"יש לכם טלפונים?" שאל נתניהו. הקהל, כ־500 נפש, הרים את הניידים אל על. "עכשיו, שכל אחד יתקשר לליכודניק שלא הצביע בבחירות. אתם תתקשרו. אני כבר אגיד לו מה לעשות".
"הבן שלי", צעקה אחת, והעבירה את הנייד שלה לבמה. "לא הצבעת", אמר נתניהו. "כן הצבעתי", אמר הבן. "תביאו עוד", אמר נתניהו. צעיר העביר את הנייד שלו. "נוי, הארוסה שלי", צעק. נתניהו הציג לקהל את תמונתה של נוי על צג הטלפון. "מזל טוב, נוי", אמר. "למה לא הצבעת בבחירות?" "כן הצבעתי", אמרה נוי. "אתם עובדים עליי", התלונן נתניהו. "תביאו עוד. תביאו, תביאו". העבירו לו שיחה עם נאור. "למה לא הצבעת?" שאל נתניהו. "כן הצבעתי", אמר נאור. נתניהו הלך לאורך הבמה, חצי משועשע, חצי נבוך. שיחת סרק ועוד שיחת סרק. סרק־סרק־סרק. "אתם עובדים עליי", שב נתניהו ואמר. העבירו לו נייד נוסף. "דנה, בפעם שעברה לא הצבעת", הודיע נתניהו. "עכשיו תצביעי?" "כן", אמרה דנה.
הוא קוסם, הוא קוסם, הוא קוסם, שר הקהל.
אני אוהב ללכת לאירועים של הליכוד. הקהל חם, שמח, מחבק. בשוליים יש פנאטים, אבל פנאטים יש גם באירועים של מפלגות אחרות. לרחבה לפני אולם מופת במרכז ראשון־לציון הגיעו ביום שלישי בערב כאלף איש. מחציתם נכנסו. האחרים הוזמנו לצפות במנהיג מעל מסך וידיאו, בחוץ. הם כעסו: בנתניהו הם יכולים לצפות כל דקה בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם, בווטסאפ. הניידים שלהם מלאים בו. הם באו כדי לחוות אותו, לצלם אותו, לשתף אותו לחבריהם. איך יעשו את זה כשהם בחוץ.
נתניהו הוא כוכב הרוק שלהם.
ראשון־לציון היא העיר הרביעית בגודלה בישראל: רבע מיליון תושבים, נכון לסוף 2018. היא גם המאוזנת ביותר בהצבעותיה: בבחירות האחרונות, בספטמבר, 37 אחוז הצביעו כחול לבן, 34 אחוז ליכוד. על פי סקר שערכה כחול לבן בעיר בימים האחרונים, המצב לא השתנה: כחול לבן קיבלה בסקר 35 אחוז, הליכוד 33.
"יש לנו תמיכה אדירה בעם", אמר נתניהו. "כשאני שואל אנשים למה לא הלכתם להצביע, אני מקבל שתי תשובות: חשבנו שבין כה וכה אתה מנצח, או חשבנו שאין סיכוי שתנצח. 300 אלף ליכודניקים לא הלכו להצביע. אתם הצבעתם, אני יודע. אבל לכל אחד יש בן משפחה, חבר, שלא הצביע. אותם אתם צריכים לשכנע, בעזרת השם".
הסיפור על 300 אלף הליכודניקים החסרים הוא אגדה, כמו הסיפור על 400 אלף מפגיני השמאל בכיכר. אבל כאשר הסקרים מצביעים על קיפאון במעבר מגוש לגוש, אחוז ההצבעה הופך לקריטי. הליכוד שכר לצורך זה חברה בשם "אלקטור", שמתמחה באיתור נטיות ההצבעה של בוחרים. החברה אספה מידע פרטי, אישי, על מאות אלפי אנשים בלי ידיעתם. המאגר שלה נפרץ לכל רוח, במה שנראה כרגע כשערוריית הבחירות. זה לא הפריע לשכירים של אלקטור, לבושים בחולצות של הליכוד, להסתובב ביום שלישי באולם ולהחתים אנשים. אתם לא מהחברה ההיא? שאלתי את הצעיר שניגש אליי. "כן", אמר, "אבל מה שאנחנו עושים עכשיו לא קשור לפריצה". להפתעתי, לא רבים הסכימו לחתום.
כשמנחם בגין עמד בראש הליכוד, על הבמה היה תמיד תצלום גדול של ז'בוטינסקי. כשיצחק שמיר עמד בראש הליכוד, על הבמה היו תצלומים של ז'בוטינסקי ובגין. על הבמה בראשון היו שלושה מסכי וידיאו גדולים, שנשאו תצלום של אדם אחד. "ביבי מלך ישראל, חי, חי וקיים", שר הקהל.
