אחים לצרה
מאיר אלקובי בסך הכל רצה להוציא דרכון, ושאלה תמימה של פקיד משרד הפנים פתחה פצע ישן: האם אחיהם שמעון, שהגיע כתינוק לבית חולים בשנות החמישים והוכרז כמת, בעצם נלקח מהם וחי כל השנים האלו? המדינה, כך מסתמן, נחושה לשמור את הפרטים בעניין לעצמה וכל הניסיונות לקבל תשובות ברורות בנוגע לגורלו של שמעון, נהדפים על ידי הרשויות. עכשיו הם דורשים את המידע שיבהיר איפה אחיהם, ומה מצבו
מאיר אלקובי בכלל לא התכוון להעיר מתים משנתם. הוא בסך הכל רצה להוציא דרכון. אבל כשנכנס למשרד הפנים בתל־אביב במאי 2017, ציפתה לו הפתעה.
"התיישבתי מול הפקיד והוא התחיל לשאול שאלות, כמו שעושים כדי להוציא דרכון ביומטרי", הוא מספר. "מה שם המשפחה של אחותי, איפה היא גרה, איך קוראים לגיסי. ואז הוא שואל: איפה גר אחיך שמעון? הסתכלתי עליו ואמרתי, 'תראה, היה לי אח שמעון אבל הוא נפטר כשהוא היה תינוק בבית חולים פוריה, בשנות ה־50'. אז הפקיד אמר שהתשובה לא נכונה. הוא פנה למישהי, כנראה למנהלת, ואמר לה: התשובה לשאלה לא נכונה, מה עושים?"
מה באמת עשית?
"שאלתי אותו, 'יש לי אח חי ואני לא יודע?' הוא לא ענה. עברתי למנהלת והיא שאלה עוד כמה שאלות. קיבלתי אישור לדרכון והלכתי הביתה".
כמה ימים אחר כך התקשר אלקובי לאחותו הגדולה, רחל מג'ר, וסיפר לה מה קרה. "התעצבנתי", אומרת רחל. "אם הייתי שם ומישהו היה אומר לי, 'איפה אחיך שמעון גר', לא הייתי הולכת. אתם שואלים איפה הוא גר? אני זאת שרוצה לדעת. לא רוצה דרכון, לא רוצה שום דבר, רוצה לדעת איפה שמעון. אבל מאיר היה אז תינוק. הוא לא הכיר אותו כמוני. אני הייתי איתו שם בבית החולים".
כשהם מצוידים במספר תעודת הזהות של שמעון, פנו האחים לבית החולים פוריה וביקשו את תיק האשפוז שלו. הם מצאו שם שני גיליונות אשפוז בהפרש של שלושה ימים: הראשון מ־29 ביולי ועד ל־3 באוגוסט 1958, והשני מ־6 ועד 14 באוגוסט 1958.
על פי הגיליון האחרון, שמעון, תינוק בן שלושה חודשים, התקבל למחלקה שלושה ימים לאחר שחרור מאשפוז קודם, על רקע שלשולים והקאות, עם חום תקין ובמשקל 4.800 ק"ג. במהלך האשפוז העלה חום פעם אחת ובשאר הזמן היה ללא חום. "שוחרר לביתו במצב טוב", מסכם הגיליון.
"כל השנים רחל אמרה שיש לה הרגשה ששמעון חי, אבל לא התייחסנו לזה", אומר מאיר. "אם לא הסיפור עם הדרכון, לא היינו חושבים שמשהו לא בסדר".
"האחות אמרה: לכו הביתה"
מסודי ולעזיז (חיים) אלקובי עלו לישראל ב־1955 מקזבלנקה עם עשרת ילדיהם. האב, שבמרוקו היה איש עסקים, השיג זיכיון לממכר נפט וקרח והמשפחה השתקעה בנווה עובד ליד טבריה. בארץ נולד מאיר, היום בן 63, ושנה וחצי אחריו, במאי 1958, נולד שמעון. מאוחר יותר נולדה בת הזקונים, קלרה.
"היה לנו עוד אח, שגם לו קראו שמעון, שנפטר במרוקו מפוליו בגיל ארבע־חמש", מספר מאיר. "כשנולדתי, אמא מיהרה לקרוא לי בשם, כדי שלא יקראו לי על שמו. היא אמרה לאבא שלי, כבר קראתי לו מאיר, אתה לא תקרא לו שמעון. אבל כשנולד הילד הבא, אבא קרא לו שמעון".
