אנחנו חיים בתרבות שלא מתמודדת עם המוות, או מתמודדת איתו בצורה מאוד שטחית", אומר אסף שור. "תחשוב על סדרות פשע, למשל, או סרטי אימה. שם המוות תמיד ממוסגר בתור איזה עונש על חטא מוסרי. היית מתירנית מבחינה מינית? גברתי, את לא תשרדי עד הכתוביות. היית שחור? גם כן סימן מאוד לא טוב. המוות מוצג כזר לסדר הטבעי של הדברים, זה תמיד איזה פשע נוראי. למה מישהו מת? כי היה איש רע שהרג אותו. אבל בסוף אנחנו נתפוס אותו, ואם לא נתפוס אותו זה רק בשביל שיהיה מקום לסרט ההמשך".

גיבור ספרו החדש של שור, 'ארזת לבד', הוא אלכס, חולה סופני שטס לשווייץ כדי לסיים את חייו. לבד, בשקט, עם כרטיס לכיוון אחד וארטיק שוקו־בננה על תקן הבקשה האחרונה. אלא שלצד המסע לקראת המוות, החיים מתעקשים להמשיך. בעלילת הרומן יוצא הדופן הזה מצטלבים במסלולו של אלכס מסלולים רבים אחרים - של חברים, קרובי משפחה, עוברי אורח אקראיים וגם בעלי חיים (ארבעה עמודים מוקדשים לחולדה) שתודעותיהם משתלבות בסיפור בטבעיות עד סופו המפתיע מאוד.

אם זה נשמע כבד ועצוב, 'ארזת לבד' הוא בדרכו המשונה ספר כמעט אופטימי, מצחיק לעיתים קרובות. כזה שגורם לך לשמוח בחיים, על כל המוות שכרוך בהם. "הרי זה לא סביר, להתקיים, ובכל זאת אנחנו כאן, בכל זאת התחלקנו, השתכפלנו, התרבינו, צמחנו וזחלנו מפה לשם, אכלנו וצעקנו והפרשנו, הפלצנו וגירדנו באוזן, התווכחנו על פוליטיקה ושיחקנו בכדור, למדנו קרוא וכתוב, ועכשיו אני יושב פה ומנסה להעמיד חוויה אסתטית. כמה מופרע זה, לא? אבל גם ככה, איזה ניצחון מופרע ונהדר. גם כישלון הוא ניצחון אדיר על הדממה", כמו שאומר המספר, רגע לפני שאלכס עולה למטוס.

"יש איזו מחשבה, שאתה לא רוצה להודות בה בפני אנשים אחרים, שנכון שכולם מתים, אבל אני היוצא מן הכלל לדבר הזה", אומר שור. "נסתדר איכשהו, טכנולוגית או משהו. בינתיים הכל בסדר, אני לא רואה שום סיבה שהמגמה הזאת תשתנה. ואז הגעתי לגיל הלא־מאוד מופלג של 40, וממש ביום ההולדת עצמו הייתי באימון קונג־פו ונתפס לי הגב בפעם הראשונה. ישר חשבתי - נו באמת, כמה סימבולי אפשר להיות?

"אז אמנם נותרו לי עוד כמה דקות לחיות, אבל ברגע שאני מבין שיצאתי מתקופת האחריות, פתאום זה משהו שצריך להתמודד גם איתו. הרי נורא מטופש להתייחס לזה בתור הפתעה. אבל אני מנסה להחזיר את המחשבה על מוות לתוך משהו שהוא מצער ועצוב, אבל לא בהכרח מבעית. פשוט לדווח על זה בצורה כאילו עובדתית. אני חושב על כמה ספרים מהשנים האחרונות שעשו את זה יפה - 'המורה' של מיכל בן־נפתלי ו'האיש הזקן' של נגה אלבלך. להסתכל על התהליך הזה ועל האירוע הזה, להסתכל על הרגשות שהוא מעורר, על הפחד מפניו, על העצב לקראתו ובעקבותיו, ופשוט להגיד, אוקיי, הנה זה. פשוט עובדה".

רק שזה לא כל כך פשוט.