על המסכים הקרינו שיר שכתב הרב ידידיה שילה והלחין אריאל זילבר, בקצב ריקוד. "עשית אותנו אימפריה/ לא ארץ קטנה עם שפם./ שונאי ישראל בהיסטריה/ מולדת כבר לא יחפה./ לכל מדינה שתגיע/ תזכה לכבוד מלכים/ תשואות סוערות עד רקיע/ דלתות ושווקים נפתחים.
פזמון חוזר: "בנימין ידיד השם/ ישראל תעמוד לימינך/ מכזבים לא נתרשם/ בטוחים שהצדק איתך.
"ההודים קונים את הנשק/ בסין מוצרים חכמים/ קוריאנים לומדים את המשק/ פטנטים כל יום נרשמים./ אימתה ופחד בסוריה/ אויבים באיראן נלחצים./ בבחריין פותחים בחשאי ערוצים./ לא ניתן לך פרקליט/ להדיח ראש ממשלה/ רק העם כולו יחליט/ יפסיקו את הגזילה".
תצלומיו של נתניהו, נפגש עם ראשי מדינות ועם רבנים, נואם, מציג, מלווים את השיר. הקליפ מעניין בעיקר במה שאין בו: לבד מכמה שניות, אין בו שרה נתניהו. נפלאות העריכה.
ערבים טובים
"לפני עשר שנים המדינה נראתה אחרת", אמר נתניהו. "לפני עשר שנים ראשון נראתה אחרת. אתם רואים את זה בכל דבר, בקו הרקיע של תל־אביב, בקו הרקיע של ראשון, במנהרות, בגשרים, אתם רואים את זה בגז, בתיירות, בצמיחה. כמה מכם נסעו השנה לחו"ל?"
אנשים הצביעו. "מדיניות השמיים הפתוחים", אמר נתניהו. "בעזרת השם".
הוא התמקד בשני מסרים, פשוטים, אפקטיביים, שווים לכל נפש: בצד החיובי, העלייה ברמת החיים; בצד השלילי, ערבים. יותר ספציפי: אחמד טיבי. טיבי מעולם לא היה פופולרי כל כך בראשון: יריעות בד עם תמונתו מילאו את הכיכר בחוץ. "לגנץ אין ממשלה בלי טיבי", נאמר בהם. לצידם נתלתה קריקטורה שבה טיבי, הרבה יותר משופם מבחיים, נושא על גבו את גנץ. השלטים הונפו גם באולם.
"אנחנו לא גזענים", אמר לקהל שר המשפטים אוחנה. "עופר כסיף (חבר כנסת ברשימה המשותפת) הוא יהודי".
הקהל הבין את הקריצה. "גיס חמישי", קראה אישה בקול. "קודם שיאספו את כל הנשק ביפו", אמר אחר, עולה מרוסיה. "שהמשטרה תלך מבית לבית ותעשה חיפושים".
אבל כשנתניהו הזכיר מעל הבמה את פגישותיו עם הסולטן המנוח של עומאן ועם נשיא סודאן, הקהל מחא כפיים בהתלהבות. יש ערבים טובים.
אמנון עוזר, איש עסקים, מקדיש עכשיו את כל זמנו לקמפיין. "אני יודע דבר אחד", אמר לי. "איפה הייתי לפני עשר שנים, ואיפה אני עכשיו. אנחנו צריכים את ביבי לעוד הרבה שנים".
בעזרת השם, אמרתי. בעזרת השם.
מה–זה מאוכזבת
את הסיפור שאני עומד לספר, נדמה לי שכבר סיפרתי פעם. אף על פי כן, הוא שב ופוקד אותי בימים האחרונים. כשהסתיים, באיחור מופלג, מבצע צוק איתן, זימן אותי הרמטכ"ל, בני גנץ, לתדריך. כנדרש, הכינו לו מצגת נאה, שפירטה את כל הישגי המבצע. לפני שאתה מתחיל, אמרתי, יש לי שאלה: האם אתה צופה ב"ארץ נהדרת"? כן, הימהם גנץ. אתה אולי זוכר שעלמה זק שיחקה שם דמות שאמרה על כל אירוע: פייר, אני מה־זה מאוכזבת? פייר, זה מה שאני מרגיש בתום המבצע.
בעוד תשעה ימים ייקראו הישראלים אל הקלפיות בפעם השלישית. בעבר ליוותה את היום הזה תחושת חג. הפעם תלווה אותו תחושה של מיאוס, כעס ואכזבה. המיאוס לא יהיה נחלת מצביעי מפלגה אחת, גוש אחד או מגזר אחד. הוא ידביק את קהל הבוחרים כולו, מקיר אל קיר.
