"אם לא הייתי הולכת לזנות לא הייתי סוגרת את החודש, ומצד שני גם לא היו לי סיוטים עכשיו. תתמודדו עם זה"

בהרצאות שלה, יש לגל אמת סיפור קבוע. "באחד בלילותיי בזנות עם שני קליינטים הוצע לי סכום גבוה יותר אם אזרום לאורך הלילה עם משחק. לא ממש נאמר לי מה המשחק, רק שאני בטוחה ויוצאת בחיים. וככה, במשך הלילה, נעשו כל מיני אקטים כשברקע כוון אליי אקדח תוך כדי".

זוועה.

"מה שחשוב לספר זה שבבוקר אחד מהם הדליק לי סיגריה עם האקדח. מבינה? זה היה מצית".

וואו. מה זה עשה לך?

"אני לא ממש סגורה על זה. כשאני מספרת את הסיפור זה לא כדי להגיד, 'אוי תראו הייתי זונה, בא גבר ושם לי אקדח', והפחד והבעתה - לא. אני מספרת את הסיפור הזה כדי להדגים את האבסורד באכזריות. איך דבר שהוא האימה הכי גדולה של אדם אחד יכול להיות מה שמעמיד את הזין לאדם שעומד מולו. וגם בתוך מציאות נורמטיבית של עורך דין ורואה חשבון מתל־אביב בחדר בהילטון דבר כזה קורה - ויש מצב שזה קרה עוד מיליון פעמים ואנחנו לא נדע שזה קרה בכלל".

והם בטח חשבו שזה קורע.

גברים שלא יודעים כלום יכולים להיות מיליונרים. נשים יכולות להיות רק זונות. 'אישה יפה'

"לגמרי. מוכנה לחתום על זה שזה חלק מהפאנץ' הקבוע שלהם. ומה שמעמיד להם זה לא רק האימה, אלא זה שאת מטומטמת כי פחדת ממצית. אז הנה, אם אי פעם תיארתם לעצמכם מה יותר משפיל מלהיות זונה שמכוונים לה אקדח לראש, זה לקבל כסף על זה שלילה שלם פחדת שאת עומדת למות כשבעצם הייתה לך מצית ליד המצח".

וחשבת מה היה קורה אם לא היית מגיעה לזנות?

רק אחרי שיצאתי מהזנות רצו פתאום להציל אותי. אמת

"כנראה לא הייתי יושבת עכשיו בבית שלי, כי הייתי משוטטת ברחובות. זנות הייתה האופציה שלי. בשביל המון אנשים בזנות כולל אני, המסוגלות שלהם, תקרת הזכוכית שלהם, האפשרויות שלהם בחיים - הן אחרות. כשאני מדברת על לשרוד זנות אני אומרת, תדמייני שאת ממש רעבה ואת באמצע שממה ומולך יש דיינר נורא מזמין, על השלט בחוץ כתוב היום כל המנות בחינם, את נכנסת למסעדה ומגישים לך תפריט נורא דל וכל המנות כוללות דברים שמגעילים אותך או מסוכנים לך. בשבילי הזנות הייתה אחת המנות בתפריט, וזו הייתה המנה שבתפיסתי הייתה הכי פחות מסוכנת".

× × ×

בגיל 26, היא אחד הקולות הצלולים שנשמעים בישראל בכל הנוגע לאקטיביזם נשי ולמה שאנחנו אוהבים לכנות בשפה מכובסת "תעשיית המין". העיניים שלה ראו הכל ומכל הסוגים. עד גיל 23 היא הספיקה להיות זונה, חשפנית ומלכת סאדו, עד שהצליחה למשוך את עצמה החוצה בשערות ראשה. כיום היא מרצה, מלווה באופן התנדבותי נשים ונערות בתהליך שיקום, מנהלת בפייסבוק קהילה לבנות לאמהות מתעללות ודוברת ארגון ארגמן, למען זכויות עובדי ועובדות מין. בקרוב ייצא גם ספר השירה שלה. אמת - שם המשפחה שאימצה לעצמה כבר בגיל 15 - היא אדם כן להכאיב. מבריקה. ידענית. יודעת ומבינה רטוריקה. אפשר לדבר איתה על יונה וולך וסלאט שיימינג, אדית פיאף והפמיניזם של הזונות במערב הפרוע. היא גם יפה ומצחיקה, ומעולם לא דיבר אדם בישראל על זנות כמוה - עם אפס צדקנות מצד אחד, ואפס רומנטיקה מצד שני.

