אם לא היה ברור שבחירות, ועוד בחירות, עושות לנו רק רע, אז בא נתניהו והזכיר לנו שוב ששיקולי בחירות חשובים יותר, הרבה יותר, מהאינטרסים הלאומיים. השפן החדש הוא דרישה נחרצת להעלות 400 אתיופים לישראל עוד לפני הבחירות. זה בוער לו. הוא חושב, מן הסתם, שזה יעזור לו לקושש כמה קולות בקרב קהילת יוצאי אתיופיה.
אבל יש בעיה. משום שאם מגיע להם לעלות לישראל - למה בדיוק עכשיו שבועיים לפני הבחירות? היכן היה נתניהו בארבע השנים האחרונות? ולמה רק 400? הרי יש למעלה מ־7,000 שנמצאים ברשימות ההמתנה. מה איתם? ואם לא מגיע להם - אז לא 400 וגם לא 43, המספר שבסופו של דבר יגיע בשבוע הבא, כך מסתמן. הסאגה הזאת לא נגמרת. ולפי מצעד האיוולת של החלטות ממשלת ישראל בשני העשורים האחרונים - היא גם לא תיגמר. אפשר להתלונן, ובצדק, שביהמ"ש העליון מאפשר לאלפי מסתננים להישאר בישראל. אבל מה לנו שופטים, כאשר שרי הממשלה מקבלים החלטות שמשלות אלפי אתיופים שהם יכולים להגר הנה למרות הקשר הרופף ליהדות. נדמה שרוב שרי הממשלה יודעים את זה. אבל הפחד הורג אותם. גם הם, חברי ממשלת הימין, חוששים ממשטרת המחשבות של התקינות הפוליטית.
רק השבוע פירסם עמיתי, דני אדינו אבבה, דוגמה לקרבת משפחה של הממתינים במחנות: אמא יהודייה מגיעה עם ילדיה לישראל. האבא, נוצרי מבטן ומלידה, נשאר באתיופיה. הוא מתחתן עם אישה אחרת, נוצרייה מבטן ומלידה. נולדים להם ילדים. המשפחה שנוצרה שם לא זכאית כמובן לעלות לישראל לפי חוק השבות. אבל לילדים שנולדו שם יש אחים בישראל. לפעמים מדובר בחיילים בצה"ל והם זועקים שהם רוצים את אחיהם בישראל. הם באמת האחים שלהם. אבל אין להם כלום עם יהדות או מוצא יהודי. ואם אחים כאלה כבר הגיעו לישראל, אז בהפגנות נשמע אותם זועקים, "אבא, אמא". צודקים. למה רק הם? למה להפקיר את הוריהם? וכאשר ההורים יגיעו, הם יפגינו למען האחים שלהם שמן הסתם יגיעו למחנות ההמתנה. וזה יימשך ויימשך. זו שרשרת שאין לה שום סוף. יש מאות אלפים שמחכים לתורם. גם הם רוצים.
אוחזים בטלית
שר הפנים דרעי הבהיר השבוע שישראל העלתה לא רק את אנשי "ביתא ישראל", הקהילה ששמרה על יהדותה, אלא גם את הפלשמורה, שהתנצרו לפני כמה דורות. בשנים אחרונות מדובר באנשים שהם לא אלה ולא אלה, והם מגיעים לישראל במסגרת חוק הכניסה לישראל, סידור מיוחד שנועד לאתיופים לא־יהודים. לו היה מדובר ברוסים, בצרפתים, בניגרים או בהונגרים - אף אחד לא היה חושב לרגע שיש להם זכאות כלשהי להגר לישראל.
גם ההמשך ידוע, ולתקשורת יש תפקיד מרכזי. כדי להיכנס לרשימות הממתינים, ובהמשך אולי גם לרשימת הזכאים, יושבי מחנות ההמתנה עוטים עליהם טליתות ומוכנים להניח תפילין כמה פעמים ביום. נכון שלא היו תפילות מהסוג הזה אצל יהודי אתיופיה. נכון שכל מי שיודע משהו על מורשת יהודי אתיופיה יודע שזו הצגה. אבל מה זה חשוב. ההצגה היא העיקר. מתישהו יגיע צוות טלוויזיה ועם ישראל ימחה דמעה של התרגשות. איך זה שלא מביאים אותם! זו גזענות!
