רביעי 27 במאי 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אלכס קולומויסקי
    7 ימים • 19.02.2020
    הוויכוח שלי עם יאיר גולן
    (וגם קצת עם אשתי)
    חנוך דאום

    זה טור על שני דיאלוגים: אחד עם אפרת; והשני עם ח"כ יאיר גולן. שניהם העסיקו אותי בשבוע שעבר.

     

    זה התחיל בשבת, כאשר אפרת עברה על כל מיני ארגזים ישנים ושקעה בנוסטלגיה. בין היתר היא הראתה לילדים תיק עבודות שהכנתי בגיל 22 כדי להתקבל כקופירייטר למשרדי פרסום. היו שם כל מיני סיסמאות שניסחתי כפרילנסר למשרד פרסום דתי, שעיקר לקוחותיו היו התנחלויות. בין הלהיטים שהיו שם בלטו "מעלה חבר מעל ומעבר" ו"בואו לבקעה, מזיעים פה גם בתחת" (סתם. רק את “מעלה חבר” שמתי בתיק עבודות. הסיסמה על הבקעה לא התקבלה בסוף). 

     

    עד כאן הכל בסדר. אלא שהמצב החריף כאשר אפרת עברה לאגף אחר בארכיון המשפחתי, והחלה לקרוא מכתבים רומנטיים שכתבתי לה כשהיינו מאורסים. כאן קרה דבר מדהים: במקום להחמיא לי על כך שהייתי פעם רומנטי היא החלה לצעוק עליי שהיום אני לא. זה היה לא ייאמן ממש. כל משפט יפה שהיא קראה בצרור המכתבים הישן, רק עיצבן אותה עוד יותר. "'אהובתי הזוהרת'? מה קרה, היום אני כבר לא זוהרת?" 

     

    ישבתי מכווץ על הספה. כל דבר יפה נוסף שהיא מצאה בניירות רק הרע את מצבי: "למה אתה כבר לא ממציא לי כינויי חיבה?!" היא מנפנפת בצרור המכתבים.

     

    "כי היום אני לא מטומטם", השבתי.

     

     

    אפרת יודעת שאני אוהב אותה יותר מכפי שניתן לאהוב. היא מודעת לזה היטב. בלעדיה אין לי דבר. היא גם מבינה, כמו שלדעתי כל מי שיש לו נישואים ארוכים מבין, שאי־אפשר להשוות את עומק השותפות שיש אחרי 20 שנה לפרפרי האהבה הקצת־מגוחכים של החודשים הראשונים. כעת, וחרף ההבנה הזאת, יקרא הציבור את הדיאלוג וישפוט. אני מצטט אותו מילה במילה: 

     

    אפרת: "תראה חנוך, אתה מכנה אותי פה אפר־תי, עם סימון כזה, שאבין שזה 'אפרת שלי'. למה אתה לא עושה את זה יותר?"

     

    אני: "כי את מזיינת לי את השכל".

     

    אפרת: "הנה אתה רואה, על זה אני מדברת".

     

    אני: "מדברת על מה?"

     

    אפרת: "פעם בחיים לא היית אומר לי שאני מזיינת לך את השכל".

     

    אני: "כי פעם לא היית מזיינת אותו".

     

    בנקודה הזאת קרה דבר שקורה לזוגות שנשואים מעל 20 שנה: שנינו נקרענו מצחוק ‑ ובכך המריבה הסתיימה.  

     

     

    למחרת ראיתי ציוץ של יאיר גולן שבו הוא כתב (בתקציר): "הימין הוא לא לאומי ולא ציוני, הוא פשוט גלותי. הימין רוצה אזרחים פסיביים, אדישים, חומר ביד יוצר, והיוצר הוא חבורה קטנה, פנאטית, אלימה מילולית ופיזית, המחפשת כל העת דרך לכפות חזון משיחי, אלים ופנטסטי על אנשים ששכחו שיש תקווה, ושאפשר אחרת".