מהבית היפה שלה ברמת־גן שאותו היא חולקת עם הארוס שלה כפיר, איש היי־טק, והכלב דון, היא מנהלת את המאבק שלה בפטריארכיה, בשוביניסטים, בבורגנות, בבורות. שפה בכלל - והשפה של עולם הזנות בפרט - היא משהו שמעסיק אותה לא מעט. "למשל, המונח הזה 'שורדת זנות'", היא יורה. "כשאנשים משתמשים בטרמינולוגיה של שורדת זנות זה כמו להגיד 'ניצול שואה'. כאילו היה כאן איזה אירוע מכונן קשה וחיצוני שאותו אדם שרד אותו. אני יכולה להבין למה רואים את זה ככה. אבל עבורי זה יותר מורכב: אני אדם שכל החיים שרד. הזנות הייתה עוד תחנה בדרך. כשאני אומרת 'שורדת זנות' אני מתכוונת לזה ששרדתי עם הזנות ואת הזנות, ולפני הזנות ואחרי הזנות. זנות היה משהו שהייתי צריכה לשרוד אותו ומשהו ששרדתי באמצעותו".

תסבירי.

"אנשים מצפים ממני להיות במקום נורא כאוב וקורבני כשורדת זנות, כשהטראומה שלי התחילה לפניה. הזנות רק העצימה את הטראומה. אף פעם לא הצלחתי להבין, גם בתוך הזנות וגם אחריה, למה הדבר הזה שבחיי הוא נתון טכני, מתיר אותי לכל כך הרבה נראטיבים שאני לא בטוחה שאני רוצה לחיות איתם. ההשפלה, האלימות והמצוקה בתוך הזנות זה דבר אחד, והסטיגמה והמפגש עם העולם החיצון זה משהו אחר. כי כשלקוח נותן לי מכות זה בחדרי חדרים, זו עדיין הטראומה הפרטית שלי".

אלה נקודות השבר?

"לא. זה החיים. זו ההתמודדות שלך. המס שאת צריכה לשלם על הבחירה שלך. אפשר לשבת ולדון שנה על הקונספט הפילוסופי של בחירה, זה לא באמת משנה. כשאת זונה, המס שאת צריכה לשלם זה שתהיי מותרת לנראטיבים של כל האנשים בעולם מלבדך. הפסיכולוג, האקטיביסטית, השוטר - כולם יגידו מי את. לך אין חלק בדיון הזה. והפרשנות תמיד תשים אותך במקום לא טוב. האישה הפוריטאנית תגיד שאת מפרקת משפחות. האישה הליברלית תגיד שאת קורבן של החברה. הגבר האלים יגיד שבשביל זה נועדת והגבר הלא־אלים יגיד שהוא לא היה עושה לך את זה, כי זה לא הקטע שלו. וזו לא דעה, עם דעה אין לי בעיה. זו קביעה. זה לספר סיפור שהוא בנה בשבילי. זה כמו שאנשים אומרים לי, 'יכולת לנקות בתים, יכולת להיות מלצרית'. הם לא מבינים שהם מספרים את הסיפור שלהם, לא את הסיפור שלי. אין להם מושג מה הם היו עושים כי הם לא היו בסיטואציה הזאת".

את אומרת בעצם שהעולם מורכב. זה לא שחור ולבן.

"נכון. כי איך את יכולה להגיד: 'שנאתי את זה, אותם, את הריח שלהם, שנאתי כל דקה מזה - אבל אל תיקחו ממני את הכוח שלי'? אני מלכה. כן, מלכה שהלכה על ארבע, מלכה שמצצה, אבל מלכה. ואת זה אי־אפשר לקחת ממני. ואני חושבת שהפחד מהתיוג הזה זה מה שגורם לזונות לא לדבר על המורכבות הזאת, אלא להציג מצג שווא. כדי להציץ לתוך העולם שלנו צריך לוותר על שיפוטיות. כל עוד מסתכלים עלינו בשיפוטיות כל אחת בוחרת שרביט: הזונה שהיא הקורבן או הזונה המאושרת, אי־אפשר גם וגם. הן מפחדות להגיד את זה! אני לא רוצה לפחד. אני אומרת - אם לא הייתי הולכת עם איקס לא הייתי סוגרת את החודש, ומצד שני אם לא הייתי הולכת איתו לא היו לי סיוטים בלילה עכשיו. תתמודדו עם זה. תכילו את זה".

אולי אם נשים בזנות היו מספרות את הסיפור שלהן בכנות ובמורכבות ועם פנים גלויות כמוך, אי־אפשר היה לשדוד מהן את הנראטיב.

"אני חושבת שאולי הפחד שלנו הזונות לדבר על הזנות ככה, הוא כי השיח שם בחוץ הוא אכזרי ולא סלחני. השפה שאנחנו מדברים בה ביחס לדברים האלו חייבת להשתנות. הבעיה היא השפה של העולם: אנחנו והם, טוב ורע, חרטה מול בושה, נכון ולא נכון, אשמה מול אחריות - החיים הם לא ככה! הם יותר מורכבים מזה. ואני אגיד לך יותר מזה: היה לי קליינט שהציל את חיי. שכבנו פעם אחת בחמש שנים. כשנכנסתי להיריון מהאקס הפוגעני שלי הוא מימן לי הפלה. כשלא היה לי כסף לשכירות שילם לי שכירות. עד היום הוא שולח לי מיילים".

אתם עוד בקשר?

