בין הצלילים והצללים

הרביעייה // דוד טרבאי - עם עובד - 320 עמ'

עלילות שמתרחשות בימי המלחמה הקרה הפכו שוב למנה לוהטת בקולנוע של השנים האחרונות. ביניהם גם סרטים שמתמקדים בדמויות של אמנים תחת שלטון טוטליטרי. ציירים, רקדנים, מוזיקאים - אנשים שהרשויות מנצלות את כישרונם למטרות תעמולה, ומצד שני מספקות להם השכלה, תקציבים, קהל שבוי. תנאים שעליהם אפשר רק לחלום מעבר למסך הברזל, בתרבות קפיטליסטית, תחרותית.

בספרו החמישי, 'הרביעייה', דוד טרבאי מצטרף לגל קולנועי וספרותי כזה, אבל העלילה שהוא מעצב סביב דמויות עם זהות אמנותית שמנסות לחמוק מציפורני האח הגדול הולכת לכיוון פחות קודר ומבוהל. יותר הומוריסטי. הספר, שמתאר ביוגרפיה משותפת של ארבעה נגני כלי קשת, בנוי כסיפור התבגרות בשלושה חלקים. נעורים, קו התפר של ראשית הבגרות, ראשית הזִקנה. הוא נפתח בעשור האחרון של הונגריה הקומוניסטית, הגוססת, בתחילת שנות ה־80 - לקראת נפילת הגוש הסובייטי. סופו של הרומן, והמפגש המאוחר והבוגר של הארבעה, כעת כבר מוזיקאים ידועים ומבוססים, עם השלטונות בהונגריה העכשווית - אלה יוצרים את הרושם שהשיטה הפוליטית והביורוקרטית הישנה חוזרת לחיים חדשים. אז והיום, בעידן האינסטגרם, השלטון שטרבאי מתאר כמעין תמונת מראה של השלטון הפנימי של חברי הרביעייה - עדיין מנסה לקבוע מה מותר ומה אסור לנגן. אילו צלילים יזרמו בערוצי התקשורת.

"נגינה צלולה ונמרצת מילאה את אולם השינה המהדהד", כותב טרבאי בחלקו הראשון של הספר. ככה נשמעת החזרה הראשונה, הבלתי רשמית, של מי שיהפכו לחברי רביעיית כלי קשת שאולי תיכנס לדפי ההיסטוריה. "זולי שקע כל כולו בצלילים. זה היה העולם שלו. ועכשיו, ברגע הנדיר הזה, הוא הרגיש שעלה עוד דרגה: הוא שיתף בעולם הזה שלושה אחרים, הוא הכניס אותם לתוך עולמו".

'הרביעייה' מנצל את הדימוי הכפול של ציתות והאזנה, בלי ללחוץ חזק מדי על המטפורה הזאת. לאורך הספר אפשר לשאול: מי מקשיב לשלושת הנערים והנערה שנפגשים במחנה קומוניסטי למוזיקאים מחוננים? למי הם אמורים להישמע: לחוק המוזיקלי, למנגינה הפנימית, לאינטרסים שלטוניים? לאיזה קול ישמרו אמונים: זה לזה, למפלגה, למשפחה, לקריירה? למי בעצם שייך הביצוע שלהם ואיפה הוא מתועד? באוזני הקהל או בפרוטוקולים של מפקחים וחוקרים?

כל חלק בספר מתלבש באופן אחר על השאלות האלה. ככלל, 'הרביעייה' מערבל בין המתח של חיי נעורים ושאיפה לתהילה מוזיקלית - ובין מתיחות אפלה יותר שקשורה למעצרים, מעקבים וקנוניות פוליטיות. כמו גיבוריו, הספר מתמקם על קו התפר בין נעורים לזִקנה, בין השתייכות למסורת ארוכת שנים של ספרות שעוסקת בדמות האמן כמעין מראה לשינויים פוליטיים וחברתיים - לבין ביטוי הומוריסטי ועכשווי שאליו טרבאי חותר.

הפגישה הראשונית בין ארבע הדמויות המרכזיות יכולה להיקרא כמחווה, נגיד, לספרי 'החמישייה הסודית'. או כספר הרפתקות בסגנון 'הארי פוטר' - נגנים מחוננים במקום קוסמים בפנימייה. העונג הנוסטלגי של קריאה על התנסות ראשונה בחברות אמת, במזמוזים, מרד ראשון בסמכות, הפגישה הגורלית שתהפוך ארבעה נערים לארבעה אמנים. אבל טרבאי - יליד הונגריה, מתרגם בולט מהונגרית - מצליב ומשווה בין המרד של הנערים בהנהלת המחנה, להתרחשות דרמטית בעולם המבוגרים. ניסיון עריקה והתפרצות של לוחמי חופש לשגרירות מערבית. בעזרת דמויות שנקשרות לשני קווי ההתרחשות, הוא מזגזג בין התיאור הסאטירי והקליל להקשרים מלודרמטיים ומותחים יותר.

'הרביעייה' הוא ספר נגיש מאוד. קלסיציסטי מבחינה סגנונית. אפילו שמרני בטיפול שלו בעלילת ההתבגרות של ארבעה אנשים בהתקדמות כרונולוגית ברורה, גם אם בדילוגים קדימה בזמן. בהזדמנות אחרת, היה מעניין להשוות אותו לרומן הקאמרי הידוע ביותר בספרות הישראלית, 'רביעיית רוזנדורף' של נתן שחם (1987), שגם ניצל את האפשרות לבנות כל חלק ברומן סביב חבר אחר בהרכב. כמו פרקים של יצירה מוזיקלית, כמו סולנים מתחלפים.

יש משהו מעניין ואפקטיבי בגישה המבודחת, הכמעט נונשלנטית, שבה הספר מטפל בסערות שמרכיבות את חיי הדמויות. גם עריפת ראשים פוליטית מתבצעת כאן כמעט בחיוך. אבל עם הזמן, שוויון הנפש הזה מגביל את המעורבות הרגשית בספר, ומייצר תחושה שהרומן אמנם קופץ קדימה בזמן והצידה, בין פרספקטיבות שונות, אבל טווח ההבעה שלו יחסית מוגבל. לפעמים נדמה שהתפקיד הדרמטי של כל דמות מבין חברי הרביעייה מוגדר מדי, ולא נפרץ. אבל גם זה בסדר. 'הרביעייה' לא מעוניין בחקירה פסיכולוגית בחיי הנפש של האמן ושל הצנזור. במקום זה הוא מציע לקוראים ליהנות מהנסיעה, מהמוזיקה, מההרפתקה. בסופו של דבר, נדמה שהספר מבקש לאותת שגם אם העתיד קודר, אלה רק הנוף וטכנולוגיית המעקבים שמשתנים. מוזיקאים יישארו מוזיקאים; פקידי שלטון יהיו פקידי שלטון - והמנגינה לעולם נשארת. צריך ללמוד רק להקשיב. •