרת פסטיבל מ.ארט, שייפתח ביום חמישי הקרוב בתל־אביב, ויציג את המיטב בתרבות הרוסית העכשווית בתחום התיאטרון, המחול, המוזיקה והספרות. הפסטיבל ייפתח עם ההצגה "השיכורים" של תיאטרון טובסטונוגוב. "הכיתה שלנו" בהפקת תיאטרון וכטנגוב, תוצג בתיאטרון הבימה ב־4־5 במארס. ההצגה בשפה הרוסית עם תרגום לעברית.

בדרך אלינו. "הכיתה שלנו" בביצוע תיאטרון וכטנגוב | צילום: מ. ארט

יחסים מסובכים

היה לי חשוב לנסוע למוסקבה לראות את ההצגה גם כי מעולם לא נפרדתי ממנה, גם כי אני חושבת שזה דבר שאסור שישכחו אותו, וגם כי בעצם מעולם לא ראיתי את ההצגה הזאת. תמיד הייתי חלק ממנה. ההצגה במוסקבה עלתה בבמה הקטנה של תיאטרון וכטנגוב, 300 איש דחוסים באולם קטן. מהר מאוד שכחתי שאני שחקנית, ושאני מכירה את ההצגה בעל פה. נשאבתי לסיפור. פעמים רבות במהלך ההצגה הסתכלתי גם על הקהל. ראיתי צופים מרותקים והמומים והבנתי שהם שואלים את אותה שאלה: איך זה קרה?

זה מחזה ראשון מסוגו, שעוסק בתקופת מלחמת העולם השנייה ומתמודד עם היחסים המסובכים בין היהודים לפולנים. עשרה ילדים, כיתה אחת, פיסות חיים, אהבה ורצח, זיכרון ושכחה. בהצגה שיחקתי את רחלקה, שמסיימת את חייה בבית אבות, לא קמה מן המיטה ורק רואה סרטים על בעלי חיים. המשפט האחרון שלה הוא: "כנראה חיפשתי תשובה לשאלה מה היא המשמעות של החיים האלה. חיפשתי ולא מצאתי אצל האנשים, אבל אצל בעלי החיים מצאתי".

אחרי ההצגה פגשתי את הבמאית, נטליה קובליובה. הסתכלתי עליה ומיד אמרתי: "אנחנו מכירות". ואז נזכרתי. כשלמדתי משחק, השיעורים שלנו התקיימו בתיאטרון טגנקה. קובליובה הייתה אז שחקנית צעירה ויפה בתיאטרון. מי היה מאמין שאחרי 30 שנה ניפגש שוב ככה.

שאלתי את קובליובה מה משך אותה במחזה. "הדרך הנכונה לדעתי להעביר את שיעורי ההיסטוריה הקשים שהמחזה מטפל בהם היא דרך שפת התיאטרון, כי זה הופך את זה ליותר פשוט ונגיש לקהל", היא ענתה. "תוך זמן קצר הצופה עובר עם הדמויות שמולו חיים שלמים. לא כל חומר תיאטרוני הוא חשוב באותה מידה, אבל כשאתה מרגיש שהאנשים באולם התחברו אליך, שאתה לא לבד בעולם הזה, זה באמת אושר. הסיפור הזה חשוב גם כדי שאנשים ימשיכו לחיות. סוף ההצגה הוא לא הפי אנד אבל אלה הם החיים והם צריכים להימשך.

"הקהל עדיין יוצא מהאולם עם תקווה, למרות שהוא עבר חוויה קשה. הם יוצאים עם אור, כי מה שהם ראו זה לא רק רוע אלא גם מה קורה לאנשים ואיזה מחיר הם משלמים על הרוע שגרמו בחיים. לפני החזרות קראתי הרבה גם על ישראל וגם על ההיסטוריה של העם היהודי".

צלצול אחרון

את העבודה על ההצגה התחילה הבמאית עם קבוצה של שחקנים צעירים שלא היו שייכים לתיאטרון כלשהו, וההפקה עלתה במרתף עם 30 איש. "מהר מאוד פרצה שמועה שבמרתף הזה מתרחש משהו שחייבים לראות", נזכרת קובליובה. "אנשים היו מגיעים ויושבים זה על זה. כשמנהל תיאטרון וכטנגוב ראה את ההצגה, הוא אמר שאסור לאבד אותה והזמין אותה להיות חלק מהרפרטואר. מהר מאוד היא הפכה להצגת חובה שקשה להשיג אליה כרטיסים. אנחנו מופיעים גם מחוץ לרוסיה. בפריז, בארצות הבלטיות, ועכשיו גם בישראל".

נזכרתי שכשהתחלנו את החזרות על ההצגה בארץ, היינו בטוחים שזו הצגה שנציג פעם בחודש. שזה מחזה שעושים בשביל הנשמה. מהר מאוד קרה לנו מה שקרה להצגה במוסקבה: זו הפכה להיות הצגת חובה. הצגנו אותה מאות פעמים ברחבי הארץ וגם בארצות הבלקן.

לאחר הצפייה בהצגה התחזקה בי התחושה שהרגשתי גם כשחקנית, שהרקע ההיסטורי הופך להיות כמעט שולי. זה סיפור על בני אדם, וזו החוויה שעוברת אל הקהל. אתה יוצא מההצגה, לא משנה איפה, ואתה שואל למה זה קרה? אני לא מכירה עוד מחזה שיש בו עשרה תפקידים שכל אחד הוא תפקיד ראשי וסיפורם נחרת עמוק בלב. גם של היהודים וגם של הפולנים, גם אם מציגים בעברית וגם אם ברוסית. הבנאליות של הרוע עוברת בכל שפה. המחזה מתרחש בבית ספר, כל שיעור מסתיים בצלצול, וגם בחיים הצלצול האחרון יצלצל בסופו של דבר לכל אחד.