"בעלי אמר לי, 'גברת, את במקצוע הלא נכון'"
לפני תשע שנים התפרסמה ג׳וליייטה בריאליטי 'חי בלה לה לנד' ויועדה להיות שרית חדד הבאה. זה לא קרה. היא הסתכסכה עם מנהלים, הסתבכה במאבקים משפטיים, והיה גם נתק משפחתי מאביה אחרי שתקף את אמה וחבט בה עם מקל. עכשיו, כשהיא מככבת במחזמר 'זה אני' בקאמרי, היא מסבירה איך ניהלה מעקבים אחרי הגבר שרצתה עד שהתאהב בה, למה צבעה את הבלונד לחום, ומה גרם לה לסלוח לאבא שלה אחרי הכל
בספטמבר 2013 ניתן גזר דין בבית המשפט המחוזי בבאר־שבע בעניינו של רפיק אגרונוב, מי שהיה סגן ראש העיר שדרות. הוא הורשע על פי הודאתו בפציעה בנסיבות מחמירות של אשתו, איומים עליה ועל בני משפחתה, שיבוש הליכי משפט והדחה בחקירה. העונש היה שנתיים מאסר בפועל ושנה נוספת על תנאי. בדיווחים בתקשורת נמסר בלקוניות כי, "בזמן מתן גזר הדין, החלו קרובי משפחתו לצעוק בבית המשפט". מי שלא צעקה — וגם לא נכחה בדיון — היא בתו היחידה ג'ולייטה.
מעל עשור שג'ולייטה לא החליפה מילה עם אביה. בראיון במוסף הזה לפני שמונה שנים היא תיארה ילדות והתבגרות בצל אלימות הולכת וגוברת כלפי האם, שהסתיימה כשהאב חבט בראשה עם מקל בזמן שישנה ושלח אותה לאשפוז כשהיא בסכנת חיים. ג'ולייטה עצמה לא חוותה מצידו אלימות פיזית. אלימות רגשית זה כבר עניין אחר. הפזמון היה קבוע: את לא זמרת טובה. לא תהיי זמרת טובה. כמו שנכשלת עד עכשיו תיכשלי בעתיד. הוא היה הקול הפנימי הפסימי ששמעה ברגעים של חוסר ביטחון. חוסר היציבות שהיא חיפשה שנים לאזן בדמויות אב חלופיות, מנהלים ואמרגנים ומי לא, רק כדי להתאכזב כל פעם מחדש.
אבל אנשים מתבגרים. ואצל ג'ולייטה מה שהיה בעבר נשאר בעבר. שמונה שנים אחרי הראיון ההוא היא אדם אחר. לפני שנה וחצי היא החליטה להשלים עם אביה אחרי עשור של נתק. חלק מהעניין, היא אומרת, קשור לזה שהפכה לאמא בעצמה.
"ילַדתי. והיה לי מאוד קשה שגם אז הוא לא הרים לי טלפון. כשהילדה הייתה בת חצי שנה אמרתי לעצמי, אם אני רוצה באמת להיות במקום טוב עם עצמי יש דברים שאני חייבת לשחרר כדי לפתוח דף חדש, להתקדם. הרי זו קארמה שחוזרת אלייך. וזה בא מהשורשים. מהילדוּת. מהמרירות. והקושי. אז הייתה לו יום הולדת והבת זוג שלו התקשרה לאחי ואמרה שהיא רוצה לעשות לו הפתעה ושכולם יגיעו. אמרתי, אני מגיעה. בדרך אני נורא בלחץ מהתגובה שלו. הוא פתח את הדלת. היה בשוק".
מה את רואה?
"איש מבוגר. יותר מרוכך. את קולטת פתאום את הבדידות הזאת שאין לו יותר את המשפחתיות של כל הילדים יחד והנכדה. זה קשה לו. והוא לא יודע להכיל ולהרים טלפון ולדבר ולהגיד סליחה, אבל צריך ללמד אותו. לקחת אותו יד ביד. תשמעי, את מגיעה לתובנות. נכון, הוא לא היה האבא הכי טוב בעולם. הוא לא מושלם".
לא היה האבא הכי טוב זה אנדרסטייטמנט.
"אמרתי לעצמי, נכון, זה לא האבא שחלמתי עליו, אבל זה האבא היחיד שיש לי. אני לא יודעת מה יקרה לו מחר. אני לא רוצה להלקות את עצמי ולהגיד, לא ניסיתי ולא עשיתי".
