לפני שנתיים, חודש לפני יום הולדת 36, וחודשיים אחרי לידת בנה הבכור איתמר, התבשרה מעצבת הנעליים נועה לוי־ארן, שהיא חולה בסרטן השד.
"כיוון שעברתי הפריה חוץ־גופית, שמגדילה את הסיכונים לחלות במחלה, הייתי צריכה להיות במעקב, אז הלכתי לתור שנקבע לי. הרופא מישש את השד ואמר: 'אין לך כלום'", משחזרת לוי־ארן. "התעקשתי, ואמרתי: 'תמשש בבקשה את בית השחי, אני מרגישה שם משהו'. באותו רגע ראיתי על הפנים שלו שיש לי סרטן. הוא שלח אותי מיד לממוגרפיה ולאולטרה־סאונד".
בבדיקה התברר שללוי־ארן יש חמישה גידולים בשד והסרטן התפשט כבר לבלוטות הלימפה. "הסרטן האגרסיבי שהיה לי חי על הורמונים. וברגע שנתנו לי הורמונים כדי להיכנס להריון, הם גידלו בעצם את הסרטן. כיוון שהייתי גילוי מאוחר אני אומרת לנשים לא מבוגרות, שיש להן שד סמיך, לעשות אולטרה־סאונד, מאחר שלא מרגישים את הסרטן במישוש".
לוי־ארן עברה שלושה סבבים של כימותרפיה והקרנות בכמות כפולה, וגם כריתת שד. "כשאובחנתי, בכל פעם שאמרתי את המילה סרטן זה נשמע נורא מלחיץ. אז קראתי לו שרימפס וכשהלכתי לבדיקות הייתי אומרת: 'אני הולכת לסטודיו סי', כדי לא להלחיץ את הסובבים. תקופה ארוכה הלכתי עם פאה, כי לא רצתי שיידעו. לא כל אחד ידע שאני חולה ולא רציתי שישאלו שאלות. קראתי לפאה שלי 'מרים', אבל כשהגיע אוגוסט כבר לא הצלחתי לחבוש את הפאה, אז הסתובבתי עם כובע קש, כאילו אני מבלה בריביירה".
איך התמודדת עם הכאבים והטיפולים?
"באופטימיות. הזהירו אותי שהטיפולים יהיו גיהינום וזה אכן היה קשה יותר ממה שאפשר לדמיין. סרטן זה עוד משהו שמתמודדים איתו, לוקחים ממנו את הדברים הטובים ושמים בצד את הרעים. אתה לומד להעריך את מה שיש לך. לא הרגשתי מסכנה, אלא שכיף לי שיש לי את לירון בעלי המהמם, המשפחה התומכת, החברים. אני חייבת להגיד שמהרגע שאיבחנו אותי, היה לי פרץ מטורף של לטרוף את החיים, כל עוד יש לי כוחות. הבנתי שאני חייבת לצחוק ולשמוע מוזיקה. היה לי עוד חוק: אין דבר כזה 'אמא מרגישה לא טוב', או 'אמא נחה במיטה'. ביום שבו עברתי כימו, שמרתי את כל הכוחות לערב, בשביל להיות עם איתמר כשאחזור הביתה. השתדלתי לא לשבש את חייו".
לוי־ארן מעידה שזאת לא הפעם הראשונה שהיא נגעה במוות. "יש לי עוד מחלה לא סימפטית: אנדומטריוזיס, שכרוכה בכאבי תופת. שנים אמרו לי שאני מפונקת ובכיינית, למרות שאני הכי לא. הרופאים טענו שזה בראש שלי. אבל זוהי מחלה נוראית שאין מספיק מודעות אליה. סחבתי אותה עשור עד שאובחנתי. שני כהן, שגם סבלה מהמחלה, עזרה לי בנושא ועברתי ניתוח מאוד גדול לפני שנכנסתי להיריון. אבל הניתוח לא עזר, וההיריון היה נוראי. בניתוח הקיסרי היו לי דימומים מטורפים וגססתי בבית חולים. כן, שנתיים לפני הסרטן כבר נישקתי את המוות ובניתוח חירום, כולל 14 מנות דם, הצילו אותי במזל".
תוך כדי טיפולי הכימותרפיה, לוי־ארן ובעלה לירון ארן ("החבר הכי טוב שלי. הכרנו בתור בסופר בדיזנגוף סנטר"), סמנכ"ל כספים בחברת סטארט־אפ, החליטו להביא עוד ילד לעולם, באמצעות אם פונדקאית.
