בחברה טובה

"לפני שתשאלו, התשובה היא לא - אלנה פרנטה מעולם לא ביקרה כאן", מבהירה המדריכה מטעם ההפקה, רגע לפני שאנחנו נכנסים לסט הצילומים. "אף אחד מאיתנו לא פגש אותה, אנחנו לא יודעים מי היא, אני מבטיחה לכם. אם הייתי יודעת, הייתי... ובכן, גם אז בטח לא הייתי אומרת. אבל אני באמת לא יודעת".

קזרטה, איטליה. שעה נסיעה מנאפולי, בין שורה של מוסכים מטונפים לשכונת מגורים מנומנמת חבוי לו סט הצילומים של 'החברה הגאונה: הסיפור של שם המשפחה החדש' - הפקה משותפת של רשת HBO האמריקאית ו־RAI האיטלקית (שעונתה השניה משודרת בסלקום tv וב-HOT), המבוססת על סדרת רבי־המכר של פרנטה, שם העט שמאחוריו מסתתר הסוד השמור בסצנת הספרות העולמית. ארבעת הספרים שתיארו את החברות ארוכת השנים ומלאת האהבה והשנאה של רפאלה צ'רולו ואלנה גרקו, לִילה ולנוּ בשבילכם, הפכו לסנסציה בינלאומית, ואף הוכתרו כאירוע התרבותי החשוב של זמננו. 'קדחת פרנטה', קוראים לזה. העונה הראשונה הציגה על המסך את עלילת הספר הראשון בסדרת 'הרומנים הנפוליטניים', והשבוע עלתה הגרסה הטלוויזיונית לספר השני, 'הסיפור של שם־המשפחה החדש'.

אתר הצילומים, אחד הסטים המרשימים והמושקעים שהוקמו באירופה, מתפרס על פני למעלה מ־20 אלף מ"ר שעל שטחם עמד בעבר מפעל זכוכית, וכולל 14 בניינים אמיתיים, כמה חנויות, חזית של כנסייה וכמובן דירותיהן של הדמויות הראשיות שנבנו במיוחד לצילומים. אבל נדמה שהסט מתפרס על פני העיר כולה. בשלושת הימים שאני מבלה בנאפולי, אי־אפשר להתחמק מצילן של לִילה ולנו. סצנות מצטלמות בכל מקום, אפילו מתחת למלון שלי. באחד הימים, למשל, כשפתחתי את החלון בחדר ראיתי למטה ברחוב חבורה של שחקנים באמצע סצנה, מזיעים בתלבושות סיקסטיז תחת שמש יולי הקופחת, כשעוזר הפקה בחלון ממול מתחנן אליי בעיניים מלאות אימה שלא אעשה רעש. איך אומר הבמאי, סבריו קוסטנצו: "נאפולי היא הגיבורה הראשית בסדרה. אי־אפשר לדמיין את הספרים ואת הסדרה בלי נאפולי, אבל גם אי־אפשר לדמיין היום את נאפולי בלי 'החברה הגאונה'".

"פרנטה?" שואל אותי יום קודם נהג המונית בדרך משדה התעופה למלון, עשר דקות לתוך פקק אימתני במרכז נאפולי. "כל הקיץ מגיעים לפה עיתונאים ומעריצים של הספרים והסדרה", הוא מסביר לפני שאני מספיק לשאול אותו איך ניחש, "אתה נראה טיפוס ספרותי כזה".

אני אקח את זה בתור מחמאה. עד כמה מרגישים את הצילומים ברחבי העיר?

"אתה שואל ברצינות?" הוא צוחק, מצביע על מחסום של ההפקה שבגללו אנחנו תקועים, ומסביר לי שככה זה כמעט כל יום. "הם יכולים לחסום את הכביש גם לשעה וחצי אם זו סצנה ארוכה במיוחד".

זה לא מעצבן?

"זה מעצבן מאוד, אבל זה גם מוסיף הרבה עניין וצבע לחיים פה. אני יכול לשבת בפקק ואז לראות שחקנים לבושים בתלבושות יפות מול העיניים שלי. באיזה עוד מקום בעולם זה יכול לקרות לך? חוץ מזה, זו גאווה מקומית שדבר שלנו מצליח ככה. אנחנו נפוליטנים - מתעצבנים מהר, אבל גם סולחים מהר".

× × ×

אם HBO התייחסה לצילומי העונות האחרונות של 'משחקי הכס' כמו סוד צבאי, הרי שבמקרה של 'הסיפור של שם־המשפחה החדש', זה ההפך הגמור. סצנות שלמות מצולמות מול קהל סקרנים שמעלים את הפלא לסטורי. גם הבמאי קוסטנצו מנדב מידע על כל פרק, מנמק כל בחירה אמנותית בפירוט כמעט מתיש, ומעודד אותי לשאול עוד ועוד על כל נושא. פרט לנושא אחד, כמובן. "לא, לא פגשתי את אלנה פרנטה, אני לא יודע מי היא, או הוא, ואין לי מה להוסיף בעניין הזה". כשאני מתעקש, הרי פרנטה הייתה מעורבת לא רק בבחירת יוצרי הסדרה אלא גם בהחלטות תסריטאיות, הוא עונה בלקוניות.