ואיך סולחים?
"הכל עניין של ללמוד לשחרר. זה היה קשה".
לשחרר? הוא הכה את אמא שלך וגרם לזה שאישפזו אותה. הוא זרק אותך מהבית.
"כל ילד היה כועס. זה לגיטימי. אבל לחיות בכעס ומרמור כל כך הרבה שנים זה לא היה פשוט. כשאמרתי לאמא שלי לשחרר ולהתחיל לחיות את החיים שלה ולא את מה שהיה בעבר - זה משהו שלקחתי גם לעצמי. בסופו של יום הבנתי שאמא שלי אישה חזקה. לחוות את מה שהיא חוותה ולהישאר שפויה ולטפל בילדים - יכולה לעשות רק אישה חזקה".
והיא בקשר עם אבא שלך?
"כשיש יום הולדת. אחי עוד מעט מתחתן ויש דברים שצריך לדבר עליהם. הכל בטוב ובאהבה". ובמשך השנים הוא ניסה להיות איתך בקשר?
"לא. הוא לא פנה אליי. הוא אדם של כבוד ואגו. זה היה מאוד קשה. שנינו מאוד עקשנים. לפעמים אנחנו העונש הכי גדול של עצמנו".
זה מה שאת מרגישה, שהוא קיבל את העונש שלו כבר? שילם את חובו?
"נכון. הרגשתי שהיה לו מספיק קשה".
הוא התנצל פעם בפנייך?
"לא. לא הייתי צריכה את ההתנצלות שלו. פחות עניינו אותי המילים האלו".
מה המשפט הראשון שאמרתם אחד לשני?
"היי אבא, מה שלומך? הוא עונה, בסדר. אני מחבקת אותו והוא לוקח את הבת שלי אלמה ויש לו דמעות בעיניים. לא ראיתי אותו ככה אף פעם. הגבר החזק והעוצמתי פתאום התרגש. פתאום ראיתי שמאחורי המסיכה מברזל יש בפנים ילד שלא קיבל את החום והאהבה וגם הוא צריך מילה טובה כדי לשחרר את הדברים הטובים שיש בו, ויש בו. בשיחה הבאה שלנו דיברנו על הדברים. וסיפרתי לו כמה היה לי קשה עם הדרך שלו. ולו היה קשה עם הדרך שלי. כיום אנחנו בקשר טוב, מדברים כמעט על בסיס יומי. (צוחקת) אני לא חושבת שדיברתי איתו כל כך הרבה אי פעם בחיים. כשאני מסתכלת על זה בדיעבד, אני אומרת למה לקח לי כל כך הרבה זמן. אבל כל דבר בזמנו".
אני מבינה את הרצון להיות בקשר עם הורה, אבל אני לא יכולה לדמיין איך אפשר לשים את כל מה שעברתם כמשפחה בצד.
"אפשר. קשה להסביר את זה. אנחנו לא בוחרים את ההורים שלנו. זה משהו שקיבלנו ואנחנו צריכים לכבד ולאהוב בכל צורה. אני יכולה להבין את הסיפור של אבא שלי, כי הוא לא גדל בעולם מודרני, הוא בא מתרבות שבה הגבר הוא השולט. זה מה שהוא למד ומה שהוא ידע. ראיתי את הסרט על ענת אלימלך. בכיתי והתרגשתי. אלימות היא לא רק פיזית. אלימות מילולית היא משהו שנשים לא יודעות להכיל. אמא שלי הרבה זמן לא הבינה את זה ואז זה התגלגל לדברים פיזיים. פעם לא ידעו לזהות את הסימנים ולשים גבול. אמרו, זה הגבר שלי".
ולא היה לך פחד לשחזר בעצמך את הדפוס? למצוא את עצמך עם בן זוג מכה?
"שנים נתתי לפחד לנהל אותי בתחום המקצועי. הרבה פעמים זה ישב לי פה (מצביעה על הלב), שאיך אני עולה על הבמה ואנשים מסתכלים ויודעים מה עברתי, והחלטתי שכיום אני לא רוצה למחוק את זה. צריך לעמוד מול זה ולהתמודד. לא לברוח. ואני שנים ברחתי".