"ברור. אבל אני חושב שהיום יותר מבעבר אנחנו יכולים להדחיק את המוות, להגלות אותו לבתי חולים ולהוספיסים. וכמו כל דבר, כמה שאתה מרחיק את זה ממך זה נהיה לא רק יותר מפחיד אלא יותר מחריד. זה משהו שאני מזהה בעצמי כתכונה מאוד גברית, מאוד של בנים: אם אני נורא עצוב ומפחד ולא רוצה להתמודד עם משהו - מיד זה מתגלגל באיזה כעס. ואנחנו רואים את זה גם גלובלית עכשיו. חוסר ודאות לא רק בהקשר הגדול של מוות, אלא בהקשר של תעסוקה, של סביבה, של הגירה - נורא קל לזרוק על הנושאים הבאמת דחופים האלה כל מיני פחדים לא מעובדים".

הפחד למות מלווה אותך ביום־יום?

"מאז כתיבת הספר פחות ופחות. וגם ההבנה איזו חוויה יקרה זו לחיות נהייתה הרבה יותר ברורה לי בזמן הכתיבה. אנחנו מקיימים חיים מאוד מוגנים. זו יחסית תקופה בטוחה, יחסית מעוטת גופות, לפחות במקום שאנחנו חיים בו. כמובן שיש לזה כל מיני השלכות מעמדיות, אבל אני לא נכנס לזה. מצחיק להגיד את זה דווקא השבוע, עם הקורונה והכל, ודווקא כשאנחנו על סף השמדת כל החיים בלי יוצא מן הכלל, אבל סו פאר סו גוד", הוא צוחק. "אז אני לא יכול להגיד שזה פחד שהשתחררתי ממנו, אבל לצידו יש גם משהו מרגיע בהבנה שזה יקרה גם לך, זה יקרה לכל מי שאתה אוהב. יום יבוא, השמש תזרח, ואני לא אהיה פה. בסופו של דבר, זה דבר מאוד פשוט, למות".

את עבודת הסטאז' בנושא המוות עושה שור כבר שנים בביתו שבמושב קטן ליד רחובות, יחד עם רעייתו מורן ועוד כמה כלבים וחתולות. שני בני הזוג למדו טיפול התנהגותי בכלבים, מורן עבדה בבתי מחסה לבעלי חיים, והיום הם מטפלים בביתם בכלבים קשישים, חלקם סיעודיים, נוסף על הכלבים שלהם שמסתובבים בבית.

"כשמורן ואני נפגשנו היה לי כלב אחד בשם שוּלץ. ואז אימצנו כלבה נוספת, ובגלל שידענו שאנחנו מועדים להפוך לאנשים האלה עם הרבה יותר כלבים מהמתוכנן, הייתה לנו איזו הסכמה ששם אנחנו עוצרים. אבל בזמן שמורן עבדה ב'צער בעלי חיים' בירושלים, היה איזה כלב אחד שהיה זקוק לבית, ואז עוד כלבה, ועוד כלב שהיה חבר טוב שלה, וככה זה המשיך. בפרק זמן מאוד קצר מצאנו את עצמנו עם להקה של שמונה כלבים".

מפאת גילם המבוגר ופרק הזמן הקצר שבו אומצו, תוך שנתיים מתו שבעה מתוך שמונת הכלבים, ביניהם גם עוגייה, שהספר מוקדש לה. היום נותרה רק פז, כלבת טרייר קטנה ועיקשת שבמשך כל השיחה מנסה לחתור אל קערת העוגיות הטבעוניות. "נוצר רצף של פרידות שהיה כמובן עצוב בצורה איומה, אבל בתוך זה קרה גם משהו מעניין. תראה, אני בעלים מאוד חרד לכלבים שלי. ההיערכות שלי לקטסטרופה הייתה פחות או יותר מאז ששולץ היה בן חודש וחצי. כל הזמן הייתי בחרדה מהרגע שזה יקרה; אם אפשר לשחרר אותו מהרצועה, ומי ישמור עליו אם אני נוסע, ואם אפשר להשאיר אותו לבד בבית. וככל שהוא הזדקן זה הפך ממש לתהום של בעתה שקשה להתמודד איתה. אבל אחרי שהוא מת, ככל שהדבר הזה נמשך כסדרו הטבעי, ועוד כלבים הזדקנו או חלו, איכשהו גם היחס לזה השתנה. זה לא נהיה פחות עצוב, אני עדיין דומע כשאני מדבר על כל אחד ואחת מהם, אבל עם הזמן ועם הניסיון זה הפסיק להיות משהו כל כך מפחיד וכל כך זר. מעצם זה שאתה כבר יודע איך זה נראה".