אם אינני טועה, בוחרי כחול לבן הם קבוצת הסיכון שחשופה להדבקה יותר מאחרים. הם פחות סגורים, רגשית ואידיאולוגית. מי שהביא אותם לקלפי, בפעמיים הקודמות, היה קודם כל נתניהו. הם סלדו ממנו, מהתנהלותו, מתיקיו הפליליים, מפולחן האני־ואפסי־עוד שטיפח סביבו. גנץ תרם את תרומתו באיפוק שלו, בניקיון כפיו, במהירות שבה למד פוליטיקה, בשקט שהנהיג בקוקפיט, במראהו החיצוני. סוף־סוף היה כאן מועמד לראש ממשלה שהוא בן אדם, לא רק אמביציה אישית מוטרפת. ההישג של מפלגתו ושלו בקלפי היה מרשים ביותר, בפעם הראשונה ולא פחות מזה בפעם השנייה.
אבל להט לא היה שם. לא באמת. בעיקר לא בקמפיין הנוכחי, בואכה הסיבוב השלישי. גנץ, ייאמר לזכותו, לא נסחף; גנץ, ייאמר לחובתו, לא סחף. בשבועות האחרונים נדמה היה שהוא רוצה להיות בסדר, לא הרבה יותר מזה. להילחם לפי הספר. לפעמים, כששמעתי אותו, ועוד יותר מזה כשלא שמעתי אותו, רציתי לומר לו, איש יקר, בחירות זה לא חמאס. בבחירות חייבים לנצח.
משחקים על תיקו
ב־1996, ערב העימות הטלוויזיוני בין פרס לנתניהו, נפגשתי עם חיים רמון, שהיה ראש מטה ההסברה של העבודה. רמון סיפר לי על הלבטים של פרס, כמה קשה לו להתכונן לעימות, ועל החששות שלו. טוב לא ייצא מהעימות הזה, אמר. אם אתה כל כך חושש, שאלתי, למה אתה לא מבטל את העימות? אי־אפשר, אמר רמון. התחייבנו. מוזר, חשבתי. ממתי התחייבויות בימי בחירות הן דבר קדוש.
פרס כשל בעימות, ולאחר יומיים הפסיד בבחירות – הבחירה הייתה אישית – על חודם של 30 אלף קולות. ב־1999 התייצב איציק מרדכי לעימות עם נתניהו. הפעם נתניהו כשל, ומאז הוא נמנע מעימותים. הלקח הוא שעימות הוא אירוע מעניין, לפעמים מחולל שינוי, אבל לא חיוני. הוא חשוב בעיקר לטלוויזיה המסחרית: הוא מבטיח רייטינג, כסף ונושא להתעסק בו ברשת החברתית. לגיטימי להשתתף בו; לגיטימי לסרב.
בהתחלה, כשנתניהו אמר לא, גנץ אמר כן; שלשום, כשנתניהו אמר כן, גנץ אמר לא. זה היה משחק, הצגה: אף אחד מהם לא התכוון באמת להתייצב לעימות. עימות הוא סוג של הימור, ושניהם אנשים זהירים: הם חוששים לאבד את מה שיש להם. במונחי כדורגל, שניהם משחקים על תיקו.
הבעיה היא שהתיקו רע לחברה הישראלית ורע לדמוקרטיה. נתניהו עוד יכול לחיות איתו, כדייר נצחי בבלפור, אבל מה ייתן תיקו לגנץ.
הפיל שבחדר
שלושת סיבובי הבחירות עלו למדינה מיליארדי שקלים, בהוצאות ישירות של ועדת הבחירות המרכזית ושל המפלגות וביום השבתון. על המחיר הכספי ניתן להתגבר. מדאיג יותר השינוי שחוללו הבחירות החוזרות בכללי המשחק. ערב בחירות פוליטיקאים מרשים לעצמם לשקר, להקצין עמדות, למתוח לקצה את גבולות המותר והאסור, ופה ושם לעבור על החוק. אחר כך הם מתנצלים, רק כדי לארוז את החבילה מחדש, בבחירות הבאות. שידור ההסתה מבחירות 2015 על הערבים שנוהרים לקלפיות הוא דוגמה לעניין.