× × ×
בגיל 33 ג'ולייטה הבינה שלפעמים החיים מחלקים לך קלפים לא משהו. החוכמה היא לעבוד עם מה שיש. זה בדיוק מה שהיא עשתה בשנתיים האחרונות, כשבשקט־בשקט המציאה את עצמה מחדש, כולל הכל. משפחה. קריירה. אימהות. אמונה. אפילו שם המשפחה שונה, ועכשיו היא ג'ולייטה אברהם נחום גם בתעודת הזהות. מסתכל מהצד לא יקשר בין האישה האלגנטית לבלונדינית המרימה מ'חי בלה לה לנד', הריאליטי מ־2011 שעשה ממנה כוכבת, בפעם הראשונה ובינתיים האחרונה בקריירה.
על הנייר היה לה כל מה שצריך: קול מצוין. יכולת לדלג מפופ לים־תיכוני ובחזרה. אישיות מבעבעת. ניהול טוב? פחות. במקום למנף את הריאליטי להצלחה לאומית היא פצחה בסכסוך מתוקשר עם המנהל שלה, גילי מסמי. התוצאה: אלבום שנגנז והתבחבשות מתישה בבתי משפט. אז עברה לטיפולו של אייל מלכא, המנהל של דודו אהרון, ומאז הפכה את הקאמבק למקצוע: הופיעה בקדם־אירוויזיון. עשתה דואט עם דודו אהרון. השתתפה בריאליטי. גם זה נגמר בבית המשפט, והסתיים בפשרה.
בין הליך משפטי לעוד דיון מתיש היא נעלמה. "לא הייתה לי ההזדמנות להתעסק במוזיקה נטו ואת הלכלוך והרפש להשאיר לאנשים שזה המקצוע שלהם. אני התעסקתי במקום זה בלהגיע למשפטים, להתעסק במשפחה שלי. רק רציתי להצליח. בגלל שלא היה לי גב מהבית תמיד חיפשתי אותו מבחוץ. וזה לא קרה. במקום להתעסק בחלום ובמטרה שלי הייתי בתוך הבוץ. רק בשמועות ובסכסוכים ובחוזים ובבתי משפט, ובסופו של דבר את אומרת, בשביל מה כל זה?!"
ואז הגיע הטלפון מ'הכוכב הבא'. באותה תקופה היא כבר הרימה ידיים. "אני לא מתמסכנת. אני ריאלית. את מגיעה למצב שבמקום להגיד, היו לי ארבע־חמש הופעות בחודש ומזמינים אותך להשקות ואת לא רוצה ללכת כי זה פייק, ואני זוכרת שבעלי אמר לי אז, גברת, את במקצוע הלא־נכון".
אז 'הכוכב הבא' הגיע בול בזמן.
"זה היה הצ'אנס האחרון. אמרתי לעצמי, אני אלך לשם, אין לי מה להפסיד יותר. אבל זהו. די".
במצב הצבירה הזה היא טסה לאומן. "חוויתי שם חוויה לא נורמלית. עברתי משהו מטלטל בכל הקשור לאמונה שלי. למקצוע שלי. הלכתי לשם כדי לגלות את האמת שלי. שאלתי את בורא עולם אם מוזיקה זה המקום שבו אני צריכה להיות? האם בחרתי בעיסוק הנכון בשבילי?"
כי זה לא קורה?
"כן. כי אני מנסה ומנסה־ומנסה וזה לא קורה!"
ומה קרה לך שם?
"אני פתאום מוצאת את עצמי באמצע השוק באומן. לבד. והרגליים שלי קפאו. לא יכולה לזוז או לדבר. איבדתי את החברות שלי. נשארתי לבד לגמרי. ואני יושבת שם קפואה ואומרת לבורא עולם, מה אתה רוצה ממני? נכנסתי לחרדה שאני עומדת למות! זו הייתה סוג של היפותרמיה. איכשהו הגעתי לחדר. עשיתי מקלחת חמה ואיבדתי את ההכרה. ושם אני פתאום מבינה שאני עושה משהו לא טוב".
מה היה מוסר ההשכל מהחוויה הזאת?
"אני פתאום מבינה שאני על הקצה כל הזמן. ואני תמיד הולכת בדרך שאמרו לי שהיא טובה ונכונה. לא שואלת שאלות. גם במוזיקה — כדי שלא יגידו שאני בעייתית, וגם באמונה, כי ככה גדלתי. ופתאום היו לי שאלות. הרגשתי שאני אחרת".
תפרטי. מה זה אחרת?
"כל החיים אמרתי, אולי זה ההוא וההיא ובגלל זה ובאשמת ההיא. וואלה, תסתכלי שנייה על עצמך. אולי את גורמת לסיטואציה הזאת? אולי את לא מספיק טובה? אולי את לא מספיק מתאמצת? אולי משהו בך דפוק ולא נכון?"
