אנחנו הראשונות

ראיתי "נשים קטנות". אוף, איזה סרט. זה כאילו בשבילי כמו, קשה להסביר, אבל נגיד "התנגשות הטיטאנים". לא במובן ה"אוקיי, זה סרט עם בנות ואני רוצה לשחק את ג'ו מארץ' עכשיו", למרות שברור שהייתי רוצה. כן, אבל לא קשור. קשור לכזה - זה לא היה כל כך מזמן, נכון? זה לא פרה־היסטוריה כזה, תקופת הדינוזאורים, האדם הקדמון. זה פשוט משפחה של בנות שמנסות להסתדר בחיים. לא להיות תלויות בעולם שאין לך בו זכויות: לא רכוש, לא ילדים, לא כסף, לא עבודה. זה כאב, כי יכולתי להרגיש את כל החלומות של כל הנשים הקטנות האלה דופקים לי בלב. הן לא היו מודעות, זה לא היה חלק מהעולם שלהן.

אז בסדר, כאילו כן, אני מבינה את זה - חיה שנולדה בכלוב, היא יודעת שיש חופש (גם אם הכלוב הוא מזהב)? אז נכון שלא כולן חלמו על קריירה והגשמה עצמית, ואולי אפילו לא 40 אחוז, ואולי רק חמישה אחוזים מהן פינטזו, חלמו, הירהרו במחשבות של מה היה אם, מבלי לדעת על כל עולם האפשרויות שעתיד להיפתח לנשים בעולם. נשימתי נעתקה מהסרט, כי הוא דיבר פשוט על תשוקות ורצונות שהיום אולי הם ברורים מאליהם, כמו ללמוד, לטייל, לחקור. אבל אז פשוט היית מתבגרת והיית הופכת לאשת איש, וזהו.

עכשיו, אין לי בעיה, אני בעצמי אשת איש - וגם אמא! אבל עשיתי את זה אחרי ש... אחרי שכבר ידעתי מה אני אוהבת, ורוצה, ומי אני.

ופתאום הנשים הקטנות נראו לי קטנות, כי למעשה הכריחו אותן להישאר קטנות, להסתפק במועט. ליהנות מאיזה טקסטיל יקר או מתנה, שגם אני אוהבת עד מאוד, כמובן, אבל אני יכולה בעצמי לקנות לעצמי, להחליט על עצמי.

וברור שאני הכי נהנית מחיי המשפחה שלי, אבל לי זה גם ברור שרק הדבר הזה לא היה יכול לספק אותי. וואו, כמה עברנו. צפינו בסרט יחד - ארבע נשים גם אנחנו. מרגישות גם קטנות. לא מוחלשות, לא לא־מסוגלות, פשוט סקרניות. סקרניות כמו ילדים שמגלים את העולם. כי כשאתה קטן, זה עוד טבעי להתרגש מכל דבר, מכל בלון, מכל מנוף, מכל חילזון בצד הדרך. וכשאת כבר לא קטנה, את רק אישה. אישה שכאילו צריכה להשלים עם, "ככה זה וזהו, כי ככה זה". לפעמים זו התשובה ואין מה לעשות. והן, הנשים הקטנות, כל כך נלהבות, כל כך משתוקקות. וגם אנחנו, לא? תשוקה כזו בוערת לחיים, אנחנו מונָעות ורוצות כל כך הרבה.

אחר כך חזרתי הביתה וקראתי על הסופרת שכתבה את "נשים קטנות", לואיזה מיי אלקוט, וגם הבנתי: חיים לא שגרתיים עם אבא מחנך ומורה בשיטה כזו מיוחדת, שילוב של מונטסורית ואנתרופוסופית, והם היו טבעונים עוד לפני שהיה בכלל מושג כמו טבעונות, וחשבתי בסוף על איזה מזל שנולדתי מתי שנולדתי ואיזו הודיה זה באמת ללמוד ולעשות ולקנות דברים בעצמך, ושזה כל כך לא מובן מאליו (בגלל זה מהקניות אני יכולה גם להתחרפן!).

כי יחסית לכל ההיסטוריה, זה באמת חדש יחסית. אנחנו עוד צריכות לזכור שאנחנו מהראשונות - הראשונות שנולדו לתוך אפשרויות אמיתיות.