כשהייתי בת עשר מצאתי במקרה בספרייה של הוריי את הספר "גיבור חידה" מאת אוריאל אופק, סיפורו של יוסף טרומפלדור. קראתי אותו ברצף, בלי לעצור לרגע, ונשביתי בקסם. כמו רוב הילדים, כנראה, לא היה לי מושג שמדובר בספר היסטורי. אל הפרק האחרון בסיפור, כאשר הגיבור הגידם נהרג, לא הגעתי מוכנה. כל כך נקשרתי לדמות, שבתום הקריאה לא יכולתי להפסיק לבכות.
ירדתי מחדר השינה אל אבי, שצפה במשחק כדורגל בסלון, ופשוט סירבתי להירגע. בהתחלה אבא שלי צחק, אבל כשהוא הבין שמישהי פה לקחה את הסיפור קשה מדי, הוא אמר לי שזה בכלל לא קרה באמת. זו הייתה הדרך היחידה שלו להרגיע אותי ולאפשר לי ללכת לישון. רק למחרת הוא גילה לי שלא מדובר באגדה אלא בהיסטוריה ממש. הוא אפילו הבטיח שנבקר באריה השואג של תל חי.
ברגע ההוא, שבו סיפור מעולה נגע בלב של ילדה קטנה, נולדה גם האובססיה לאיש. בי"א באדר, כשחניכי בני עקיבא לומדים על העלייה לביריה, אני הקפדתי לעבור בכל הכיתות ולספר על אוסיה שהפך ליוסף; שלא ידע אפילו יידיש, אבל כחייל רוסי הלך ללמוד את המילים של "כל נדרי". סיפרתי בהתרגשות איך הצמחוני הפציפיסט התגייס לצבא הצאר כי לא רצה שיחשבו שהוא "פחדן יהודי", ואיך איבד את ידו בקרב מול היפנים. ציטטתי את המכתבים מלאי הפאתוס שלו על חשיבות ההתיישבות, על ארגון גדוד נהגי הפרדות וכמובן, ידעתי בעל פה את השתלשלות האירועים בתל חי. טרומפלדור היה גיבור מושלם - אמיץ, פטריוט ולוחם אבל בעל מצפון ומוסר, חכם ומשכיל, וכמובן - חתיך.
החיבה היתרה לחלוצים יצאה עם השנים מהאופנה, וטרומפלדור נותר רק כפינה חמה בלב. בעוד שבוע, בי"א באדר, ימלאו בדיוק מאה שנה למותו ולאירוע המכונן ההוא. אז ארזנו מזוודה ושלושה ילדים וחזרנו אל החצר המיתולוגית והאריה השואג, לבדוק מה נשאר מהמיתוס.
שיחת ראבק
אחרי שעתיים וחצי של נסיעה קיבלו את פנינו טרקטורים. חצר תל חי בשיפוצים. המבנה הישן כבר שוקע, וכעת משמרים אותו. הפועלים במרוץ נגד השעון, מנסים להספיק ולסיים לפני חגיגות המאה.
בחולצה מגוהצת למשעי מתייצב במקום גם יאיר יצהר־בלחובסקי שעשה את כל הדרך מתל־אביב. יאיר (36) הוא יזם בתחום הנדל"ן והמלונאות, וגם נכדו של זלמן בלחובסקי, הצעיר שבחבורת תל חי ומי שטיפל בטרומפלדור לאחר שנפצע. "תל חי זו תעודת הזהות שלי ואני מקפיד לבוא לפה בכל הזדמנות", הוא אומר. "כשהייתי תלמיד בבית הספר היסודי אחת המורות סיפרה לנו על י"א באדר, ואני ידעתי לפרט את כל מהלך האירועים. היא שאלה מאיפה אני מכיר את הסיפור ואני אמרתי בגאווה שסבא שלי היה חבר של טרומפלדור ונלחם איתו. אחר הצהריים היא התקשרה להורים שלי ואמרה שהיא דואגת, כי אני מספר בכיתה סיפורי מעשיות. אבל אני גדלתי בתודעה מאוד ברורה: אני נכד של גיבור.