× × ×
אחרי שחזרה לישראל ול'כוכב הבא' הגיעה ההתפרקות, כשזכתה רק במקום השלישי. "זה ריסק אותי כי לא הייתי מוכנה לזה", היא מסבירה. "לקח לי זמן לקבל את זה שאני צריכה שישפטו אותי ושוב ייכנסו וינברו אצלי בנשמה. והאגו. הבנתי סופית שאנשים לא מעניין אותם התוכן. לא שאני לא זמרת טובה. וואלה, לא באתי מריאליטי. עברתי במועדונים כמו 'הקריסטל' ו'הפלקה' ואף אחד לא ייקח את זה ממני. שום ריאליטי — עם כל הכבוד לקלילות הזאת ואני מברכת על זה — לא מחליף את הדרך. אמן לא יכול לבוא לריאליטי ותוך דקה להיות שופט. נגיד כל העניין עם נטע אלחמיסטר ומיה דגן. נטע היא אושיית אינסטגרם ונהייתה מעצמה וזה לגיטימי שייקחו אותה לתוכנית של סטנד־אפ, אבל אני מבינה מה שמיה דגן אומרת: כי אין לה ידע בנושא. זה מקומם! עם כל הכבוד יש פה אנשים שעוברים דרך שאותו שופט היה חולם לעבור! וזה נורא כואב ומכעיס אותי".
אחרי שמיצתה את ההזדמנות האחרונה שגזרה על עצמה במקצוע, פשוט רצתה להיעלם. "לא רציתי לצאת מהבית. בטח לא לקניונים ולמקומות הומי אדם. למה? כי פחדתי להיתקל באישה שתגיד לי, 'ג'ולייטה לאן נעלמת? למה את לא מוציאה שירים?' הפחד הזה ניהל אותי. ורונן אמר לי, 'תשמעי, את לא יכולה לעשות את זה לעצמך. תתחילי לחשוב מה את רוצה. רוצה ללמוד? תלמדי. מה את אוהבת? מה את רוצה?'"
ובאמת מה רצית? או יותר קל: מה לא רצית?
"ידעתי רק שאני פוחדת מה יגידו. את אומרת, בוא נחפש עבודה ונהיה מזכירה או מנהלת אדמיניסטרטיבית באיזה משרד. והפחד זה שאנשים יעברו ויגידו לי, 'נו, את, איך קוראים לך, ג'ולייטה. מה את עושה פה? את לא זמרת כבר?'"
ואז יש לך עוד קאמבקון. מה קרה שם?
"כשהוצאתי את הדואט עם סטפן לפני שנתיים אנשים כתבו, מאיפה הוא הביא את הזקנה הזאת?!"
אאוץ'.
"הילדים האלה, לא מעניין אותם ג'ולייטה בת ה־33. מעניינת אותם נועה קירל".
כשאת מסתכלת על עדן בן־זקן, יש קצת קנאה?
"ברור שזה צובט בלב. בטח שאני מקנאה. זה מה שחלמתי להיות. ובעדן יש משהו שהוא מתכון להצלחה. אולי הצניעות הזאת. הפשטות המנצחת. ועדיין, אני יכולה להיות במקום אחר לגמרי בחיים, אבל בנשמה שלי אני עוד קצת מאמינה שזה יכול לקרות גם לי".
כשהמציאה את עצמה מחדש, הוסיפה לחבילה גם עצמות לחיים מסותתות. אין מה להגיד. היא נראית מדהים. אבל היא לא נראית כמו ג'ולייטה של לפני עשור. הבלונד המזוהה איתה הפך לברונטי פקאן. העור הבעייתי — מרוב איפור וסטרס, לטענתה — הוחלף לאפידרמיס פורצלן. ההבעה בפנים השתנתה. היא תולה את השינוי בתהליך הפנימי שעברה. מודה בשובבות רק בניתוח אף לתיקון המחיצה. "בעקבות ניתוח האף משהו בפנים שלי נמתח! פתאום נהיו לי עצמות לחיים. ובגלל שהמנתח הרים לי את האף נהייתה לי שפה עליונה. אני אומרת לבעלי שאני רוצה הזרקות והוא רוצה להרוג אותי. אבל זה עשה לי טוב לנפש".