רחל זוכרת היטב את הפעם האחרונה שבה ראתה את אחיה התינוק. היא הייתה אז בת כמעט 14, וכשאושפז סייעה לאם לשמור עליו במשמרות. "ילדה בת 14 של אז זה כמו בחורה בת 30 היום", היא אומרת. "אני הייתי הגדולה של הבית. כששמעון אושפז בפוריה, אמרו שצריך שיהיה מישהו מהמשפחה ליד המיטה. אז אמא הייתה בלילות ואני הייתי מחליפה אותה בבוקר. הייתי מגיעה בתשע, היא הייתה הולכת ואני הייתי נשארת.
"ביום החמישי לאשפוז, האחות נכנסה לחדר אחרי שאמא הגיעה ואמרה, 'היום לא צריך שמירה. מחר כולם משתחררים'. אמרו לנו להאכיל ולהרדים אותו, אז הוא אכל, עשה גרפס, הרדמנו אותו, ואז אמרו לנו יאללה, כולם הביתה. לא רציתי ללכת".
למה בעצם לא הלכת?
"עד שהוא אכל ונרדם כבר התחיל להחשיך. היה צריך ללכת איזה שלושה קילומטרים ברגל, פחדתי משועלים. אמרתי לאמא, אני לא הולכת עכשיו. לכי את, אני אשאר. בינתיים שאר האנשים התפזרו. באה האחות, אומרת, מה הולך פה, מה איתכן? לכו הביתה. הילד מרגיש טוב, מצוין, בבוקר תבואו, הוא ישתחרר. אבל אני התעקשתי. אמרתי לה שאני מפחדת ללכת ברגל בשעה כזאת, שיש שועלים.
"ואז האחות אמרה לנו: טוב, רדו למטה, שבו שם, אני אסדר לכן הסעה. ישבנו על הספסל, עד שבא ג'יפ. הנהג צעק: מי מנווה עובד? אמרנו: אנחנו. אמר: תעלו, ונסענו הביתה".
למחרת בבוקר חזרה האם לפוריה כדי לקחת את בנה התינוק ולא מצאה אותו במיטה. "אמרו לה שהילד קיבל חום גבוה ונפטר", אומרת רחל. "היא חזרה בוכה. הייתי בשוק. חשבתי, איך זה יכול להיות? הוא היה בסדר. אכל, עשה גרפס, ישן. מה פתאום הוא מת? לא הבנתי בזה במיוחד, אבל זה היה לא הגיוני".
אבי המשפחה הלך לבית החולים וחזר בידיים ריקות. גופה לא ראה וגם לא קבר. "אמא ישבה שבעה", אומרת רחל. "אבא שלי לא ישב, גם אני לא. לא דיברנו על זה הרבה אחר כך. היא ישבה שבעה במטבח ובכתה כל הזמן".
ואת, בכית עליו?
"בטח בכיתי. אני החזקתי אותו בידיים. טיפלתי בו יותר מאמא. לא האמנתי שהוא מת. היום אני חושבת, חבל שהלכתי הביתה, שלא נשארתי שם במחלקה. כל השנים אמרתי שאני מרגישה שהוא לא מת, אבל האחים לא התייחסו".
מאיר: "גם אני הייתי מאושפז כתינוק בפוריה, במצב הרבה יותר קשה ממנו. אמרו שהוא נפטר, בסדר. לא היה מה לחשוד".
רחל: "בטח שאף אחד לא חשב על גניבה. אני חשבתי שאולי הוא לא מת מחום אלא ממשהו אחר, אבל מי יכול לחשוב על גניבה בכלל".
ידעתם על פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן? הייתם קשורים איכשהו לנושא?
מאיר: "אני אגיד לך את האמת, לא כל כך התעניינו. עד הסיפור הזה לא קישרנו בכלל".
"זה פשוט היה כמו תאונה במשרד הפנים", אומר האח יוסי אלקובי, נשיא התאחדות המלאכה והתעשייה, שהצטרף לשיחה. "אדם הולך בתום לב להוציא דרכון, לא כדי לחקור".
המדינה מתחמקת
אלא שמרגע זה, כמובן, בני המשפחה כבר לא יכלו להתעלם ממה שגילו. הם הגישו בקשה למידע ממאגר הנתונים על אחיהם שמעון. במסמך שאותו קיבלו נכתב כי המען האחרון שבו התגורר האח הוא רחוב אביאסף בשכונת התקווה, לשם עברה המשפחה בשנת 62', ארבע שנים אחרי ששמעון נראה לאחרונה. בהערות נכתב: "נפטר 56", ותאריך: 1 בדצמבר 1964. "כתוב שם 'נפטר 56'. ב־56' הוא עוד לא נולד", אומר יוסי. "אולי זה קוד, אוקיי, אז קוד של מה? יש שם תאריך בדצמבר 1964. אומרים שאולי אז הוא נגרע במפקד. אבל זה כבר ילד בן שש. איפה הוא היה בין לבין? יש פה חורים בעלילה. אני חושב שמגיעות לנו תשובות".
