מפחדך בשרי // בכל סרלואי - הקיבוץ המאוחד - 61 עמ'

בספרה השלישי, 'מפחדך בשרי', מצליחה בכל סרלואי לגעת בשורש החידוש שיש בשירה הדתית הישראלית החדשה, זו שמזוהה, בין השאר, עם כתב העת 'משיב הרוח'. והיא מצליחה לעשות את זה דווקא משום שמדובר בספר ממוקד מאוד, שעשוי כולו שירים, וביניהם תפילות ופיוטים, שנכתבו בעקבות מחלה קשה שפקדה את אביה (וראוי להוסיף את מה שלא נכתב בספר במפורש, שהתפילות נענו והאב החלים). אלא שתפילתה של סרלואי על האב אינה תמימה: היא שבה ונוגעת בדרכים משוכללות בפער ובזיקה בין זה שמבקשים את רחמיו - אלוהים, אבינו מלכנו, אב הרחמים, לזה שמבקשים עליו רחמים - האב, אבא, הגבר שהוליד את המשוררת.

אין כאן בלבול בין אל נערץ לגבר אהוב, כמו שאפשר למצוא בשירה היונקת בבלי דעת ממקורות דתיים. להפך, אצל סרלואי יש פיכחון חד ומדויק, שכן מה שמייחד את השירים הוא הדגש שהם מעניקים לפער בין שתי הרשויות האבהיות הללו, האנושית והאלוהית, ומתוך כך גם לדמיון העמוק ביניהן, דמיון שאינו מטשטש את הגבול בין אל ואדם, אלא חושף ומדגיש אותו כדי שניתן יהיה להעמידו במבחן. ויש לומר שהשירים זוכים בכוחם המיוחד - שיש בו מידות שוות של נאמנות והתרסה, מסורת דתית וחדשנות פמיניסטית - דווקא משום שהם מפנים את תשומת הלב למעגליות הנואשת שיש בפנייה אל האב על מנת שיציל את האב.

יש בספר חמישה מחזורי שירה, והדרמה נרמזת כבר במחזור הפותח אבל מתפרצת בכל עוצמתה רק במחזור השני, שעושה שימוש וירטואוזי, נועז, בטקסטים יהודיים שנוגעים בזיקה הסבוכה בין אלוהים לאב: מצד אחד, פיוטים כמו 'אבינו מלכנו', 'אדון עולם', 'יגדל אלוהים חי', ומצד שני, קטעי תנ"ך המתארים את התגלות האל בגופו למשה, דבורה, ישעיהו או יחזקאל. סרלואי לא מנסה לספר סיפור עקבי או לפתח טיעון סדור בשירים האלה. להפך, היא עושה מה שמחברי תפילות ופיוטים עשו מאז ומעולם: מאלתרת על הפסוקים העתיקים, סודקת ומאחה אותם, כדי לחשוף באמצעותם עולם חדש, רחב ופרוץ, של אמונה וספק, פחד וכמיהה.

השיא מגיע במחזור השלישי, שכולו גרסאות חדשות לפיוטי ההושענות, אלא שכמעט בכל מקום שהפיוט המקורי עוסק בגדולת האל, הפיוט של סרלואי עוסק בחולשת האב. וכך, "למען עוזך, למען פארך" הופך ל"למען עווניו, למען פצעיו". נכון שגדולת האל וחולשת האדם מהדהדות זו את זו תמיד במסורת הפיוט, ובכל זאת אי־אפשר להתכחש לנחישותה של סרלואי להפוך את הפיוטים הללו על ראשם. התוצאה מפעימה ביופייה, ולא פחות מכך מבהילה: ההרגשה המלווה את הקריאה דומה לתחושת קריסה, כאילו העברית עצמה רועדת מתחת לרגליים.

סרלואי חוצה בשירים האלה גבול שמשוררי 'משיב הרוח' בדרך כלל מתרחקים ממנו - הגבול בין חול לקודש - ויוצרת שירת קודש מקורית להפליא המתאימה לתפיסת עולמה. קשה לחשוב על העזה גדולה מזאת, בעיקר כששוקלים את הכיוון שבו היא הולכת, שאינו שונה מהכיוון העקרוני שהולכים בו רוב משוררי 'משיב הרוח' - לא רק מהאל אל האב, כלומר מהאב כאדון אל האב הממשי, אלא גם מהאב אל הבת ובסופו של דבר מהאב אל האם. ובדיוק כאן, בזינוק הזה משירת אבות ובנים ידועה ומוכרת לעייפה, לשירת בנות ואמהות פורצת דרך בצורותיה ובתכניה, מתחוורת הבשורה הגדולה של רוב המשוררים הדתיים החדשים, גברים כנשים. •

אֲ־דֹנָי אִישׁ מִלְחָמָה, אֲ־דֹנָי שְׁמוֹ. אָבִי שְׁמוֹ הִלֵּל.

הִלֵּל בֶּן לֵאָה. לֹא יְדַעְתִּיו בְּשֵׁם. הַפַּּעַם

עַל שְׁמוֹ קָרָאתִי. אָבִי מִתְהַפֵֵּךְ בִּשְׁנָתוֹ, פּוֹקֵחַ עֵינַיִם,

עִוֵּר. אוֹמֵר: לֹא יָשַׁנְתִּי. אוֹכֵל: לֹא אָכַלְתִּי.

חוֹלֵם: לֹא חָלַמְתִּי. חַי וְאוֹמֵר: מַתִּי.

אֲ־דֹנָי שִׁמְךָ. אֵין כָּמוֹךָ בְּכָל הָעוֹלָם

וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ. וְאֵין כָּמוֹךָ יֶשְׁךָ. וְאֵין כְּאֵינוּתְךָ.

וְאֵין כְּמוֹתְךּ נֶהְפָּךְ בְּלִבִּי, בִּשְׂעָרִי הַמִּסְתַּבֵּךְ.

בְּלִבִּי הַמִּתְאַפֵּק. בְּמִשְּׁאֲרוֹתֶיךָ.