     

    ובדרך כלל אני לא מתכתש עם פוליטיקאים, בייחוד לא בזמן בחירות, אבל הפעם כתבתי לו בפייס. זה התקציר: "באמא שלך, יאיר גולן, מה הסיפור איתך? אני איש ימין, אז מה זה אומר בעצם, שאני לא ציוני? שאני גלותי? למה בעצם, כי אני חושב אחרת ממך? לא בא לך לקיים דיון ענייני יותר? לא מתחשק לך לתת כבוד גם למי שסבור שאין פרטנר פלסטיני לשלום? אני באמת לא כותב את הדברים מפוזיציה ובבחירות הקרובות יש סיכוי לא רע שבכלל לא אצביע, כי ממילא יהיו עוד בחירות מיד אחרי וקצת מיציתי. אבל רבאק, היית סגן הרמטכ"ל. כשפיקדת על חיילים דתיים וימניים ושלחת אותם לשדה הקרב, זה מה שחשבת עליהם? שהם מחפשים דרך לכפות חזון אלים ופנאטי? לא יכול להיות שהם ציונים כמוך ופטריוטים כמוך, אבל יש להם פשוט עמדות שונות? יאיר, בשונה ממך אני מאמין שאתה פועל מתוך רצון לעשות טוב. אני חושב שאתה שוגה, אבל אינני מטיל ספק באהבה שלך למקום שבו אנו חיים. הלוואי ויום אחד גם אתה לא תטיל ספק בי". 

     

    יאיר גולן ענה לי. הוא כינה אותי "ידידי", כתב שהוא בעד שיח מכובד, וטען גם שהציוץ שציטטתי הוא חלק מסדרת ציוצים, שאם הייתי מביא את כולה היה ברור שהוא לא חושב שכל הימין גלותי, אלא (אם הבנתי נכון), רק ההנהגה שלו. עכשיו תראו, זו הבהרה חשובה; חיוני שבתוך הוויכוח הסוער הפוליטיקאים לא ידברו בהכללה על "ערבים" ועל "חרדים" ועל "מתנחלים". הבעיה היא שגולן לא מבקש להבהיר את כוונתו, אלא מאשים את השומע, במקרה הזה אותי, שלא הבאתי את דבריו המלאים, או לא הבנתיו כשורה. לדעתי הוא גם לא שם לב שהוא מוקף חבורה קולנית אבל קטנה של אנשים שמריעים לו ככל שהוא מגדף. הוא לא מבין את כוח ההרס שיש לקבוצה הזאת: היא עושה הרבה רעש בטוויטר, אבל אי־אפשר להגיע דרכה להנהגה ולהשפעה אמיתית על המדינה הזאת ויש לה חלק גדול בהצטמקות השמאל בישראל. 

     

    אבל אני אופטימי. אני חייב להיות אופטימי. ואני מאמין שגם יאיר גולן יתעשת בסוף. אגב, גולן גם ניסה בתשובתו להתחיל איזה דיון מדיני איתי, אבל זה רק הראה לי עד כמה הוא לא מבין את הבעיה שיש לי עימו: העמדות שלך סבבה, יאיר. אתה איש שמאל אידיאולוגי? אחלה. אני לא. אתה מבין מה אני אומר? שאותי זה לא מעניין להתווכח את הוויכוח שממילא מתנהל כאן כבר עשרות שנים. אין לי מה לתרום או להוסיף. הדבר שכן חשוב לי, ואליו אני כן רותם את השפעתי הדלה, זה לנסות להסביר שהדיון לא חייב להיות פוצע, ואפשר לא להסכים עם קבוצה ועדיין להיזהר בכבודה. ובעניין הזה אני לא בא מפוזיציה. הו, לא. אני לא מחפש לצוד שמאלנים מסיתים; ואם אתה לא מאמין לי, אשלח לך כמה מהפנינים שיאיר נתניהו כתב נגדי אחרי שהעברתי ביקורת נוקבת על הסגנון המשתלח של אביו. 

     

     

    שורה תחתונה? בין דברי מתיקה מביכים נוסח המכתבים הרומנטיים שכתבתי לאפרת לפני 20 שנה לבין הדיבור הפוצע של יאיר גולן, יש מרחב גדול ופורה לשיח נוקב אך מכבד. בואו נצעד בו יחד. שבת שלום.

     


    פרסום ראשון: 19.02.20 , 20:39
    ידיעות אחרונות