איך התקשורת ביניכם עובדת?

"אימייל".

היא כותבת לך לעיתים קרובות?

"לא ממש".

היו לה הרבה הערות ושינויים לתסריט?

"אפשר להגיד".

היו דברים שלא הסכמת איתה לגביהם?

"לא ממש".

ופתאום פני הפוקר של קוסטנצו נסדקות. "אני חייב להודות שאני לא שותף לסקרנות סביב דמותה של פרנטה", הוא מתפרץ. "יש לנו אלפי עמודים שהיא כתבה, טקסט גאוני וכל כך חזק, מה אנחנו צריכים יותר מזה?"

דווקא בגלל האיכות והעוצמה של הטקסט, לא מעניין לדעת מי עומד מאחוריו?

"היום, כשכל מפורסם מעלה לאינסטגרם תמונות של עצמו במקלחת, אני דווקא נמשך לרעיון הזה של דמות שאנחנו לא יודעים שום דבר לגביה, מלבד כמה טוב היא כותבת. אני אוהב קצת מסתורין, זה דבר די נדיר היום, לא?"

גם הסדרה מתנהגת אחרת מהמקובל. בעידן של סדרות תזזיתיות, הקצב של 'החברה הגאונה' איטי, הפרקים ארוכים, האסתטיקה חדגונית והדיאלקט הנפוליטני נשמר, מה שדורש גם מרוב הצופים האיטלקים לצפות בסדרה עם כתוביות. "אני מודה שלא ציפינו להצלחה הגדולה שהסדרה זכתה לה, לא רק באיטליה, אלא בכל העולם", אומר קוסטנצו. "זו טלוויזיה שאפתנית ולקחנו המון סיכונים והחלטות לא קלות לעיכול. פחדנו מהתגובה של הקהל, אבל שמחנו לגלות שאנשים יודעים להעריך טלוויזיה שלוקחת את עצמה ברצינות לא פחות מספרות, מהטיפול בתסריט ובדמויות ועד ההשקעה בוויזואליה".

"בבקשה אל תכתבו שזה נראה כמו גטו", אומר מעצב ההפקה ז'אן קרלו באסילי, איטלקי נמרץ עם סטייל משגע, מול בלוק הבניינים שצבוע ב־50 גוונים של אפור עגמומי, ומחייך כשכל אחד מהעיתונאים שנוכחים שם כותב בדיוק את המילים האלה במחברת שלו. נאפולי שלו צבועה בכזה אפור, שלרגעים נדמה שמדובר בצילום שחור־לבן. "כאן אבא של לִילה זרק אותה מהחלון, כאן דון אקילה נדקר למוות", באסילי מסביר בקלילות כשהסיור נמשך. "רבים ציפו לחוף ים, לשחפים, למרפסות עם כביסה צבעונית, אבל אני התעקשתי להביא את שנות ה־50 בסגנון הניאו־ריאליזם האיטלקי. רציתי להראות את העוני הנורא והאלימות האיומה של אחרי מלחמת העולם השנייה, כפי שהם היו באמת, אבל שזה יהיה יפה בכל זאת. ליצור עוני מרהיב ביופיו. בעונה השנייה השכונה מתרחבת ואפשר לראות אסתטיקה אחרת לגמרי, שנות ה־60 מתפוצצות על המסך", הוא מבטיח. ובאמת בדירות החדשות בשכונה, רואים טפטים פרחוניים וכלי מטבח בצבעי פסטל, או כמו שבאסילי מתאר את זה, "קצת פחות מדכא. אבל רק קצת".

באסילי מעיד שהוא אדם "די קפדן", אבל החזון האמנותי שלו על גבול האובססיבי: כל החפצים שמופיעים בסדרה - מהריהוט ועד התלבושות - מקוריים מהתקופה, או משוחזרים. "רציתי לשמור על האותנטיות, לפעמים זה הוביל אותי למצוד מטורף אחר איזה כיסא או מכשיר טלפון ספציפי, אבל זה שווה את זה". צוות של 30 אנשים עמלים בהאנגר על שיוף וגימור של כל פרט קטן ("הוא גאון, אבל משוגע!" צועק אחד מהם באנגלית שבורה כשאנחנו נכנסים). כשאני שואל את באסילי על תקציב ההפקה, המתורגמנית מתקשה לעמוד בקצב מילותיו. לאחר שהוא מסיים נאום ארוך ומשולהב היא אומרת, "הוא אומר שהוא לא יכול להגיד מה התקציב. הוא אומר שזה הרבה. אבל זה לא מספיק. זה אף פעם לא מספיק".