"נראה לך? שונאת אותו. נבלה סרוחה. אבל זה הקטע: אני אומרת איך העולם מצפה ממני להגיע לאמירה נחרצת עליו כשאפילו בחוויה שלי זה עדיין כל כך מתעתע ומבלבל, שהאיש שהביא לי תרופות ומרק כשהייתי חולה זה אחד האנשים הבזויים, שהשתמש בי כלינק לבחורות אחרות פחות חזקות ממני, ואליהן הוא היה פחות נחמד. אבל אני צריכה לחיות עם זה. לא אתם. תנו לי קודם להבין ולעבד את זה. זה שלי להתבלבל. שלי לספר".

× × ×

היא נולדה וגדלה בחולון לאם ישראלית ואב ממוצא ניגרי. יש לה אח שצעיר ממנה בשלוש שנים. כשהייתה בת שש אביה עזב לארצות־הברית, "שקרן פתולוגי, אבא סדרתי, ביגמיסט, פוגע מינית ופוגע פיזית", היא לא שוכחת. אחד מהדברים הבולטים בה הוא היכולת לעבור מפעולה טריוויאלית וביתית כמו הכנת חליטת תה תפוח וקינמון לתובנה מטלטלת, מהסוג שמסדר את המולקולות בחלל החדר מחדש. "בדיעבד אני רואה את ההסללה לזנות ואת איך זה היה כל כך ברור שלשם אני אגיע", היא אומרת. "אם תמתחי קו בין כל מיני נקודות בחיים שלי את תראי איך הכל מוביל לשם, עוד מלפני שנולדתי. אני בת לאישה ממעמד סוציו־אקונומי נמוך שגדלה בבית מתעלל. אבא שלי היה מהגר עבודה שחור מניגריה בלי מעמד, בלי שפה, בלי כלום. היריון לא מתוכנן. אז על המזל של כולם נולדתי".

עם משפחתה היא לא בקשר כיום. עם אמה הפסיקה לדבר לפני כמה שנים, בערך במקביל ליציאתה מעולם הזנות. "דווקא ניתוק הקשר היה ממקום שרציתי לחצוב לעצמי קרקע יציבה", היא מסבירה. "בתהליך האישי שלי הבנתי שאני אצטרך לנתק כבלים עם כמה דמויות מאוד מרכזיות בחיים שלי כדי להרים את עצמי ולאסוף את עצמי מחדש. אני עד היום בתהליך הזה של לזהות איזה קשרים לא בריאים לי ולזוז מהם".

עם כמה שכל הסימנים המקדימים היו שם, ההתחלה דווקא הרגישה רגילה, על פניו. "גדלתי בבית שעד גיל מסוים הרגיש נורמטיבי. בתור ילדה חשבתי שכל הילדים הם שותפים מלאים לכל מה שקורה עם ההורים שלהם. תמיד אמא שלי שיתפה אותנו בבעיות הכלכליות שלה, בחיי הזוגיות והמין שלה. היינו יושבות יחד ובוררות פרופילים באתרי היכרויות כדי לבחור גברים לדייטים שלה".

וברמת חיי מין?

"איך אמרה חברה שלי מהיסודי לפני כמה זמן על הבית שלי? 'אני זוכרת בקבוקים ריקים ותנועתיות של גברים'. דברים שאת חושבת שרק את ראית. אמא שלי שתתה כל הילדות שלנו. עשתה באנגים כל היום וקוק בסופ"שים. אנחנו לבושים טוב, אמא עובדת, סבתא שומרת עלינו אחר הצהריים, אנחנו אוכלים טוב - כביכול נורמטיבי. אבל תוסיפי לזה שמעולם לא נסעתי עם אמא שלי באוטו בלי להחזיק לה כוס ביד. היא הייתה נוהגת שיכורה, עושה לנו פדיחות באירועים. מה שנקרא, אלכוהוליסטית מתפקדת. ביומיום מצליחה להחזיק עבודה ולשמור על תדמית נקייה, אבל מי שמתקרב אליה יודע. הייתי מאוד מתביישת בזה. התפיסה שלה הייתה שאם מספרים הכל לילדים הכל בסדר. זיהתה את זה כליברליות".

ואיזה מין ילדה את היית?

"תלמידה מצטיינת. חביבת המורים. ספורטאית. הופעות. דוגמנית. אמא שלי דחפה אותי מגיל אפס. היא מאוד דילגה בין להיות הורה נוקשה שדורש ציונים גבוהים וניקיון ומהצד השני מאוד לא תפקודית, והדיסוננס הזה יצר אצלי פרפסקטיבה מאוד משונה על העולם: שכל עוד אני הולכת לבית הספר ומוציאה ציונים גבוהים אז הכל בסדר. כשבגיל ההתבגרות התחיל דיאלוג איתה על ההתמכרות שלה, התשובה הייתה, 'אם אני יוצאת בבוקר לעבוד ומביאה כסף והילדים שלי לומדים אז הכל בסדר'. זה גם היה התיווך לרווחה, לכן הם לא התערבו יותר מדי".