הבעל, רונן אברהם נחום, יזם נדל"ן, הוא זה שמתחזק את הנפש שלה. הפרש הגילים ביניהם הוא כמעט 20 שנה, אבל זה לא הפריע לג'ולייטה להגיד בפעם הראשונה שראתה אותו שהוא יהיה בעלה. רונן פחות התרגש. "ועל הדייט הראשון אמרתי לו, 'שמע, אני לא בחורה לסטוצים. אני מחפשת להתחתן'".
מה שנקרא, הרמת.
"גרוש עם ילדים. אלה לא מחפשים שוב להביא ילדים ובטח לא להתחתן. מחפשים סטוצים. הוא אמר, בסדר והמשכנו לצאת, ואז אחרי שלושה חודשים הוא קיבל רגליים קרות".
למה?
"כי הוא פתאום הבין שהפערים בינינו נורא גדולים. אמר לי, 'את לא רוצה את זה עם ילדים וגרושה ופער הגילים'. הוא לא רצה אותי".
מה עשית?
"רדפתי אחריו! עשיתי לו מעקבים מתחת לבית. חיכיתי שהוא ייצא. הייתי נוסעת לראות אם הוא בבית, ואם האוטו שלו למטה, הייתי מסמסת לו 'איפה אתה?' (צוחקת). וכשיום אחד הייתי מתחת לבית שלו ראיתי שיש שם מישהי וכתבתי לו, 'יכולת להגיד לי שזה נגמר בגללה'. הוא ענה, 'זו רק ידידה, אבל זה נגמר בינינו ואני ממש לא חייב לך דין וחשבון'. אמרתי, אוקיי. מאותו רגע נעלמתי. אמרתי לעצמי, אולי זה לא נכון? אולי אני רודפת אחרי משהו שהוא טעות?"
כמו בקריירה.
"בדיוק. מתעקשת על משהו שלא בשבילי. כשאת משחררת דברים באים וממקום הרבה יותר טוב ונכון. עובדה שאחרי חודש הוא התקשר".
אני מניחה שלבית שממנו הגעת יש השפעה על מי שאת. יש רגעים ביחסים שזה משפיע?
"רונן יודע איך גדלתי ומה מניע אותי בחיים ואיך הכל עובד אצלי. ולקח לו זמן להבין איך זה לגדול בבית אלים. יש לי קטע — וזה קורה גם לאחי — שאנחנו לא מסוגלים להיות בריב בבית. נגיד בני זוג רבים ולא מדברים? אנחנו לא מסוגלים. מרגישים שהקרקע נשמטת לנו בין הרגליים".
כי זה היה הפסקול של הילדות שלך?
"בדיוק. המתח הזה. זה כמו משהו חד שחותך את האוויר. לכן אני תמיד אומרת לרונן, אנחנו לא רבים. אנחנו מדברים על הדברים. ולי חשוב להתחבק ולהתנשק ליד הילדה. כי לי זה לא היה בבית. אני רוצה שהילדים שלי יגדלו במקום של אהבה וחום ויידעו שגם אם מתווכחים, עדיין אוהבים".
× × ×
רגע לפני החתונה נפל עליהם אסון, כשאמו של רונן נפטרה. "זו הייתה מכה. היום הזה היה אמור להיות היום הכי שמח וטהור ורחוק מכל הבלגן, ונאלצתי לחגוג שמחה מהולה בעצב — גם ביום הכי שמח בחיים שלי. לפי ההלכה אסור לבטל חתונה. אסור לשבת שבעה. פה נשברתי. שם התחילה טלטלה על כל מה שקשור אצלי באלוהים. כעסתי נורא. אמרתי, כל החיים לא הופעתי בשבת, הלכתי והאמנתי וצמתי וכשרות והכל - כיום אני מאמינה בדרכי. מאמינה שיש אלוהים ויש דברים שאני צריכה לעשות, אבל לא עושה מה שכולם מצפים ממני. היום למשל, אני כן מופיעה בשישי־שבת".
אוכלת כשר?
"כבר לא".
קידוש בשישי?
"כן, גם בגלל הילדה. אני רוצה שהיא תלמד. אנחנו יהודים".
צמה בכיפור?
"לא צמתי בשנתיים האחרונות אחרי שצמתי מגיל 12. הבנתי שלא זה מה שמגדיר אותי. יש אנשים שמתפללים בכותל ויום אחרי זה גונבים".