× × ×

מעל 9,000 מועמדות, הרבה יותר ממספיק, נבחנו לשני התפקידים הראשיים, כולן ילידות הדרום ודוברות את הדיאלקט המקומי. אחרי שמונה חודשים נבחרו מרגריטה מז'וקו וגאיה ג'ירצ'ה, אז בנות 13 ו־14, לגלם את לִילה ואלנה בשתי העונות הראשונות של הסדרה. העבודה איתן הייתה מורכבת לא רק בגלל חוסר הניסיון שלהן במשחק, אלא מכיוון שהוריהן היו לצידן על הסט. גם בזמן הראיון, כשהן כבר בנות 16 ו־17, ההורים משגיחים מהצד. "מערכת היחסים עם ההורים הייתה קשה בהתחלה משום שהם דאגו להן מאוד וגוננו עליהן, אבל למדנו לעבוד והיום אני רואה בהם קולגות לכל דבר", מודה קוסטנצו.

העונה השנייה נפתחת בחתונתה של לִילה עם סטפנו האמיד, שמדרדרת אותה למערכת יחסים אלימה והרסנית, ומובילה אותה למרוד במשפחתה החדשה ולנהל רומן מחוץ לנישואים. אלנה לעומתה, מסיימת את לימודי התיכון, מתחילה ללמוד באוניברסיטת פיזה, ואף כותבת ספר שזוכה לשבחים. מערכת היחסים ההפכפכה והתחרותית של שתי החברות מגיעה לנקודת רתיחה, וקוסטנצו מבטיח עונה מלאת סערות.

מז'וקו וג'ירצ'ה יושבות לידו, ונראות כמעט מבועתות. הן מתפתלות במבוכה עם כל שאלה. גם כשאני שואל אותן איך זה לגלם דמויות שהפכו לאיקונים פמיניסטיים.

"שנות ה־60 כל כך שונות מעכשיו מבחינת מעמד הנשים", אומרת ג'ירצ'ה לאחר מחשבה. "לִילה ואלנה שונות מאיתנו בהקשר הזה, אנחנו לא נצטרך להתמודד עם הדברים שהן התמודדו".

"אני דווקא מרגישה חיבור חזק לאלנה", אומרת מז'וקו שמגלמת את לִילה. "היא לא כל כך שונה ממני. היא עושה בחירות מודרניות בעונה השנייה, היא מצליחה להעצים את עצמה, היא מודעת למה שקורה מסביבה, היא לוקחת אחריות על החיים שלה. אני מזדהה איתה מאוד ומבינה למה היא יכולה להיות מודל פמיניסטי גם היום".

אולי בשל הביקורת על כך שגבר מביים את היצירה הפמיניסטית הזאת, שני פרקים בעונה השנייה ניתנו לבמאית אליצ'ה רורוואכר. "הפרקים האלה שונים", אומר קוסטנצו. "הבימוי של רורוואכר הופך את מערכת היחסים של הגיבורות לאינטנסיבית יותר, כאילו הטמפרטורה ביניהן עולה".

למדת משהו על נשים דרך הספרים או הסדרה?

"אתה דוחף אותי לנושא רגיש מאוד", הוא צוחק, "מה שאני יכול להגיד שהבנתי זה שנשים הרבה יותר עמוקות מגברים, אבל הן מבזבזות הרבה יותר מילים כדי להסביר את עצמן. העולם הנשי תמיד דרמטי מאוד, והוא מכריח אותי להקשיב לכל המילים הדרמטיות שנאמרות".

תשובתו המבודחת של קוסטנצו גוררת גלגול עיניים מצד מנהלת מחלקת הדרמה ברשת RAI, אלאונורה אנדראטה. "שחרור נשי הוא אחד המוטיבים המרכזיים", היא מדגישה. "האפשרות של כל אחת לשפר את חייה, התמודדות עם אלימות ועם אלימות מינית - אלה נושאים שהיה לנו חשוב לטפל בהם בפריים־טיים בסדרה. הסדרה מדגימה דרך אלנה ולִילה שני מודלים של שחרור נשי, אחת דרך תרבות ולימודים, והשנייה דרך התעשרות".

כשאני שואל את מז'וקו וג'ירצ'ה אם מערכת היחסים שלהן מזכירה את זו של לִילה ואלנה, ואם יש ביניהן תחרות, ג'ירצ'ה עונה בחיוך: "אנחנו קולגות, אנחנו חברות, אנחנו שותפות. אף אחת מאיתנו לא הייתה מצליחה לעבור אפילו סצנה אחת בלי השנייה. אני יודעת שזה היה נחמד אם הייתה בינינו איזו יריבות, אבל אנחנו מסתדרות מצוין".