הולכים לפגוש את האיש // ג'יימס בולדווין - מאנגלית: זהר אלמקיים ויואב רוזן - הקיבוץ המאוחד - 222 עמ'

ב־1948 נכנס ג'יימס בולדווין בן ה־24 למסעדה בניו־ג'רזי, למרות - ואולי בגלל - שידע היטב שאדם שחור לא מורשה לאכול בה. כשהמלצרית הסבירה לו שהמסעדה מיועדת ללבנים בלבד, לקח כוס מים וזרק אותה לכיוונה. הכוס פגעה בראי שמאחורי הבר וניפצה אותו. האקט התיאטרלי וחסר הסיכוי הזה היה גם מעין טקס פרידה פרטי. כמה חודשים אחר כך בולדווין עזב את ניו־יורק ועבר לפריז. שם, לצד קריירה ספרותית, התגבשו האינסטינקטים הבוסריים שלו לתודעה פוליטית מנוסחת שהייתה לה השפעה מכרעת על התנועה לזכויות האזרח. שם גם השתחררה המיניות שלו מהדיכוי שהכיר בבית.

בהתחשב במקבץ הזהויות המתחרות של בולדווין - שחור, הומו, מהגר, אקטיביסט פוליטי - קל להבין את הפופולריות הנוכחית שלו. רק בשנה האחרונה יצאו כאן שני הרומנים הגדולים שכתב - 'החדר של ג'ובאני' ו'ארץ אחרת' - ועכשיו מגיע 'הולכים לפגוש את האיש', קובץ סיפורים שיצא במקור ב־1965, כשכבר הפך לאחד הסופרים הבולטים של זמנו. כמו ברומנים, גם בסיפורים משבץ בולדווין פרקים מהביוגרפיה הפרטית - הילדות במשפחה דתית בהארלם, המפגש עם עולם האמנות של הגריניץ' וילג', הבילויים הליליים בפריז - אבל הוא משתמש בהם לא רק כדי לאוורר טראומות פרטיות. בולדווין מציג תפיסה מוסרית אוניברסלית שיוצאת נגד כל מופע של דיכוי ואי־צדק, בניגוד לפירוד ולבידול שמאפיינים חלקים גדולים של השיח הפוליטי העכשווי, כשכל שבט מתבצר בעוולות המגזריות שלו.

שמונה סיפורים כולל הקובץ, כולם מצטיינים בדיוק ובצמצום שמאפשרים למסור מידע רב במשפטים מעטים, צולפים כמו מכת שוט. כפי שמדגימה פתיחת הסיפור 'ילד גבר': "כשהשמש החלה להיערך לעזיבה והוא חש בלילה המחכה, החל אריק - בלונדיני ובן שמונה ומלוכלך ועייף - לצעוד הביתה דרך השדות. אריק התגורר עם אביו, שהיה חוואי ובנו של חוואי, ועם אמו, שנפלה בשבי אביו באיזה לילה אחד רחוק, מקולל ובלתי נתפס, ומאז נותרה בשלשלאותיה".

'ילד גבר', סיפור שגם פוקנר יכול היה לכתוב, הוא היחיד בקובץ שלא עוסק בחוויה השחורה. גיבוריו הם שני חוואים עניים בדרום החקלאי של ארצות־הברית, שמערכת היחסים המסובכת ביניהם, שחוסה תחת עננה הומו־ארוטית כבדה, מתווכת לקוראים על ידי אותו ילד מלוכלך ועייף, וסופו המחריד מאיר ומפרש את האכזריות שנרמזת במשפטי הפתיחה.

'ערימת הסלעים' הוא האוטוביוגרפי מבין הסיפורים בקובץ, ועלילתו הופיעה בגרסה לא מאוד שונה ברומן הראשון של בולדווין, Go Tell It on the Mountain. דרך אירוע טריוויאלי לכאורה - ילד חומק מהבית ללא רשות ונפצע באורח קל במהלך משחק - נחשפים היחסים המסובכים של בולדווין עם אביו החורג, כומר בפטיסטי נוקשה ששנא את ג'יימס הילד גם משום שהיה תזכורת קבועה, "עדות חיה שלא תימחה לימי החטא של אמו".

גם 'היציאה' מתרחש באותה סביבה, אבל הוא מורכב ושאפתני יותר ומציג את בולדווין במיטבו. את יכולתו הנדירה לכתוב באופן מלא הוד ויחד עם זאת לא רגשני. במרכז הסיפור פיקניק שמארגנת כנסייה לקהילת המאמינים שלה. מאורעות היום - התפילה הנלהבת ותחושת ההתעלות הקולקטיבית - כתובים בחיוניות אנרגטית, תוך מעברים אלגנטיים לטקסטים התנ"כיים ששרים המאמינים. בולדווין לא מתנשא מעל לסנטימנט הדתי, אבל ההתרחשות הרוחנית, עם כל הנחמה שהיא מציעה, היא עבורו תפאורה לחוויה פרטית של התגלות ושל חטא: הנער גיבור הסיפור חש קנאה חריפה למראה חברו הטוב שמבקש לתת מתנה לנערה שהוא אוהב, ואגב כך מתוודע לראשונה, באופן מכמיר לב, למיניות שלו. "הוא שינה תנוחה, הפנה גבו אל העץ שעה שהפנה והסיט את מחשבותיו מהתהום שנפערה לפתע, התהום ההיא, המבעיתה והעמוקה לאין שיעור, שכבר פגש בחלומות. ואט־אט החל ללכת, להתרחק מן הקדושים ומקולות הילדים, עם הידיים בכיסים, במאמץ עז להתעלם מן השאלה שצרחה וצרחה עכשיו בבית הרפאים המסנוור שבתוך ראשו".

'לצאת מערבות הפרא', סיפור שבו צעירה שחורה חווה תסכול מתמשך ביחסים עם בן זוגה, אמן לבן ואגואיסט, מציג תמה עכשווית מאוד: שעתוק של יחסי הכוח אל המרחב המיני. את הקטע שבו היא נזכרת במערכת יחסים קודמת אפשר לקרוא כמעט כמו פרודיה על רון כחלילי: "כשעשה פעם משהו שפגע בה היא אמרה לו, במאמץ לשמור על רוגע אבל בזעם שהביא אותה לכדי מחנק וזעם: תראה. זו המאה העשרים. אנחנו לא במטע. אתה לא בנו של האדון ואני לא הבחורה השחורה שאתה פשוט יכול לשכב איתה כשבא לך ולעשות ממנה שק חבטות".

הסיפור שהעניק את שמו לקובץ כבר מתקיים במחוזות של פרוורסיה דרומית ממשית. סגן שריף לבן מתמודד עם אימפוטנציה רגעית באמצעות פנטזיה אלימה: זיכרון של לינץ' בצעיר שחור שבו צפה על כתפי אביו כילד בן שלוש. מבצעי הלינץ' לא הסתפקו בתליית הקורבן על עץ, הם כרתו את איבר מינו ושרפו אותו להנאת הקהל. "את הפיקניק הזה אתה לא תשכח", אומר האב לבנו, ועכשיו, כשזיכרון האירוע עוזר לסגן השריף להגיע סוף־סוף לזקפה, הוא אומר לאשתו, בגסות פורנוגרפית שמראה מה באמת חושב הסופר על גזענות ועל דיכוי מיני: "בואי מותק, אני הולך לעשות אותך כמו כושית, בדיוק כמו כושית, בואי מותק, ותאהבי אותי בדיוק כמו שהיית אוהבת כושי". •