"הרגשנו שאנחנו חייבים להסתכל קדימה. למזלנו נשמרו לנו עוברים מטיפולי ההפריה החוץ־גופית שעברתי בשעתם, ולא הייתי צריכה תרומת ביצית, והתחלנו טיפול פונדקאות בגיאורגיה. הצליח לנו כבר בניסיון הראשון. היינו יכולים לעשות את הפונדקאות גם בארץ, היינו עוברים את הוועדות, אבל הבנו שהתהליך בארץ לא כל כך סימפטי מבחינה רגשית".
לא מעט אנשים מתנגדים ערכית להליך הפונדקאות. מה יש לך לומר להם?
"מהניסיון האישי אני יכולה להגיד שהפונדקאית שלנו, דורה, היא בחורה צעירה שהפונדקאות עזרה לה כלכלית, והיא עזרה לנו. אין כאן ניצול. התהליך נעשה עם המון אהבה. היינו בקשר כל הזמן. במיוחד כשההיריון הסתבך ודורה הייתה בשמירת היריון. כשהקפיצו אותי לטביליסי מהיום למחר, כתבתי לחברות שלי: 'אני מתנצלת, אני הדרמה קווין הכי גדולה שפגשתן. לא יכולה לעשות שום דבר ברגוע'. היה ביני ובין דורה חיבור מהמם. אלי שלנו נולדה לפני הזמן. היא הייתה פגה וחודשיים חיינו בטביליסי. עכשיו אלי בת חצי שנה והיא מדהימה".
עכשיו, אחרי שלוי־ארן התאוששה והחלימה, היא שינתה את התזונה ומרבה להתעמל, "מאחר שזה הדבר היחידי בערך שגם גם הרפואה האלטרנטיבית וגם הקונבנציונלית טוענות שעוזר. אני גם הולכת לים, שאני חולה עליו. בעיקר אני רוצה להיות אני, לעשות מה שעושה לי טוב ומה שאני אוהבת, ולא לחשוב כל הזמן על כמה אחוזי סיכון יש לסרטן לחזור. יש רגעים שהמחשבות תוקפות אותי. בהמון מובנים אני מרגישה שאני קצת הלומת קרב. לפעמים אני נוסעת על האופנוע ופתאום יש לי פלאשבקים מהטיפולים, ואז אני אומרת לעצמי: 'היה, נגמר, תאמיני שיהיה טוב'. זה גם לגיטימי לפחד. החוכמה היא לא לחיות מתוך הפחד, אלא מתוך היצירה והאהבה".
החברים של אבא ואני
לוי־ארן (38) היא בתם של הזמר־שחקן אושיק לוי ואשתו השנייה עדנה לוי, חלוצת הסטייליסטיות, שהייתה מפיקת כתבות אופנה ב"עולם האשה". "בתור ילדה הלכתי לאתרי צילום ולהופעות עם אבא ולצילומי אופנה עם אמא. הוריי לימדו אותי שלא עושים מה שנכון בראש, אלא מה שנכון בלב".
כשלוי־ארן הייתה בת חמש, עקרה המשפחה מתל־אביב לרמת־השרון. "לא התחברתי לרמת־השרון. גרנו בבית ישן וקטן בקצה המושבה, ולא בווילה. גידלנו את כל החיות שהרשו לנו להביא לחצר - כלבים, חתולים, טווסים, תרנגולים, ארנבים. הייתי מאוד טום בוי ואהבתי לברוח לבית על העץ שהיה לנו בחצר. אני מרגישה שגדלתי בכלל במושב".
לוי־ארן מעידה שהילדות שלה הייתה "כמו וודסטוק קטן". בבית האמנותי בילו דוגמניות לצד ניצולי הסיקסטיז - גברי בנאי, בני אמדורסקי ז"ל ואסף, יהונתן גפן ואביב, נפתלי אלטר. "החברים של אבא היו כמו הדודים שלי. הם היו ילדי פרחים ואני הייתי המבוגר האחראי. מעניין שלאף אחד מארבעת הילדים של אבא אין כישרון מוזיקלי, אבל כולנו מעריכים מוזיקה. בשבילי מוזיקה זה הקצב של הלב".
