זיכרונות של אש ומים
הארי פוייטר / כשאלעדיק סיפר לי שתירגמו את הארי פוטר ליידיש, עפתי משמחה (בעיקר בשם אבי, שהיה אוהד שרוף של השפה). אבל כל מה שיצא לי בווטסאפ שכתבתי לו בחזרה היה צרור אנחות יידישאיות ישראליות טיפוסיות, שמתאימות כבר לכל העדות בארץ: אוי הארי פוייטר, אוי הבחיר'ס (הבחירות), אוי הקרויינ'ס (הקורונה), ואוי אנחנו.
אחר כך ירדתי במעלית של בניין גדול ברחוב פנקס בתל־אביב, ומישהו מנוסעי המעלית הפתיע אותי ואמר: היי שלמה, יכול לתאר לי מה היה פה באזור לפני המון שנים כשהיית ילד?
בשלוש הקומות האחרונות של המעלית (כולל העצירה) סיפרתי לו איפה עמדה תחנת האוטובוס האחרונה של קו מספר 5, ואיך בימי שישי היינו מעשנים ביחד ליד התחנה, כמו בימי 'אסקימו לימון'. ובעודי מדבר, שאלתי את עצמי אם השיחה הזאת לא נהייתה פיהוק אחד גדול של זיכרונות סובייקטיביים ולא רלוונטיים לימינו.
אבל האיש השואל היה מבסוט, וכשהלך לדרכו יצאתי גם אני מהבניין, ובניסיון לשוב לאט אל ההווה והקלחת הרותחת שלנו, קרי הבחירות, הקורונה והארנונה, רכבתי על אופניי לבית המרקחת הישן של ילדותי וביקשתי קפסולות מגנזיום.
"ענייני שרירים בגלל האופניים?" שאלה הרוקחת.
"כן", עניתי.
"חסר לנו במלאי, אבל נביא לך אחרי הבחירות", אמרה. "השריר יחזיק מעמד עד אז?" צחקה.
"תלוי איזה שריר", עניתי, ונסעתי לדרכי.
הפרא האציל / את שריר הלב שלי תקפה השבוע מלנכוליה עקב מותו של מירון רכטמן, ילד הפרא האציל של תעשיית המוזיקה, שהמציא את חברת הסאונד 'בטי בם' ששירתה את כל ההופעות שלנו בארץ שנים רבות. ועובדה שאיפה שלא הסתובבתי השבוע, כולם היו מלנכוליים כמוני. אתה נקשר לבני אדם על שלל תכונותיהם, ולבסוף כשאתה מתקשר והם לא עונים לך, זה מבאס.
"שים צעיף כי קר", אמרה לי כשראתה שאני עצוב ומפוצץ זיכרונות סובייקטיביים. ואילו אני המשכתי ללכת בצעדים איטיים ברחוב העמוס, כמו נינג'ה VIP, אבל לשעבר.
פחיות על הראש / את מירון אי־אפשר היה לפספס בשום מקום. הוא היה גבוה כמו שחקן כדורסל בינוני, ומסוג האנשים שביקשו צומי, אהבה ורגש חם במנות חמות וגדולות. הנה שמעו סיפור מפעם, איך נפגשנו לראשונה ונקשרנו:
זה היה בליל שישי אחד סוער בשנות ה־70 בצוותא תל־אביב. אריאל זילבר סיים הופעה עם השיר המהמם 'רוצי שמוליק קורא לך', הקהל נהר החוצה ואני עמדתי לעלות לבמה להופעת חצות (היה פעם דבר כזה), וביקשתי ממירון (שהפיק אז את אריאל) להזיז שתי בוקסות סאונד אימתניות שהפריעו לנו על הבמה. וכשהוא סירב, התחלנו לריב בצעקות. מודה שפחדתי ממנו בגלל גובהו. מודה שנעלבתי.
אבל אז בשיא העלבון, הוא חש אותי, הדליק לעצמו ג'וינט וכאילו התחרט על כל מה שיצא לו מהפה והזיז את הבוקסות. וזהו. ככה נולדה ידידות בת שנים.
ואחר כך, בצמח, בתקופה שהקהל היה משליך בהופעות פחיות קולה ובירה על אמנים (הייתה תקופה כזאת שהאושר בא בזעם ובפחיות), לפני שעליתי לבמה הוא אמר לי: "אל תדאג, אני אהיה על הבמה לתפוס את כל הפחיות". ואכן שום פחית לא עפה לעברי ולעבר הלהקה, או כי הוא עמד בצד והשגיח כל ההופעה, או כי אולי הוא הסיט את הפחיות ממסלולן, או אולי כי פשוט הפחיות נגמרו להם, שכן הייתי האחרון להופיע. חחח.
איש מדליק לבבות היה מירון. וכיוון שלהקת 'תיסלם', שהוא היה המפיק המסור שלה עד יום מותו, שרה פעם: "השעון נראה כמו שרודף אחרי עצמו, במין דיוק מרגיז, מתנועע סביב ממקום למקום. לראות אותה היום, לראות אותה היום", אז בעצב גדול הייתי משנה את השורה האחרונה ביום האחרון של מירון על פני האדמה: "לראות אותו היום /לראות אותו היום".