בין פרקי הספר מתוארים רגעיהם האחרונים של כמה "בעלי חיים שאינם בני־אדם", כמו שקורא לזה שור - קיכלי, דוב, עכביש - שמנסים להיאחז במה שאפשר כדי לא למות. לצד מותו הקרב של אלכס, ומיתות אחרות בספר, נוצר למעשה מין רצף שעליו מונחים חייהם של כל היצורים החיים. "העמידה הזאת מול המוות של הכלבים, וביום מן הימים גם שלי, מייצרת תחושה של איזו שותפות גורל. בתור בני־אדם אנחנו מאוד אוהבים לראות את עצמנו כמשהו נפרד. המוסר שלנו! כשאתה מדבר על הפנים החייתיים שלך, כמעט תמיד זה בהקשר שלילי. מין! אוכל! אלימות! אבל גם אלטרואיזם אתה מזהה אצל חיות, גם אהבה, גם חיבה, גם פחד. אני לא מנסה לגזור כאן גזרה שווה כוללת בין כל החיות וכל בני־האדם, בין כל החרקים וכל היונקים, אבל כן יש הרבה דברים שהם משותפים. וזה מתקיים, בין השאר, בזיקה לשאלת המוות".

אני מסתכל מסביב ורואה את האהבה שלכם ואת הטיפול המסור שלכם בכלבים ובחתולים. ילדים, לעומת זאת, אין לכם.

"להביא ילדים, להביא חיים לעולם, זו החלטה רצינית מהרבה מאוד בחינות. זה דבר שבאמת צריכה להיות לך סיבה טובה לעשות אותו. זו צריכה להיות מחשבה שהיא מאוד יקרה לך, דבר שאתה מאוד רוצה לעשות. אז במשך השנים היו לנו כל מיני מחשבות וכל מיני סיבות וכל מיני נימוקים על למה כן ולמה לא, אבל בסופו של דבר אני חושב שזה פשוט לא דחף שהיה למישהו מאיתנו. אני יודע שזו בחירה מאוד טעונה, בארץ בעיקר, והיא הייתה עוד יותר טעונה ויוצאת דופן כשקיבלנו אותה, אבל זאת נראית לי החלטה רצינית מכדי לקבל אותה על הדרך, על סמך זה ש'ככה נהוג' ו'ככה עושים'".

'ארזת לבד' (הוצאת כתר) הוא ספרו השישי של שור, בן 43, יליד ירושלים, אח בכור לשלושה אחים ואחות. קדמו לו 'עמרם', 'מוטי', 'סיגל', 'כה אמר וינסנט, החתול הטיפש' ו'למה דג ציפור' - ספרים שאמנם לא הפכו אותו לשם שמוכר בכל בית, אבל זיכו אותו כמעט תמיד בהערכה ככותב ייחודי, כזה שלא נופל לשום שטאנץ.

זה נכון גם לגבי החיים שמחוץ לספרות. מומחה לענייני 'באפי ציידת הערפדים' ("זה עדיין הרינגטון שלי"), חובב ספרות פנטזיה ומדע בדיוני, מכור ל'האנטומיה של גריי' ("התמכרות מבישה, זה הולך ומידרדר מעונה לעונה"), טבעוני למעלה מעשור, מעריץ של המומינים ("ראית את הפוסטר?"), מנגן בגיטרה חשמלית, מתפרנס מעריכה ומתרגום. ועוד לפני זה - בעל חגורה שחורה באמנות הלחימה וו־ווי גונג־פו, סוג של קונג־פו שהוא מתרגל כבר 15 שנה, כמו גם ארבעת אחיו ואביו.

"חלק מהעניין בזה היה דווקא כמי שמתעסק הרבה בטקסטים, בסיפור, באופן שבו כל דבר מתפרק להמון אפשרויות ופרשנויות שיכולות להתחלף מדקה לדקה. היה משהו מאוד מרגיע להתעסק במשהו שהוא פשוט עובדתי. הוא כן או לא. או שאתה מצליח לבצע טכניקה או שאתה לא מצליח. או שאתה מצליח לא לחטוף מכות או שאתה לא מצליח".

מתפקידו כמאמן הוא פרש בשנה האחרונה, בעצת סבתו. "היא הושיבה אותי לשיחה ואמרה, 'אתה משקיע הרבה זמן באימונים האלה שלך'. ואמרתי, 'נכון, זה מאוד חשוב', אז היא אמרה, 'אבל אתה סופר, אז תשב לכתוב'. ואמרתי, 'אוקיי'. מצחיק להגיד, הוצאתי כבר אי אלו ספרים, אבל לא חשבתי על זה ככה. ויש בזה משהו".