"עם המורשת הזו הסתובבתי ביסודי, בתיכון ובצבא. אנחנו חיינו, נשמנו ואכלנו את סיפור תל חי לארוחת בוקר. היום אני מ"פ במילואים בגדס"ר נח"ל סדיר וגם אבא שלי שירת את המדינה רוב חייו בשב"כ ובמוסד, וברור לי שזה קשור. כשיש עץ כל כך גבוה, התפוח בעיקר מנסה לא להתרסק", הוא צוחק ושולף מהתיק את ספר הילדים "גיבור חידה". אותו ספר שכבש את ליבי בכיתה ד' ועדיין נמצא אצלי על המדף.
"אבא שלי עיברת את שם המשפחה שלנו, אבל כשהייתי בבה"ד 1 החלטתי שאני רוצה לשוב למקורות", מספר יאיר. "הלכתי למשרד הפנים והפכתי ליצהר־בלחובסקי, שהשם של סבא לא יישכח. הוא היה תלמיד תיכון מגימנסיה הרצליה כשהחליט לעלות לגבול הצפוני. צחקו עליו שהוא עירוניסט מפונק והוא בא להוכיח אחרת. בתכלס, מה שגרם לו לעשות כזה מעשה זו שיחת ראבק שהוא שמע מאברהם הרצפלד (ממייסדי "אחדות העבודה" - חא"ס). כמה שיחות כאלה היום יגרמו לנער לשנות את חייו?"
אתה גם תל־אביבי מלידה. זה לא התנגש לך עם התיוגים של תל־אביבים כאנשים מנותקים ששותים אספרסו?
"כן, אני שותה אספרסו בבוקר, וממש לא מתנצל על זה. אני עושה למעלה משלושה חודשי מילואים בשנה ופעיל בעמותות חברתיות, ולא מרגיש צורך לספק קבלות לאף אחד. השיח המפלג הזה הוא אינטרס פוליטי שלא מחובר למציאות. הרי במילואים אני פוגש את כל הפסיפס הארץ־ישראלי וברגע האמת כולנו מתאחדים.
"המגזר השלישי במדינת ישראל - עמותות וארגונים חברתיים - פורח, וזה אומר לצערי משהו על השלטון. אז כן, זו אחריות שלנו להפיץ את הסיפור הזה, כל אחד בתחומו. למשפחות תל חי יש כאן תפקיד חשוב. אנחנו צריכים להיות השופר של הסיפור של הסבים והסבתות שלנו. מה שאני אוהב בסיפור של המקום הזה זה שהוא נשאר בקונצנזוס. מבחינתי, שכל אחד ייקח את זה לאן שהוא רוצה. מי שרוצה לראות בתל חי סיפור של התנחלות - מעולה. ומי שרוצה לראות את זה כסיפור של מפא"י הסוציאליסטית - גם מעולה. ומי שטוען ששמאלנים לא יודעים מה זו התיישבות, אז נזכיר שמי שהיה בעד להישאר פה זה בן־גוריון ומי שהתנגד היה ז'בוטינסקי.
"יש פה סיפור הוליוודי. על יזמות, על אחווה בין ערב רב של אנשים שבכלל לא הכירו, על נשים לוחמות שאחזו ברובה בדיוק כמו גברים. אני מגיע מתחום התיירות ואני ישר חושב על כל הכלים הלא ממומשים שיכולים להחזיר את י"א באדר לחיים. אולי כמו שלקחו את נועה קירל למחנות ההשמדה כדי לשיר שירים על השואה שידברו אל הדור הצעיר, גם פה צריך לנצל פלטפורמות כאלה. תחשבי כמה סטוריז אפשר לעשות על החלוצים האלו, ואיך הם יכולים להיות כוכבים באינסטגרם ובטיקטוק".
מנהלת חצר תל חי, טלי הררי, מודה שיאיר נגע בנקודה כואבת. אף על פי שי"א באדר חקוק רשמית בלוח של שנת הלימודים, הוא נחשב ל"תאריך רשות" - רק מי שירצה יבחר לציין אותו. לסיפור תל חי יש נוכחות כמעט אפסית בסדר היום הציבורי. "בסוף זה עניין פוליטי. זה צריך להיות חשוב למישהו", היא מודה. "פעם היו מגיעים הרבה יותר. היום תלמידים יכולים להיות 12 שנה במערכת החינוך ולא לדרוך פה פעם אחת.