עם הנתונים החדשים פנתה רחל למשרד הפנים בחולון, עיר מגוריה. "יש לי מכרה שם, אז באתי וביקשתי תעודת פטירה של הילד. במסמך כתבו 'נפטר', נכון? אז איפה תעודת פטירה?"
מה ענו לך?
"היא אמרה לי, 'הוא לא מת'".
במילים האלה?
"במילים האלה. יש תעודת לידה, יש מספר תעודת זהות, אין תעודת פטירה. הוא לא מת. במקביל ניסינו במשך די הרבה זמן לאתר קבר לפי שם ומספר תעודת זהות, בבתי עלמין בכל הארץ, עם פרוטקציה ורבנים. לא מצאנו".
באוגוסט האחרון פנה מאיר אלקובי לשלומי חתוכה מעמותת עמר"ם, שקישר אותו לעו"ד ישי שריד. זה פנה בספטמבר למנהל הגנזך במנהל האוכלוסין, מאיר אמסלם, בבקשה מפורטת לקבלת כל מידע על שמעון: אם הוא מת — את סיבת המוות ותעודת פטירה. ואם הוא חי — היכן הוא. משלא נענה, הגיש עו"ד שריד בקשה רשמית על פי חוק חופש המידע. נאמר לו כי בקשתו הועברה לטיפול ותיענה על פי חוק, כלומר תוך 30 יום.
חודשיים וחצי מאוחר יותר, באמצע דצמבר האחרון, פנה עו"ד שריד בשלישית בטלפון, למנהלת תחום העמדת מידע לציבור במנהל האוכלוסין, ולדבריו נאמר לו כי בקשתו לא טופלה בשל תקלה, ותטופל במהירות. בתום שבועיים נוספים, הוא שב ופנה במייל וחזר על הפרטים. עוד באותו הערב הגיעה התייחסות ראשונה ממנהל הגנזך אמסלם, שאליו פנה מלכתחילה. הפנייה, כתב אמסלם, אינה שייכת לחופש המידע, ובדיקה כזו "לוקחת זמן רב". מאז חלף חודש נוסף ללא מענה.
"מרשיי, שחשבו שאחיהם נפטר כתינוק ושהתברר להם כי כנראה לא כך הדבר וכי יש אפשרות שנחטף, מצפים כמעט חמישה חודשים לקבלת מידע אודותיו ממשרד הפנים וזוכים להתעלמות", אומר עו"ד שריד. "עצם היחס הזה מהווה התעללות ביורוקרטית ומעלה חשד לניסיון להסתיר עובדות. העובדה שעקבות התינוק אבדו בעת אשפוז בבית חולים ממשלתי מחייבת את המדינה למאמץ מוגבר. על פי המסמכים הרפואיים, שמעון שוחרר מאשפוז במצב טוב. לכן, על פניו, הוא אמור להיות בחיים. אם המדינה טוענת אחרת, היא זו שצריכה להביא הוכחות, לא המשפחה בכוחותיה הדלים".
בינתיים האחים אלקובי ממתינים לשביב מידע על אחיהם, שלא נותר אפילו צילום אחד שיעיד על קיומו. במובן מסוים, הם אומרים, טוב שהוריהם הלכו לעולמם מבלי שידעו על התפנית המפתיעה בסיפור.
"אני חושבת שאם אני אראה אותו, אני אזהה אותו", אומרת רחל לבסוף. "כל הזמן אני חושבת עליו. איך הוא, איך החיים שלו היו. אני מצטערת שלא ידעתי את זה כל השנים, שלא חיפשנו אותו. אני מתה רק לדעת".
דוברת רשות האוכלוסין סבין חדד מסרה בתגובה: "נבהיר כי על פי חוק המרשם ניתן לרשום פטירה אך ורק עם הצגת תעודה ציבורית ומאומתת בעניין הפטירה. משלא הוצגה הודעת פטירה אין ביכולתנו לעדכן במרשם. לגופו של מקרה נבהיר, כי ככל הנראה עקב טעות לא הוצא מכתב ביניים לפונים ועם זאת, כבר לפני מספר חודשים החל הטיפול בבקשה. לאור העובדה שמדובר בסוגיה רגישה ועקב חלוף הזמן, איתור המסמכים והמידע אורכים זמן ונעשים כל המאמצים הנדרשים לאתר המידע המבוקש". •