לרווחה דווקא היו לא מעט סיבות להתערב. לאמת יש זיכרונות עמומים מפגיעות מיניות בגילים צעירים מאוד, אבל הראשונה שהיא זוכרת בבהירות הייתה בגיל 13. בחור בן 27 שעבד עם אמה. שנה לאחר מכן נאנסה על ידי שמיניסט מהתיכון שבו למדה. בגיל 16 אושפזה באברבנאל אחרי אירוע אובדני. עד היום היא מתמודדת נפש, ומאובחנת בין היתר עם פוסט־טראומה מורכבת.

"פגיעה מינית היא ספטקרום. ואנחנו נוטים להתעכב על הנקודות בספקטרום שקל לנו להבין. קל לנו להבין אינוס בכפייה. אחרי שנים קל לנו להבין הטרדה מינית. כשילד גדל בסביבה שהשפה שלה לא תואמת את העולם שהוא יכול לתפוס, נוצרת בעיה. כמה סיפורים תשמעי של בחורות שאומרות, 'כשהייתי ילדה קטנה בבית, על כל דבר אבא שלי היה אומר שאנחנו זונות'. למשל, מכנס קצר? זונות. זו גם פגיעה מינית, וכשהיא עקבית ומגיעה ממי שאמור ללמד אותך את השפה התקינה, זה גדל לממדים מפחידים. ילדה בת שמונה שרגילה שכל הזמן מתעסקים בגוף שלה בבית, בגיל 11 מישהו ילטף אותה באוטובוס והיא אפילו לא תבין שמשהו לא תקין".

איפה זה פוגש אותך?

"אני תמיד משתמשת בציטוט מפורסם של אמא שלי, כשאני עומדת מול המראה ומתאפרת בתיכון אחרי עוד ויכוח, והיא אומרת, 'כן, תמרחי את האייליינר אולי הוא לא ישים לב שאת מסריחה'. זה להכריח אותי ללכת מגיל 11 עם פדים, ולא בגלל מחזור. כל הזמן. זו אמירה שאני מלוכלכת. וכשאת גדלה עם אמא לא מתפקדת שכל הזמן צורחת, אז את אומרת, אוקיי, היא משוגעת. אבל כשהדמות שמטפלת בך מאוד כריזמטית ודואגת ללימודים ואף שאבא עזב היא לא חד־הורית מסכנה, את מקבלת את הרושם שהמסרים האלה לגיטימיים".

ומתי הבנת שלגוף שלך, לפנים שלך, יש כוח?

"בגיל 16 הכרתי בחור מתוק שהתאהב בי. שם גיליתי את הכוח של הגוף שלי - הבנתי שיש כרטיס יציאה מהגיהינום הזה והוא נקרא למצוא גבר. זה יותר מורכב מפנים וגוף. הבנתי שדרך הניסיון שלי יש לי הבנה מסוימת על אנשים - אם אני יכולתי לזהות שהגבר מולי מחורמן כי אני אומרת מילים נורא יפות אז הייתי הכי אינטליגנטית שאפשר. הבנתי שאני יכולה להיות בידור".

× × ×

בסוף כיתה י"א היא עזבה את התיכון ובשנה שאחרי נדדה בין בתים של חברים ומועדונים תל־אביביים. "זו התקופה שאני מזדיינת עם כל הזקנים של ת"א", היא מגחכת. "לא מתייחסת לזה כשלילי או כחיובי, אלא כנתון. אני נחשפת לעולם שלם שבנוי על זה שאת צעירה, את יפה, האף שלך תקין עדיין - אז בואי". משם היא הגיעה לריקודי גו־גו, אותן רקדניות בתוך כלובים או על הבר בלבוש מינימלי במועדונים. היו שולחים לה נהג פרטי, היא לא עמדה בתורים. היא נדלקה. "הזנות מצאת את דרכה אליי בכל מיני אופנים. אני באותה התקופה פגשתי את זה בכל מקום. אמא שלי אמרה, 'אז תפסיקי לצאת עם כל הלוזרים הצעירים, תפתחי כרטיס באתר היכרויות, תצאי עם גבר מבוגר'. הופה, משהו נפתח פה. ואני פותחת כרטיס יחד איתה".

מה הרגע שבו זה קרה?

"באתר היכרויות למציאת שוגר־דאדיז. ואני בשלב שאני לא מחפשת שום דבר באמת, אלא עושה כל מיני דברים שנראים לי הגיוניים באותו רגע. אני פותחת פרופיל - אפילו לא שמתי תמונה. תוך פחות מיום קיבלתי קרוב ל־300 הודעות. ואז עולה בחכה גבר אחד שמציע לי להיפגש איתו בחדר ברחוב הירקון תמורת אלף שקל. החלטתי ללכת על זה".

זו הפעם הראשונה?

"כן. נסעתי למלונית בירקון. נכנסתי לשם עם גבר בן 60. הוא נראה לי כמו סבא. לא בן אדם שהייתי אפילו חושבת לגעת בו. וידעתי בדיוק למה אני באה: אני מזדיינת איתו בשביל אלף שקל. ידעתי מה אני הולכת לעשות עם הכסף הזה. הייתי צריכה להיכנס לדירה. וזה היה דוחה ברמות. רק רציתי שזה ייגמר. סיימתי ועליתי על מונית".