"אני גדלתי במקום הזה, רקדתי באורווה של חצר תל חי כשהיא עוד הייתה סטודיו למחול. מבחינתי אני עובדת במקום הכי חשוב בעולם. אני עדיין מתרגשת מזה שאני דורכת על אותה חלקת אדמה שבה הגיבורים האלו פעלו. אבל אני יודעת שאנחנו זן נכחד. אני, כמי שעוסקת בתיירות תוכן, מתחרה כל הזמן עם תיירות המים. אנשים באים בחורף לחרמון ובקיץ לקיאקים, ומאוד קשה למשוך אותם לשמוע סיפור בן מאה. אנחנו לא יכולים לסמוך על זה שיגיעו לפה מתוך ציונות, כי לצערי זה כבר פאסה. אז ננסה לתפוס אנשים בתור לאומגה או נציע להם פעילות ערב, בשביל שיגיעו לפה אפילו באגביות, ואולי גם הם יישבו בקסם".
הסלע נמס מדמעות
אל חצר תל חי הגיעו החלוצים הראשונים כבר ב־1905, אבל לא הצליחו להחזיק בה התיישבות. רק בספטמבר 1918, עם נסיגת הצבא העות'מאני, התיישבה במקום קבוצה קטנטנה של פועלים בראשות דוד באום וקלמן כהן שהקימו את תל חי כקיבוץ. בעקבות הסכמי סייקס־פיקו קיבלו הצרפתים את הגליל המזרחי, אך הערבים ניסו למרוד בשלטונם הרופף. יישובי הגליל העליון, ובהם תל חי, השתדלו להישאר ניטרליים בסכסוך, אך הם סבלו מהתקפות מתמשכות. טרומפלדור, שנחשב אז לאיש צבא מעוטר ומנוסה, נקרא לדגל על ידי בכירי היישוב על מנת לסייע ליישובים להגן על עצמם.
"סבא וסבתא שלי חיו פה בתנאים איומים ונוראים", מספר אמיר כהן, נכדו של קלמן כהן שהקים את חצר תל חי ובנו של יוסף כהן - שנולד בחצר לאחר שהחלוצים שבו אליה ונקרא על שמו של יוסף טרומפלדור. "היום אנחנו בכלל לא יכולים לדמיין חיים כאלה. סבתי סיפרה שהסלע נמס מדמעותיה, כי לא היה לה איך להאכיל את התינוקות. ואם כבר, ראוי לעשות צדק היסטורי ולהזכיר את הנשים שהיו שם ואולי לא זכו לתהילה. אני נכד גאה של יהודית כהן לבית צנטר, שחיה פה במציאות איומה בשביל להגשים חלום של התיישבות יהודית.
"סיפור תל חי נשכח ונשחק. הוא הפך לעוד שורה בהיסטוריה, אבל עבורנו זה סיפור שכל כולו השראה. היום אני יזם היי־טק, ואני חושב על סבא שלי בתור יזם ענק. יש עוד כל כך הרבה מה ללמוד מהמקום הזה. לא רק מהקרב, שהוא חלק מהסיפור, אלא גם מהחיים על האדמה הקשה הזו. שלושה אנשים במיטה, בלי חימום ובלי אוכל מספק, בעקשנות מדהימה. מעולם לא קיטרו, עשו את מה שצריך מתוך שליחות. מילה שהיום היא כמעט מילה גסה".
"אנחנו מקפידות לספר פה את סיפורן של הנשים בחצר, וביניהן דבורה דרכלר ושרה צ'יזיק שנפלו בקרב", אומרת טלי הררי. "לא כי זו האופנה, אלא כי כאלה הן היו. חלק בלתי נפרד מכל החלטה ומעשה. לא רק שהן דרשו שוויון, הן למעשה עשו יותר מכולם. גם נדרשו לכביסה ולבישולים, וגם ישנו עם נשק ועמדו על המשמר".
"סבא שלי, שהקים את המקום הזה בשתי ידיים ואז חזר אליו אחרי הקרב והשריפה והקים אותו מחדש, לא היה פה באותו י"א באדר", מספר אמיר בעצב. " לדעתי הוא אכל את עצמו על זה כל חייו. הוא חשב שאם הוא היה פה, הוא יכול היה למנוע את התקרית. הוא ידע ערבית והכיר היטב את ההתגרות הזו. זו לא הייתה פעם ראשונה. הוא יכול היה להרגיע את המצב. אבל הוא בסך הכל הלך לכפר גלעדי בשביל להביא אספקה, ובסופו של אותו יום תל חי עלתה באש".