בשקט־בשקט, למודת ניסיון, היא מופיעה כבר תקופה בקאמרי במחזמר 'זה אני', שכתב מאור זגורי (לפי רעיון של דורון מור) "בשילוב שירי אייל גולן", כפי שכתוב באתר התיאטרון. אחרי האודישן הראשון היא לא התקבלה. ואז קיבלה טלפון מהמלהק לתפקיד אחר: מחליפה של ספיר סבן, זוכת העונה הרביעית של 'דה וויס', "ואני לא אשקר שבהתחלה אמרתי, אני? דאבל?! אבל אז אמרתי, רגע, אם אני רוצה לעבוד אני צריכה לשים את האגו בצד. חייבת לעבוד על עצמי".
ואיך זה עובד בשבילך בינתיים?
"זה לא פשוט. אנשים שמכירים אותך אומרים, מהההה? ג'ולייטה? את מחליפה?! (צוחקת) זה כל הסיוטים שלי ומה יגידו עליי. זה רודף אותי. אבל הבנתי שכל עוד אני עושה מה שאני אוהבת, לא מעניין אותי מה יחשבו. אני חייבת להפנים שמה ששלך יהיה שלך, אבל בואי נעזור לזה לקרות. אחרת אני עושה לנפש שלי נזק".
הבנתי שזה מחזה על העצמה נשית. איפה זה בא לידי ביטוי?
"המסר לגמרי פמיניסטי. זה על ילדה מורדת שעוברת לעיר הגדולה. עצמאית. לא סגורה על המיניות שלה. ויש את כל מה שקשור למגזר הדרוזי, קבלת האחר. זו הצגה עם הרבה רבדים".
את פמיניסטית?
"כן. פמיניזם שצמח הכי מלמטה. מהסיפור המשפחתי. מהסיפור שלי".
אבל פמיניזם ושירי אייל גולן, בעקבות פרשת הנערות - זה לא קצת פרדוקס?
"ההצגה לא קשורה באופן ישיר לאייל גולן. מאור זגורי, שכתב וביים, החליט שאייל — בלי קשר לאישיות שלו — יש לו משהו שאי־אפשר להתעלם ממנו ואנחנו מסתכלים רק על האמנות. לא על החיים האישיים שלו. אם נצטרך לשפוט אמנים לפי החיים האישיים, נצטרך לבטל את האמנות".
אפשר לנתק מעשים של אדם מהאמנות שלו?
"אני אומרת שההצגה לא מדברת על חייו של אייל גולן. אם כן, הייתי מבינה את העיסוק. ואני לא מצדיקה לרגע את מה שהיה שם. אלה דברים קשים ובתור אמא לילדה, אני לא רוצה לחשוב מה אני הייתי עושה במצב כזה. מצד שני, הגענו למצב שגברים מפחדים להגיד מילה לאישה".
אל תתחילי לי עם "זה הורס את הרומנטיקה".
"לא. אבל לא ייתכן שאני אעלה עם גבר במעלית והוא לא ייצור קשר עין מרוב לחץ. ועדיין כל גבר שמרשה לעצמו להתנהג ככה צריך להיענש. אבל צריך גם פרופורציות. חייו של אייל גולן לא מעניינים אותי. קחי לדוגמה את זוהר ארגוב. שהיום ה־מלך".
איריס, אשתו של ישי לוי סיפרה שהוא ניסה לאנוס אותה.
"אני לא יודעת מה הוא עשה וזה לא פייר. אבל המוזיקה שלו מתקיימת בלעדיו. לא סתם קוראים לו 'המלך'. אז מוזיקה בנפרד וחיים בנפרד".
את עצמך חווית הטרדות?
"אף אחד לא תפס לי את הטוסיק ולא הטריד אותי מינית באופן בוטה, אבל בטח שזרקו הערות, 'מה הייתי עושה לך', 'יש לי מועדון, אני אקדם אותך'. צריך להיות מאוד חזקה כדי לשרוד את העולם הזה. אני כן זוכרת שמישהו שהוא אישיות מאוד חזקה בזמר המזרחי הסתכל עליי ואמר, שמעי, את בחורה מאוד יפה. כובשת. אבל בואי, את לא זמרת. את לא שם. זה לא בשבילך. לכי תדגמני. ואני עומדת שם ורוצה לתת לו פצצה לפנים. רציתי להגיד לו, אתה יודע מה עברתי בשביל לעמוד פה ואתה עומד ומרסק לי את החיים?!"
ואמרת?
"לא".
לפנייה לכתב/ת 