ומה קרה לך בפנים?

"עושה מה שצריך לעשות. נגעלת מכל רגע. לא מנותקת בכלל אז. חשבתי שבערב יהיה יותר טוב, כי הוא יותר צעיר. והנה השיעור הראשון, לא ללכת עם זקנים. כי הגוף שלו זה משהו שאני לא יכולה לשאת".

כל המחשבות שלך בשלב הזה הן כבר תובנות של מישהי שכאן בשביל להישאר.

"החוויה הזאת הרגישה לי כאילו עשיתי את זה אלף פעם לפני זה. אני מבינה שהסיפור הוא נורא פיזי, ואני ממילא שוכבת עם אנשים שלא תמיד בא לי עליהם. עברתי כבר פגיעות מיניות. במועדונים, בכלל, אני רואה בנות יורדות או שוכבות עם גברים בשביל גרם קוקאין. וואלה, אני מכירה נשים שבחיים לא היו בזנות ואם אני אשים להן אלף שקל על השולחן הן יתפשטו ברצון".

וזו זנות? איפה הגבול עובר?

"הגבול הוא הזהות והשפה. השאלה היא אם את בחורה שזהותה היא X, ובהינתן סיטואציות מסוימות מסוגלת להזדיין עם מישהו כי יש לו כסף או קשרים. ברגע שהשפה שלך היא כזאת שאת רואה רק את זה, או יכולה בשנייה לעבור לתוך הזהות הזאת - זה הגבול. (נוחרת בבוז) הרבה בורגניות לבנות, נשואות, עם עבודה וילדים, שהולכות להזדיין בסופ"ש בשביל גרם במועדון, חושבות שאנחנו והן זה אותו הדבר. אבל הן יכולות לנווט בתוך החיים שלהן. אנחנו לא".

ומה עשית אחרי שנפרדת מהלקוח הראשון?

"נסעתי לחברה שלי. והיא מוזגת לי יין יקר ואומרת שהיא דואגת לי. וכל מה שאני חושבת עליו זה שיש לי בתיק 1,200 שקל ומחר יהיו לי עוד 2,500. גם אם היה לי היגיון, אז הכסף קבר את מה שנשאר ממנו. אמרתי שזה משהו שאני לא רואה את עצמי עושה כל הזמן - אבל אני רואה את עצמי עושה".

ואז הגיע הלקוח השני. לקח אותה לחדר מפוקפק בדרום תל־אביב ושם לה משהו בדרינק שמוטט אותה עד שהייתה על סף התקף חרדה. "לא רציתי כבר לשכב איתו. אנחנו מגיעים למיטה. אני אפתית, והוא מעליי ואני קולטת את המראה מעליי ואותו מתפתל כמו תולעת. אחרי חמש דקות אמרתי לו שאני מרגישה לא טוב. ואז הוא אומר, 'מה אני אמור לעשות עכשיו, שכרתי את המקום, אני מסטול מת, מאיפה אני אביא לפה בחורה?' משום שהכסף היה אצלי בתיק ישר אמרתי, 'לא. אתה לא שילמת לי לפי זמן. היית בתוכי, אז נגעת - נסעת'. הוא התווכח איתי, ואז משהו בטון שלו נהיה מפחיד. הוצאתי מהתיק חלק מהכסף ואמרתי לו שאני הולכת. ואני נמצאת בתוך בית, בחניון בשכונה שלא הייתי בה בחיים, ומסטולה מתה. היום אני יודעת שהלכתי בערך 40 דקות. בסוף הצלחתי להגיע לאבו כביר. זיהיתי את הציורים. אז בנקודה הזאת התיישבתי על ספסל והתחלתי לבכות. (צוחקת) בחיים אף אדם לא שמח לראות ככה את אבו כביר".

אמת המשיכה לעבוד מהדירה שלה, במה שהיא מכנה "תקופת הספונסריות": פוגשת כמה גברים קבועים תמורת סכום קבוע. "בטופ של הטופ נמצאת כביכול 'המוחזקת'", היא מסבירה את הז'אנרים. "זו שכאילו עושה הכי הרבה כסף במינימום של לעשות. אבל זה לא באמת ככה. ותכלס רוב הנשים שפגשתי עשו גם זה וגם זה. אז יש נתמכת, יש נערת מצלמות שזו האבולוציה המתקדמת של נערת טלפון, יש עבודה בדירות ומכונים, יש את אלו בתחנה מרכזית שהן זרות ונסחרות, יש מלכה בתשלום, יש חשפנית, יש שחקנית פורנו, יש זונת רחוב.

"בואי נגיד שאנטיתזה לרחוב זה נערת ליווי היי־קלאס. היא הולכת עם קליינטים לבתי מלון, או שמזמינים לחו"ל לכנס, להתלוות לאיש עסקים. דוגמניות בעיקר עושות את זה. הסיבה שבגללה זונות טוענות שאין זנות היי־קלאס היא כי אותה לא עושות זונות, אלא נשים אחרות".