לפני כמה שבועות, ממש לפני צאת הספר, היא נפטרה. "נתתי לה גרסה של הספר כבר לפני שנתיים, אבל היא לא קראה אותו. היא קראה הרבה דברים אחרים באותה תקופה, יש לציין, אבל אותו לא, אולי בגלל הנושא. עד כמה שבגילי זה אמור להיות משהו שאתה מוכן אליו, מוות של סבתא, היה משהו בסוג האובדן הזה שלא צפיתי. זה לא רק האהבה שלי אליה או המקום שלה במשפחה. היא הייתה כמעט בת 91, עם היסטוריה של 91 שנה בסיפורים, 91 שנה בזיכרונות. 91 שנה זה הרבה מאוד בן־אדם. ופתאום כשהדבר הזה איננו יותר, זה באמת נפח עולם גדול מאוד שחסר. שנעדר".

במהלך כתיבת הספר, לראשונה בחייו, שור חווה גם משבר פתאומי מול הספרות. "במשך שנה שלמה פשוט לא הצלחתי לראות יותר ספרות בתור דבר חשוב. משהו שיש לו איזושהי משמעות ותפקיד, כמו שתמיד האמנתי. ופתאום, הופ, בשביל מה? כל הכתיבה שלי בשביל מה, והכתיבה של כולם בשביל מה. לא בהיבט ניהיליסטי, של מה יועילו כל מפעלותינו הגדולים. לא זה. פשוט ספציפית, ספרות - בשביל מה זה? מה זה עושה? בידור? יש בידור אחר. להגיד דברים חכמים? לא חסרים אנשים חכמים שאומרים דברים חכמים ברשת. לקח לי זמן להבין בשביל מה הדבר הזה, ספציפית, טוב".

ומה הבנת?

"אנחנו חיים בתקופה של עומס אדיר של מידע. כל הזמן לומדים דברים חדשים. לפני 500 שנה להיות אדם משכיל זה אומר שהייתה לך ספרייה עם 50 ספרים בבית, ואם קראת את כולם אתה יודע פחות או יותר כל מה שיש לדעת. ועכשיו אני לא יכול לפתוח עיתון או לשמוע פודקסט בלי להגיד, וואו, אני יודע כל כך מעט. על הכל. יותר מזה, היום אתה מחויב מאיזושהי סיבה לא ברורה שתהיה לך גם דעה על הכל - על משבר האקלים, על בעיית הפליטים, על הכיבוש, על טבעונות. והרי אין לך זמן לשבת ולחשוב מהתחלה בצורה יסודית על כל אחד מהדברים האלה. והתוצאה היא שהרבה פעמים אתה פשוט אומר, אוקיי, נדחוס את זה לחבילה אחת. אז אם אתה שמאלני, אתה גם טבעוני ובטח לא אוכל גלוטן ועושה יוגה ושומע את המוזיקה הזאת ורואה רק את הסרטים האלה והולך לסינמטק. ואם אתה ימני אז יש חבילה שלמה של תכונות שבאה עם זה, וכן הלאה.

"שזה הרי קשקוש מוחלט. והספרות היא מה שמאפשר להסתכל על בן־אדם ולראות לא רק שתיים־שלוש תכונות שלו, אלא סיפור שלם, אלף סיפורים שלמים, ביוגרפיה ומחשבות ואהבות והעדפות והיסטוריות. אנחנו לא בהכרח יכולים להכיל את כל הדבר הזה על כל בן־אדם שאנחנו פוגשים, אבל הספרות עוזרת להחזיק את הידיעה שזה קיים. וחוץ מזה, אל תשכח שספרות היא גם דרך טובה מאוד למיזנתרופים לקיים את המפגש הזה בתנאים שהם יחסית נוחים, ולא צריך להתגלח בשבילם ולא צריך לצאת מהבית".

אתה רואה את עצמך כמיזנתרופ?

"אני לא אוהב אנשים בקבוצות גדולות. אני קצת כמו אמא שלי בהקשר הזה. אנחנו תמיד צוחקים שהיא המיזנתרופית במשפחה, והיא אומרת, 'אני לא שונאת אנשים, אני פשוט אוהבת אותם אחד־אחד'". •