מתישהו צריך להפסיק עם ההצגות הללו. זה היה צריך לקרות מזמן. נכון שבין האלפים יש כאלה שנשכחו. יש כאלה שזכאים מסיבות הומניטריות. אבל צריך להפריד בין המעטים לבין האחרים. יש צורך במקבלי החלטות שמסוגלים לומר: האמת חשובה יותר מהבחירות הקרובות. הסיפור נגמר. ועם כל הכבוד ללחצים של חה"כ לשעבר, אברהם נגוסה (מיסיונר בעברו), ועם כל הכבוד לעריק הפוליטי גדי יברקן, ועם כל הכבוד לעמותות מקרב יהודי ארה"ב, ועם כל הכבוד לנתניהו שמבקש לקושש כמה קולות - את ההונאה הנמשכת הזאת צריך לסיים. עצוב שגם גנץ הצטרף לחגיגה והודיע שהוא ידאג להעלות את האלפים הנותרים לאחר "בדיקה". אין בשורת שינוי.
למען הסר ספקות, רוב מה שאני יודע על ההונאה למדתי מיהודי אתיופיה, הם זועמים. אף אחד לא משתף אותם. יש אפילו פעילה אחת, לא אזכיר שוב את שמה, שהאשימה את ישראל ב"גזענות". איך לא. היא רק שכחה לספר שאבא שלה, שהיה בתפקיד בכיר, הוא זה שפנה למקבלי ההחלטות, יחד עם אחרים, כדי להפסיק את ההונאה. והוא ממשיך לפעול נגד ההגירה הזאת, שאם לא תיעצר, היא אף פעם לא תיפסק. הוא צדק אז והוא צודק עכשיו.
רעל והשחרה
יהודה שאול, נציג שוברים שתיקה וממקימי הארגון, הופיע השבוע בפני הוועדה לזכויות אדם של האיחוד האירופי. הוא תיאר משמרת של שמונה שעות של חיילים בחברון שעוברים מבית לבית, ככה סתם, בלי מודיעין, רק כדי "ליצור תחושת נרדפות" אצל הפלסטינים. זו לא הייתה ההופעה המשמיצה ביותר של אנשי הארגון הזה. היו להם הופעות הרבה יותר שקריות, על תקן מי שכבר שנים משמשים זרוע התעמולה היעילה ביותר של שונאי ישראל. הרי שאול עצמו הפיץ בעבר את העלילה על "הרעלת בארות מים".
לגופו של עניין, רוב הפלסטינים חיים באזורים שבהם הם יכולים לנהל חיים מלאים בלי שום מפגש עם חיילי צה"ל. והסיבה שהפלסטינים חיים בשנים האחרונות בשלווה יחסית נובעת גם משיתוף הפעולה בין ישראל לרשות הפלסטינית. בחברון, אכן, יש נקודות חיכוך. התיאור של שאול מתאים, אולי, לימי שיא האינתיפאדה. אבל שאול סיפר שזו המציאות "מספטמבר 2000 ועד היום. זה לא נפסק לשנייה אחת". הוא היה חייב לשקר. חברון היא עיר תוססת. רוב התושבים חיים באזור הפלסטיני ותחת שלטון פלסטיני. לפעילות השוטפת אין כלום עם "יצירת תחושת נרדפות". להפך. צה"ל נוקט שורה של צעדים שנועדו לשפר את איכות החיים של הפלסטינים באזורי החיכוך. צריך לבקר את ההיגיון שבהתיישבות יהודית בתוככי עיר ערבית. אבל יש הבדל תהומי בין התיאור של שאול לבין המציאות שבה חיים רוב הפלסטינים בכלל וגם בחברון. ובעיקר, לא ברור מה מנסים שוברים שתיקה להשיג. הם מציגים את ישראל כמפלצת. והתירוץ הקבוע הוא: להביא לסוף הכיבוש. אבל הפצת עלילות לא מקדמת פיוס ולא שלום ולא את סוף הכיבוש. היא מקדמת את האנטישמיות, את השנאה ואת הסרבנות הפלסטינית.
לא כל חברי הפרלמנט האירופי קונים את סיפורי שוברים שתיקה. בעקבות ההופעה המבישה של שאול יזמו חברי פרלמנט הזמנה של עמית דרי מ"מילואימניקים בחזית" להציג את התמונה האמיתית. ואלה בהחלט חדשות טובות.