דיברנו על מורכבות. אני מניחה שגם בתקופה הזאת היו רגעים של אופוריה. את זוכרת חוויה כזאת?

"כשהייתי ילדה אמא שלי הייתה לוקחת אותנו לסופר והייתה מחשבת אם יש לה מספיק כסף. ובי נשבעתי שלי זה לא יקרה. אני זוכרת שהגעתי לסופר ופירקתי על ירקות ופירות 500 שקל. הרוב נזרק. אני זוכרת שממש בסוף הלכתי עם עוד שתי מלכות סאדו וקליינט לים המלח. אני אמורה ליהנות, יכולה לקחת מה שאני רוצה, הכל על חשבונו - אבל כל צעד שעשיתי ידעתי שכולם, מגיל ארבע ועד גיל 500, יודעים שאני זונה. הרגשתי זרה. אני תמיד אומרת שאני מתלבטת מה המסלול הליכה הכי ארוך בעולם: המרחק מהמיטה למקלחת כשאת בדיכאון קליני או המרחק בין השומר למעלית כשאת זונה שנכנסת לבית מלון".

× × ×

כשנכנסה למערכת יחסים הופסק העיסוק הסודי שלה, וכשבן הזוג גילה במה עבדה הוא השתולל. אחר כך דחף אותה לחשפנות. "פתאום ראה פוטנציאל לכסף", היא מגחכת. ובגיל 19 התחילה הקריירה שלה כחשפנית. "חשפנות וזנות הן שני דברים שונים בפרקטיקה, אבל בארץ, בשנים שעבדתי, לא היה הבדל. לפני שש שנים היו חדרים בכל מועדון חשפנות. היום החדרים נסגרו כמעט בכל המועדונים ורוב המועדונים נסגרו, אבל אז רוב הכסף הגיע משם. ריקוד זה רק 20 שקל. אני התחלתי במועדון מאוד נחשב שניהלו גברים. שם אף אחת לא דיברה על מה היא עושה בחדרים. היינו עולות במדרגות עם השמן והקונדום דחוף בתוך הכפפה וליפסטיק כדי לסדר אחר כך, כי אוי ואבוי אם תחזרי ויהיה עלייך סימן שעשית משהו מעבר. זה מוסתר. הבוסים שהיו שולחים אותך להזדיין עם לקוחות היו נוזפים בך בישיבת צוות שאסור לעשות שום דבר בחדרים כי זה לא חוקי".

יש את מה שמשדרים ויש את מה שנאמר.

"בדיוק. במועדון הבא אישה הייתה הבעלים. היא לא הייתה מספרת סיפורים. והעוול הכי גדול לפמיניזם שלי זה שהסרסור הכי גדול שהיה לי היה עם כוס".

אגב, כמה נזק עשה הסרט ‘אישה יפה’ עשה לתחום? כל פנטזיית הגאולה הזו. הרי ג'וליה רוברטס של החיים האמיתיים מעשנת קריסטל מת' איפשהו.

"לא סובלת את הסרט הזה. הוא מנציח את הפער בין גבר מוצלח לאישה מוצלחת והאפשרויות שלפניהם. כל הסיפור הוא שהיא מתקנת אותו. מראה לו משהו על החיים שהוא לא ידע. גברים שלא יודעים כלום על החיים יכולים להיות מיליונרים כמו ריצ'רד גיר. נשים שלא יודעות יהיו זונות. אבל הקטע של הגאולה נפוץ בעולם הזה. הרבה נשים שרוצות לצאת ולא יודעות איך, מוצאות את עצמן עם גבר. אני הייתי בסיפור האישה יפה שלי בתקופה של החשפנות. ספורטאי זר, הרבה כסף, חתיך, מקסים. נכנסנו לחדר. לא ראיתי בכלל את היופי שלו. שילם לי כסף בשביל לדבר איתו, כל רבע שעה שם עוד כסף, והיה רגע שהתנשקנו. הרגע הזה שחוויתי איתו שם בחדר היה לשכוח איפה אני נמצאת, וזה דבר לא נפוץ. זה התפתח למערכת יחסים".

עזבת את המקצוע בשבילו?

"לא, היה בא לראות אותי רוקדת עם חברים. הוא סרבי. זה עולם אחר. הוא ספורטאי כי זה או זה או להיות עבריין. המקום שזה מסוכן בו הוא שזה מבלבל מאוד. הסיבה שלי יש אנטי חמור ליחסים בין עובדות לקליינטים זה שלא שמעתי בחיים סיפור טוב. זה אף פעם לא נגמר נחמד. מערכת היחסים שלנו נולדה מזה שהוא בא למקום כדי לשלם כסף ולזיין מישהי שהוא לא מכיר ולא יידע מה השם שלה לעולם".

