טיסה נעימה

בכל פעם כשניגשים לקרוא ספר של הרלן קובן, אנחנו מצוידים כבר בשתי הנחות מוצא: לא נוכל להפסיק לקרוא עד העמוד האחרון, ולעולם לא נצליח להבדיל בין הספרים השונים שלו שכבר קראנו. כי אצל קובן ‑ קראת אחד, קראת את כולם. "אדם זר", מיני־סדרה של נטפליקס שעובדה על בסיס ספר בעל שם זהה, היא בדיוק אותו סוג של מוצר, רק בסטרימינג. מותחת, דרמטית, עמוסה בטוויסטים לעייפה, אבל לא מותירה שום חותם.

"אדם זר" זה תרגום גרוע ביותר, בהתחשב בכך שהזר הוא למעשה זרה. דמות אלמונית עם כובע בייסבול שעניינה לזרוע כאוס בכך שהיא מגלה לאנשים תמימים סודות אפלים על חייהם. היא מנצלת את הסוד על מנת לסחוט את קורבנותיה, אבל מהר מאוד מבינים שהמוטיבציה היא לא כלכלית, אלא אישית לגמרי. המנוע של חושפת הסודות הוא סוד בזכות עצמו. הגיבור הוא גבר מושלם למדי בשם אדם פרייס (בדיוק כמו הילד הבלתי נסבל מ"סמי הכבאי"), שחייו מתהפכים כשהזרה מגלה לו שאשתו זייפה היריון והפלה. ב"אדם זר" קובן התעקש לייצר כמות מוגזמת לחלוטין של קווי עלילה, שכולם מתכנסים לאותה שכונה קטנטנה ולאותו בית ספר. הוא מערבב באותה קלחת מערכות יחסים שונות: זוגיות, הורות, חברויות בין מבוגרים, חברויות בין בני נוער ושכנות. בעוד כל קשר כזה הוא עולם ומלואו במציאות, ב"אדם זר" כל מערכות היחסים הללו הופכות ל־50 גוונים של אפור. התפאורה שונה, אבל המהלכים זהים לחלוטין. דווקא בתרגום טלוויזיוני יש איזו הזדמנות לתת פרשנות ויזואלית מעט אחרת לדינמיקה העדינה בין בני אדם ובכך לייצר עומק כלשהו אפילו למראית עין. אבל גם על זה ויתרו בנטפליקס.

בעידן בו אנחנו מוסרים את מספר כרטיס האשראי שלנו לכל מוקדן ומתעדים את עצמנו כמעט בכל רגע נתון, המילה פרטיות הפכה לריקה מתוכן. אחרי שנים רבות בהן בני אדם הסתירו דברים שהיום הם טריוויאליים לחלוטין בגלל תחושות של בושה ואשמה, החופש לשתף הביא איתו בשורה ערכית. יכולת אוורור, יצירת שותפות והעלאה למודעות של נושאים מסוימים בלי מצג שווא של הסתרה וכיסוי. אבל לימים כולנו יודעים שהסודות לא מתו, הם רק התחלפו, ועל הדרך שחטו את מושג הפרטיות על מעלותיו ויתרונותיו. עיסוק בנושא כל כך מהותי ובוער אמור לייצר שינוי אמיתי בדמויות ובגיבורים, ובכך להגיד גם משהו רלוונטי על החיים שלנו. העובדה שבתום שמונה פרקים כל הדמויות נשארות בדיוק אותו הדבר, ואנחנו נותרנו רק עם הקתרזיס, מעידה באופן עצוב עד כמה התוצר התרבותי הוא דל.

בקטנה

ההזמנה לעימות מצד נתניהו, והצבת התאריך והשעה מצד חדשות 12 הם התפאורה המושלמת לדו־קרב בצהרי היום. אולי אם היינו קצת פחות צינים, היינו יכולים אפילו להתרגש. בסופו של דבר, עימות זו תמיד טלוויזיה מצוינת, וכמעט תמיד גם מהלך עם השלכות על הבוחר. אבל בתוך סבב שלישי של בחירות, כשכל הדיבורים על עימות הם נטו אוויר חם ללא כל מימוש, אל תצפו מהצופים לשתף פעולה. כל סיקור של ה"אולי עימות" אלו לא חדשות, אלא רק עוד דרך לשמן את מכונות הרייטינג.