אבל כאשר קמפיין הבחירות נמשך שנה ורבע, ללא הפוגה – ההקצנה, הקיטוב, השקר, ההסתה והעבריינות הופכים לחלק מהתרבות הפוליטית הלגיטימית. זהו תהליך מסוכן: באין ממלכתיות, אין ממלכה. יש רק מלך. אפשר היה לצפות שכתבי האישום נגד נתניהו יכפו ריסון עליו ועל שרי ממשלתו. קרה ההפך: הם דחפו אותם למחוזות פרועים, שלא ידענו כמותם ב־40 שנות שלטון הליכוד.
מנגד, כחול לבן התיימרה להקים ממשלת המשך: מדיניות נתניהו בלי נתניהו, ביביזם בלי ביבי. זאת פיקציה, כמובן. מדינת ישראל ניצבת בפני שורה של בעיות דחופות, שנתניהו נמנע מלהכריע בהן. הבעיה הראשונה היא איראן. למרות ההפצצות בסוריה, שגורמים זרים מייחסים לישראל, למרות חיסול סולימאני, האיראנים לא נעצרים. החימוש של חיזבאללה בטילים מדויקים נמשך. יש גורמים במערכת הביטחון שטוענים שאין מנוס ממתקפת מנע ישראלית, שעשויה להתגלגל למלחמה. יש גורמים אחרים, שטוענים שמגזימים בחומרת האיום.
לוויכוח יש משמעויות תקציביות אדירות. אף על פי כן, איש מהמתמודדים לא מדבר עליו. נתניהו מציג את המאבק באיראן כמפעל חייו. בינתיים, הוא הביא לשחרור האיראנים מהמגבלות שהטיל עליהם הסכם הגרעין. הניסיון להכריע אותם באמצעות פגיעה בכיסיהם, לא צלח. הם בסוריה, הם בלבנון, הם בעיראק והם בגרעין.
הבעיה השנייה היא תוכנית טראמפ. נתניהו מעלה אותה על נס, אבל מבטיח לבצע רק את החלקים שיהיו נוחים לו פוליטית. טראמפ חתם על צ'ק בלאנקו, והוא ימלא את הסכום. זה לא עובד כך מול האמריקאים, גם לא בעידן הנוכחי. אשר לגנץ, קודם הודיע שקיבל את התוכנית בשלמותה. הוא יניח אותה על שולחן הכנסת, להצבעה. אחר כך גילה שהתוכנית לא כל כך מושלמת. הוא חזר בו.
הבעיה השלישית היא עזה. נתניהו מתעלם מעזה בנאומי הבחירות שלו: אין לו במה להתפאר. בינתיים הוא נותן לחמאס מענקי בחירות: הדייגים בעזה, גם הסוחרים, גם הפועלים, מברכים על כל סיבוב בחירות בישראל.
הבעיה הרביעית היא הכלכלה, קורבן הקבע של מערכות הבחירות. שני המועמדים הציגו לציבור תוכניות נדיבות שאין להם כוונה לממש. אף אחד מהם לא הזכיר את הפיל שבחדר – הדרישות התקציביות החדשות של צה"ל, במסגרת תוכנית תנופה. נתניהו הגדיל לעשות ומינה שר אוצר חדש בממשלה שעוד לא הקים. ניר ברקת מסתובב עכשיו בארץ על תקן של מומחה לכלכלה. למשפחה שלו יש כסף, אז הוא מומחה. הוא לא מבין שהוא תעלול בחירות.
הבעיה החמישית היא דת ומדינה. כחול לבן מדברת בנושא הזה משני צידי הפה: מבטיחה תחבורה ציבורית בשבת בתעמולה שלה, ומחזרת אחר החרדים לקראת היום שאחרי. ליברמן נהנה מהעובדה ששתי המפלגות שהתפרנסו מהמאבק נגד החרדים, יש עתיד ומרצ, פינו לו את הבמה. הבעיה שלו היא שרשימת הפסילות שלו ארוכה מדי: הוא פוסל גם את הערבים, גם את החרדים, גם את הליכוד בראשות נתניהו. גם את כחול לבן הוא סובל בקושי. יש משל של קרילוב (תירגם נפלא חנניה רייכמן) שמתאר היטב את הבעיה שלו: "עלמה ביקשה חתן. אכן, בזה עדיין/ שום עוול אָיִן,/ אך זו התקלה:/ בררנית מדי הייתה אותה כלה".
ובהמשך: "בכל אחד מוצאת היא דופי: זה ייחוסו אינו עתיק,/ וזה הונו אינו מספיק,/ זה אפו לקוי באורך,/ וזה נמוך מכפי הצורך./ כל מי שבא מיד נפסל:/ אין איש ראוי לה – וחסל".
בהדרגה החתנים נעלמו. "בסוף ליבה צהל/ גם לבן זוג פשוט ודל".