העבודה עצמה הפכה לסגנון חיים. אמת הייתה שם שלוש שנים. חיה בעיקר בלילה. "כמה אושיות תל־אביביות מאוד מוכרות היו באות למועדון שעבדתי בו. דוגמניות. אמנים. פוליטיקאים. בעלי מועדונים. זמרים מאוד מפורסמים. הדוגמניות הכי מוכרות בארץ היו מגיעות עם הספונסרים שלהן. בעולם של החשפנות מתערבבים זנות וחיי לילה, שזה איכסה ואיכסה שהולכים יחד ויוצרים מעין מעגל מאוד אכזר. כי רוב האנשים האלה לא מותרים. גם לא הדוגמנית המפורסמת שבאה לשבת עם הספונסר. היא מוגנת כביכול. בפועל שתינו נשכב הלילה עם גבר בשביל כסף, אבל היא מוגנת. היא חסינה. רק ברגע שהזהות של הזנות הופכת לעבודה שלך - נגמר הסרט שלך. את מותרת לכל העולם. לסלאט שיימינג. להכפשה. לפטרונות".

מעניין אותי אם זה משהו שאת לוקחת איתך גם הביתה. היית יכולה להסתובב בתור לסופר באותה התקופה ואנשים היו מזהים פגיעות?

"ברגע שאת אפ־פור־איט זה כאילו שאת מותרת. גם לפני הזנות. נגיד נהגי מוניות ומוכרים בקיוסקים יודעים על אנשים הרבה יותר מאחרים. כשהייתי חשפנית נהג מונית לקח אותי, ושנייה לפני שירדתי מהמונית הוא שאל אם אני רוצה להביא לו ביד במקום לשלם. נסיעה של 40 שקל. ואני זוכרת שאני אומרת לו, 'באיזה קטע בכלל נראה לך לגיטימי להציע לי דבר כזה?!' ואז הוא נתן לי את הבוקס הכי גדול שיכולתי לקבל בפרצוף: אמר לי, 'אבל רגע, זאת העבודה שלך, לא?' אמרתי, 'אני לא בעבודה עכשיו'. הוא אמר, 'אה, אז רק בשעות מסוימות ביום מותר להציע לך סקס תמורת כסף?'”

מניאק.

"נכון, אבל המניאק הזה היט־הארד. הבנתי באותו רגע שאני שום דבר. שברגע שעברתי את השער הדמיוני לזהות הזאת אז וואלה, אני מותרת לכל דבר. זונה פוגשת מאסות כאלה של גברים ולכן אנחנו הפמיניסטיות האמיתיות, כי אנחנו יודעות איך נראה הפטריארך. איך נראה דיכוי".

יש בכלל סיסטרהוד בעולם הזה?

"בחשפנות זה היה נורא. יש עוינות ואלימות. בחמישי בערב זה יכול היה להגיע ל־40 בנות בחדר. חלק מכורות לסמים ואלכוהול, חלק אלימות. בחורה הייתה יכולה לשבור לך את הלסת בגלל שרקדת עם שיר שהיא רקדה איתו פעם. בנות שהיו שולחות את הלקוח שהן נדבקו ממנו במחלת מין להדביק מישהי אחרת".

× × ×

אחרי שלוש שנים בחשפנות היא עזבה לתפקיד של מלכת סאדו ומשם התקדמה לכיוון אחד: החוצה. "מה גרם לי לחתוך?" היא צוחקת מהשאלה, "המקצוע הזה גרם לי לרצות לחתוך מהמקצוע הזה. מצד שני מעולם לא חיפשתי לברוח. יצאתי מהמקצוע דרך תחנות שוליים כביכול. זה עבר מלהיות זונה וחשפנית ללהיות מלכה ואז לחתוך את הסקס. ואז מלהיות מלכה ללהיות פקידה, וזה לחתוך את המגע הישיר עם הלקוחות כעובדת. ואז מלהיות פקידה ללהיות ברמנית במסיבות פטיש וסווינגרז, כדי לחתוך את החיבור הישיר לזנות. כשהאקס שלי שאל אותי למה אני לא חוזרת לעבוד בחנויות בגדים אמרתי לו שאני רק רוצה לעבוד במקום שעירום לא קשור בו בשום צורה".

כחלק מהמורכבות של הנושא, זה משהו שיכול לקרות לך שוב? להיות זונה?

"גם אני עכשיו גיבורה גדולה ויכולה להגיד לך, 'וואלה אני מעדיפה לנקות, להיות כורת פחם מאשר שגבר זר ייגע בי בשביל כסף'. אבל אם אני אפול? אם לא יהיה לי כסף ולא תמיכה וזה יהיה הרחוב או זה? זין אני הולכת להיות כורת פחם. זין אני מלצרית. אני חוזרת להיות זונה. ואני חושבת שלומר את זה, ובאותה נשימה לומר שזה היה הדבר הכי נורא שקרה לי בחיים - אנשים לא יכולים להכיל את זה. יכולה לבוא אישה ולהגיד, 'אני לא רוצה להפסיק את הזנות אבל אני מתקשה כלכלית וצריכה עזרה עם הילד', ואז כדי שהיא תקבל טיפול וקצבה, מתנים את העזרה בזה שהיא תפסיק עם הזנות. כלומר להגיש נראטיב שהבחירה שלך הייתה לא נכונה. אני יכולה היום, אחרי הידע שצברתי, להגיד בביטחון שאחד הדברים שהכי נדרשים בשדה הזה זה שיבנו מודלים טיפוליים לאנשים שנמצאים בתוך דברים. אם באה לטיפול אישה שהזנות הציתה לה טראומות - איזה מניעה יש לטפל בה בזמן שהיא מקבלת קליינטים?"