"היו שני גיבורים טרגיים בסיפור תל חי", מספר לנו ד"ר מולי ברוג, חוקר סוגיות של הנצחה וזיכרון קולקטיבי. "האחד הוא באמת סבא של אמיר, קלמן, שמתוך אחריות למי שנמצא בתל חי הלך לכפר גלעדי באותו בוקר להביא אספקה. טרומפלדור אכל איתו ארוחת בוקר בכפר גלעדי, ולא יודעים למה בדיוק הוא היה שם. אולי טרומפלדור בכלל עבר בכפר גלעדי בדרך חזרה למרכז. כשדיווחו על היריות לכיוון תל חי, טרומפלדור חזר, אבל קלמן נותר מאחור עם אספקה.
האדם השני הוא ד"ר גרשון (ג'ורג') גרי, רופא מתנדב מארצות־הברית שהגיע לאזור 24 שעות קודם לכן על מנת להקים מרפאות ביישובים. גם הוא לא קם והלך עם טרומפלדור, כי הוא באמת חשב שיש לו משימה יותר דחופה. כמה שעות אחר כך הוא יטפל בטרומפלדור הגוסס וישמע ממנו את המילים המכוננות 'טוב למות בעד ארצנו'. כנראה כל החיים הוא שאל את עצמו מה היה קורא אם רופא מיומן היה בחצר, ואולי יכול היה לעזור לו כשנפצע".
אירוע שהסתבך
במסגרת אירועי המאה ייצא השבוע הספר "תל חי 1920־2020 - בין היסטוריה לזיכרון", המאגד שורה של מחקרים בנושא ואף יתקיים כנס בינלאומי במכללה האקדמית תל חי, שם יציג ד"ר ברוג את מחקרו. ברוג מתאר את תחושת האשם של ניצולי התקרית, שסבלו מטראומה ובחרו לשתוק. היעדר העניין הציבורי והמחקרי בזהותם של המגינים ותפקודם באותו יום, הם שאיפשרו את אימוץ המיתוס שלפיו היה מדובר בקרב הרואי, אבל מתברר שההיסטוריה קצת יותר מורכבת.
מולי מסתובב בחצר, מספר בלהט את הסיפור של אותו יום גורלי דקה אחר דקה, ומודה: "המציאות ההיסטורית היא חסרת הוד וגבורה. אירוע י"א באדר התחיל כמו הרבה אירועים קודמים, שבהם הערבים מגיעים להתגרות ביהודים בתירוץ שהם מסתירים צרפתים. המתיישבים היו ערוכים לאירוע, הם ידעו מה מצופה מהם, והם גם מנעו מהערבים להשיג את מטרתם - לגנוב נשק. בניגוד למה שמספרים לנו, לא היה פה קרב, אלא תקרית של חילופי אש. תחשבו על זה שבחישוב גס מאוד, לפי מספר הרובים, נורו פה עשרות אלפי כדורים. איך זה הגיוני שבסופו של דבר נהרגו פה רק שני אנשים מירי וארבעה אנשים מרימון? כי אף אחד לא ירה בשביל להרוג. כולם ירו בשביל לאיים, היה פה אירוע שהסתבך, אבל גם היהודים וגם הערבים לא רצו להיקלע למצב של נקמת דם, ולא תיכננו איזה מרחץ דמים. אבל כשאחד ההרוגים הוא אדם נערץ כמו יוסף טרומפלדור, יש פה חומר למיתוס".
אתה מתאר אירוע כמעט שגרתי. אז למה דווקא תל חי הפכה לסמל?
"המיתוס המוכר לנו הוא מתקפה של המון ערבי על מיעוט יהודי שהגן בחירוף נפש על גבול הצפון על מנת לקיים התיישבות יהודית, ובזכותם נקבע הגבול שם. אבל במציאות אין עדות להתקפה ערבית שנועדה לחסל את תל חי באותו יום. מדובר בתקרית אקראית שלוותה בירי. גם הגבול לא נקבע שם בגלל מות הגיבורים אלא מסיבות אחרות. האירוע הפך למכונן כיוון שזהו הסיפור הראשון שמתואר כמאבק לאומי, ולא מאבק ספציפי של שומרים על אדמתם. זו התפנית. בתל חי הייתה הפעם הראשונה שבה אנשים העידו על עצמם שהגיעו בשביל להחזיק את גבול הצפון. האתוס שלהם היה לאומי, וקל ליצור מיתוס של קרב הרואי כי לראשונה מדברים בשם הלאומיות ונהרג גיבור לאומי.