איזה שיר של אבא את הכי אוהבת?
"'זה מכבר'. יש בו משהו נצחי. אבא מפליא לבחור ולהגיש שירים איכותיים ומדויקים, שהמילים שלהם הם חלק מהותי בהם. שירים שמכווצים את הלב ואפשר לשמוע אותם שוב ושוב".
אני תמיד בוכה כשאני שומע את "בלדה לשוטר" מהסרט "השוטר אזולאי".
"ברור. זהו אכן שיר מדהים ומרגש. בחתונה שלי הוא שר את 'אין מילים'".
את לא חושבת שהיה משהו מפוספס בקריירה של אבא, למרות שיש לו רפרטואר מפואר?
"אבא לא דוחף את עצמו. לא מעניין אותו מה ימכור. חשוב לו לעשות מה שנכון, להיות המפיק המוזיקלי ובעל הזכויות, כדי שאף אחד לא יכתיב לו מלמעלה. אם היינו גרים בארה"ב, עם כאלה להיטים, החיים שלנו היו נראים אחרת. מבחינתי, הוא היה ותמיד יהיה כוכב הרוק שלי".
לפחות לאחרונה הוא מככב.
"בהחלט. אבא מופיע עכשיו עם להקה והאולמות מפוצצים. גם קהל צעיר מגיע. אני מאוד גאה להיות הבת שלו, ולפני הכל הוא אבא מדהים. זכיתי", וכאן לוי־ארן מתחילה לדמוע. "אני הולכת להופעות ומצלמת אותן, מעורבת ביצירה שלו ומנהלת את הארכיון".
מה זה השטויות האלה
לוי־ארן, בוגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת תל־אביב, עבדה בהפקות טלוויזיה שונות כמו "עונת החתונות" ו"מה זה השטויות האלה?!", אבל עם הזמן הבינה שאינה מחבבת את המדיום. ההזדמנות לשינוי כיוון הגיעה לפני עשור.
"זה היה בירח הדבש שלנו בווייטנאם. הגענו לכפר קטן ופגשנו משפחה של סנדלרים. מכיוון שיש לי כפות רגליים סופר־בעייתיות ביקשתי מהם לעשות לי סנדלים על פי רעיון שלי. יצרתי חמישה זוגות. לירון אמר: 'זה נורא יפה. את הרי רוצה לעזוב את תחום הטלוויזיה, אז אולי תעשי קולקציה קטנה של נעליים?'. כשחזרנו לארץ, העליתי את הנעליים לרשתות החברתיות והתחלתי לקבל פניות של נשים שביקשו לקנות ממני את הדגמים. מאז, במשך ארבע שנים, נסעתי לכפר הקטן והנידח הזה, מצאתי את עצמי יושבת עם המאסטר הווייטנאמי, ומעצבת נעליים בעבודת יד. אחרי שנעקצתי מהיתוש הלא נכון וחטפתי קדחת דנגי, כולל אשפוז של שבועות אחדים בבית חולים, הבנתי שאני לא יכולה לחזור לשם יותר".
למותג שלה היא קראה אברמיי Abramey, "מחווה ומשחק על השמות של סבא וסבתא מהצד של אמא. חצי שנה לפני שהתחתנתי, סבא וסבתא שהיו יחד 60 שנה, נפטרו באותו שבוע. הייתה להם אהבה מטורפת. גם הם באו מעולם האופנה".
את היצירות היפות של לוי־ארן שנמכרות בחנות שלה, סמוך לשוק הפשפשים ביפו ובירידי שופוני, נועלות כבר אליענה תדהר, דנה מודן ומפורסמות נוספות והחלום שלה הוא לעצב נעליים לשחקנית טילדה סווינטון. "יש לה סגנון אישי, שאני הכי אוהבת: גם גברי וגם נשי, ונורא שלה. היא אייקון אופנה שאני מאוד מעריכה. אבא שלי חולם שאני אעשה לו נעליים. יש לו יותר נעליים מאשר לאשתו ולבנותיו יחד".
בסוף השבוע הקרוב ניתן יהיה להתיידד עם הנעליים שלה גם ביריד האופנה "סופרמרקט", באקספו (גני התערוכה) תל־אביב (ביתן 13), שאותו מנהיגות עתליה הושע ומיה לוי, ובו ישתתפו 65 מעצבים, שמציעים 50 עד 80 אחוז הנחה.