לפני שלוש שנים העלתה לפייסבוק פוסט חושפני שבו יצאה מארון הזנות. היא קראה לו "מכתב לאנושות", וסיפרה בו בפנים גלויות על חוויותיה. "שאלת מי רצה להציל אותי? אז רק אחרי שיצאתי מהזנות רצו להציל אותי", היא מספרת. "כל מיני התארגנויות פמיניסטיות פנו אליי, שבואי תעבדי איתנו, ובלי שבכלל שמתי לב הפכתי להיות הפוסטר של החוק להפללת הצרכנים. אבל כל האנשים שרצו להקשיב לי אלה גם האנשים שזו האג'נדה הפוליטית שלהם. היום אני מבינה את זה, אבל אז שמעתי רק את הדברים שמאירים את החוק בצורה הכי טובה. ובתור מי שאצלה האישיו הוא הקליינטים, אני מתחברת לרצון להפנות את הזרקור לקליינט. תפסיקו לדבר על הבחירה שלי - בואו נדבר על הבחירה שלו. אבל הייתי צעירה, הייתי בחיתולי האקטיביזם שלי עם הרבה מאוד כוונות טובות ומעט מדי ניסיון, ובאמת חשבתי שחוק כזה בא מטוב ויעשה טוב".

אז איפה את בכל זאת על הציר שבין מיסוד הזנות להפללת הלקוח?

"אני לא שם ולא שם. אני חושבת שמיסוד של זנות זה דבר רע מאוד, כי הזנות מכילה בתוכה הרבה חלקים רעים של החברה. אבל גם זה וגם הפללת צרכנים משתיקים את הקהילה שלי. והחוק להפללת הצרכן, שבהתחלה הסכמתי איתו כי האמנתי שהאנשים שעומדים מאחוריו רוצים להגן על הקהילה שלי - היום אני חושבת שהוא רוצה להרוס אותה. ממש עכשיו סגרו את המועדונים האחרונים בת"א. להגיד שאני שמחה על קיום המועדונים האלה? אני לא. אבל לא נראה לי הגיוני שבחסות החוק להפללת צרכנים, לא מחסלים את מצוקות הנשים מהקהילה שלי ולא מייצרים להן אלטרנטיבה. הבעיה היא כשהמהלך הפוליטי והחברתי שנעשה לקידום החוק להפללת הצרכן נעשה בזמן שנשים מהקהילה שלי מודרות מכל שולחן דיונים".

איך הכרת את ארוסך?

"את כפיר פגשתי ב’אוקיי קופיד’. למי יש סבלנות להכיר אחרת? הוא בא אליי הביתה לדייט. היה אחלה דייט. אנחנו יחד מאז. מאורסים עכשיו. אני הצעתי. (צוחקת) קניתי טבעת ופשוט הוצאתי אותה איזה יום. הבנתי כמה אני בת מזל. בשבילי, להציע לו להתחתן היה לתת לעצמי פרס על זה שוואלה, הגעתי לשלב בחיים שאני יכולה להיות שקטה שאת הבחירות שאני עושה אני עושה ממקומות נכונים. בעבר הייתי במערכות יחסים פוגעניות שבהן החלטות כמו לעבור הפלה או לעזוב את הבית - חיי היו תלויים בהן. עם כפיר, אני קניתי את הטבעת כשאני יודעת שהוא האיש הנכון לי ושהוא לא מופעל אצלי משום טראומה. והוא כל כך מדהים שלא הצלחתי לחשוב על מחווה אחרת שתצליח להעביר את המסר הזה של, 'אני כאן. אני נוכחת'. וזה חשוב בשבילי להיות במקום שאני אקטיבית ועושה דברים ולא שהחיים קורים לי".

ואיך הוא מגיב לחשיפה שלך?

"הוא עומד מאחוריי עד הסוף. ב־200 אחוז. הוא יודע מי אני. זה הקטע. שבסך הכל את צריכה מישהו בעולם שיראה לא 'משהו בך', אלא אותך. יש את מי שלא רוצה שבן הזוג שלו יהיה אדם פצוע, ויש מי שלא רוצה בן זוג פצוע. זה שני דברים שונים, וכפיר הוא מהסוג הראשון. כואב איתי. אוהב אותי. מנסה להבין, לומד, מחכים, עובר תהליך יחד איתי. ככה צריך. ולא פחות חשוב: אמא שלו באה להרצאות שלי". ×