הקסם של עפרה / לפני שבוע כולם נזכרו בעפרה חזה (20 שנה למותה). אז נזכרתי גם אני. זה היה בימים שלפני עידן הקרח והקירל, כשיצא לנו להופיע יחד בבריסל הקרה שבבלגיה. אני לא זוכר אם יצא אז לדבר הרבה, אני חושב שרק מילמלנו "שלום שלום" וכמה מילות נימוסים וזהו. מה שכן, בשעות הערב כשהיא עברה לידי (החדרים שלנו במלון היו סמוכים), היא אמרה לי שהיא מעדיפה ללכת לישון מוקדם במקום לצאת עם כולם למסעדה.
"אני חייבת להיות לא עייפה למחר", אמרה עפרה ונכנסה לחדרה.
צניעות, או הסתגרות או שניהם? המחשבה הזאת חלפה בי כברק. אבל למחרת כשהיא עלתה לבמה, חדה ומרגשת והעיפה את הקהל הנלהב, עמדתי בצד הבמה והבנתי את הקסם של עפרה. הייתה לה שירה חודרת לבבות ומחויבת ריכוז. כי היא שרה ללא גימיקים, בלי קילר אינסטינקט. זמרת נטו. אני חושב שכשהיא מתה מאיידס היינו בשוק. זה היה קרב אבוד מראש, הלכה לישון מוקדם מדי.
התקליטים שטבעו / בסופו של דבר, אין כמו המשמעות שאנחנו נותנים לזיכרונות הסובייקטיבים שלנו. אותי למשל, זה מלטף כמו מטליות לחות לעיניים, ובעיקר נותן פרופורציות על היש והאין, האש והמים.
אז אני ממשיך בקצב. כי לפני יומיים ניגש אליי מישהו ואמר לי במפתיע: "יש שמועה שיש לך אוסף של 600 תקליטים ישנים והייתי רוצה לרכוש ממך כמה מהם".
"תקליטים זה אומר פטיפון, לא?" שאלתי.
"קניתי פטיפון כדי להיזכר בימים שהמוזיקה ניגנה אחרת, כלומר רכה, מעודנת, סביבתית ואינטימית", ענה האיש, ולא נותר לי אלא להסכים איתו. אבל הבהרתי לו שאכן היה לי אוסף כזה (300, לא 600) של תקליטים מכל הסוגים ששמרתי במחסן של הד ארצי, אלא שבאחד החורפים הקשים, חדרו המים למחסן של החברה וגמרו עליהם.
"זה מעציב מאוד שתקופה טובעת", אמר האיש והלך. ואחר כך בלילה (בגללו) פישפשתי במחסן שלנו והגעתי לקופסת עץ פטיפונית מכוסת־אבק שהביאו לי שניים מחבריי ליומולדת ולא נגעתי בה מאז. אז חיברתי אותה לשני רמקולים ושמתי את המחט המתחמקת על הרצועה של תקליט אחד בלבד שהיה לי עוד בבית. וכשריי צ'רלס שר את 'ג'ורג'יה און מיי מיינד', עפתי אין מיי־מיינד.
דברים מתחברים / לעיתים נדירות אתה חי בתקופה שבה אין ניצוץ לפני הבחירות. אז זו התקופה. בחירות חסרות מגנזיום. בלי התרגשות. למרות שאנחנו עומדים לקבוע את גורלנו ולא רק את גורל האיש העומד בראש. אולי מתה הפוליטיקה, אולי נמאסה עלינו. ומהצד השני יש לומר שאפילו סין, הקורונה ונוסעי האונייה היפנית עניינו אותנו יותר.
ובוקר אחד כשראיתי תמונה של שלושה סינים עגומים (בלי כינור גדול) חוצים רחוב ראשי ריק בשנחאי בלילה, זה רק הבליט את הפער בין סין הגדולה לאומללותה. וכשסיפרתי את זה למישהו, הוא אמר לי בסיניות או ציניות: רק שסין לא תיעלם לנו לנצח. אמנם ייקח זמן כי הם מיליארדים, אבל רק שזה לא יקרה.
"איפה את מחזיקה את הקפה?" שאלתי את בתי כשבאתי לבקר השבוע אחר הצהריים.
"ליד כדורי המגנזיום, כמובן", ענתה.
ועוד יותר מוזר היה שהדברים התחברו כשראיתי פטיפון חדש ליד שידת הספרים שלה.
"היי, ממתי יש לכם פטיפון?" שאלתי.
"כבר שבועיים", אמרה בתי.
"שים תקליט, לא חשוב איזה, להרגיש קצת אש ומים", התחננתי לנכד.
"רוצה את 'ג'ורג'יה און מיי מיינד' של ריי צ'רלס?" שאל. או שאולי היה נדמה לי.
לפנייה לכתב/ת 