"צריך לזכור שטרומפלדור היה גיבור עוד בחייו. אדם נערץ, כריזמטי, ללא פחד. אף שעבור אנשי היישוב הוא היה בן חורג, עבור המתיישבים, שהיו ממש ילדים, הוא היה מודל לחיקוי. קצין מעוטר בן 40 בין חבורה של בני 20. הוא היה גיבור והוא השאיר אמרה של גיבורים - וזה כל מה שהיה צריך בשביל להפוך אירוע מינורי לאירוע מכונן. כך עוברים מהממד ההיסטורי לממד הקדושה. הכוח של מיתוס טמון ביכולת הגיוס שלו, ומיתוס תל חי העמיד מודל חדש של לוחמים: יד אחת אוחזת שלח ויד אחת במחרשה. הוא גייס את ההמונים באופן פנטסטי".
לא קילל ברוסית
אני מודה שהדברים של מולי לא היו קלים לי לעיכול. האם פרות קדושות נולדו רק כדי שישחטו אותן? ואולי מיתוסים הם דווקא דבר חשוב, שראוי לשמור עליו? עוד לפני שהספקתי לשאול, מולי מיהר להסביר, כמעט חס עליי: "מיתוס מעצב את המציאות ההיסטורית לאור צורכי ההווה ולמען העתיד. כל עוד זה עובד, זה עובד. אי־אפשר לנפץ מיתוס, כי יש לו משך חיים. כל עוד הוא משמש את האנשים לפונקציה שלה הוא נועד, הוא חי. וסוף חייו של מיתוס מוצלח הוא להפוך להיסטוריה. יותר משפולחן הקורבן בא לתת זכר וכבוד למתים, הוא בא להבטיח שהמתים הבאים ייתפסו כגיבורים. שיהיו אנשים שיסכימו למסור את נפשם".
לפחות תגיד לי ש"טוב למות בעד ארצנו" זו לא איזו המצאה, אמרתי כמעט בתחינה. בכל זאת, כבר כמה שנים מספרים לנו שאולי המשפט המכונן היה בסך הכל קללה ברוסית. "יש אסמכתה היסטורית למשפט טוב למות בעד ארצנו", מכריז מולי, ואני חוזרת לנשום לרווחה, "אבל אני מקווה שאני לא הורס כשאני מספר שטרומפלדור כנראה אמר נוסח קרוב מאוד, אבל מי שניסח את המשפט זו בעצם ועדה. לאיילת השחר הגיעה משלחת מהמרכז של בכירי היישוב. אנשי תל חי, ששרפו את החצר ועזבו, פגשו אותם שם. הם עידכנו אותם מה קרה, וממגוון העדויות מבינים בוועדה שנאמר משהו בסגנון והם מנסחים את זה יפה: 'טוב למות בעד ארצנו'.
"ב־8 במארס כבר מתפרסמים בשני עיתונים עדויות לא חתומות, שכנראה המקור שלהן הוא מחברי הוועדה ההיא, עם המשפט המכונן. ז'בוטינסקי וברנר, גדולי המנהיגים, כותבים שניהם בהרחבה על האמירה והיא הופכת לסיסמה. רק אחר כך מגיעות העדויות המדויקות של מי ששמעו את טרומפלדור ברגעיו האחרונים. 'לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ ישראל' היא גרסתו של הרצפלד, שכתב עליה במכתב שלא נשלח עוד באותו לילה. ואילו גרי כתב כי שמע את המילים: 'אין דבר, כדאי למות בעד הארץ'".
רגע לפני שהחצר מתרוקנת, ניכרת איזו מועקה. איך מיתוס שהשפיע על דורות של נערות ונערים הפך בסופו של דבר לעוד שורה בהיסטוריה, כזו שמציתה את דמיונם רק של בודדים המשוגעים לדבר. כנראה שתמיד המציאות קצת פחות זוהרת והרבה יותר מורכבת, אבל בכל זאת - חֲבָרות צריכות סיפורים מכוננים. כאלה שלוכדים לבבות של ילדות בנות עשר. בדרך לרכב הייתי מוטרדת, האם יש לנו בכלל עוד יכולת להתמסר לסיפור משותף ומעורר השראה, או שבדור כל כך דעתני וספקני, הקסם פג ולא יכול עוד לעבוד.
