שבת 30 במאי 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
הכי מטוקבקות
    צילום: אלעד גרשגורן
    24 שעות • 23.02.2020
    הילד האוטיסט שהפך לסמל במאבק לשוויון
    למשפחת הובר היה חלום על בית עם חצר באווירה קהילתית. הם השתקעו בקיבוץ אילון, החלו בתהליך קבלה כחברים — ואז אובחן הבן, בארי, על הרצף האוטיסטי. לטענת המשפחה, שם החל מסע אפליה שבשיאו נאסר על בארי להגיע לגן ובסיומו נאלצו לעזוב את היישוב. ביום חמישי ייפתח שלב ההוכחות במשפט שמנהלת המדינה נגד הקיבוץ: בראיון ל"ידיעות אחרונות" מספרת האם כרמית על המחיר הכבד ששילמו בעקבות הפרשה. בקיבוץ אילון, לעומת זאת, בטוחים שבמשפחה התאהבו בפרסום ובלייקים
    אתי אברמוב

    את היום האביבי ההוא באפריל 2016 שבו יצאה מהמרכז להתפתחות הילד בנהריה, כרמית הובר לא תשכח כל חייה. ארבעה חודשים קודם לכן, שמה לב שבנה בארי, אז בן כמעט שנתיים, פתאום הפסיק להגיב לשמו. "הייתי בטוחה שהוא חירש", היא משחזרת השבוע, בפעם המי יודע כמה. "הוא לא הסתובב כשקראתי לו, הסתכל בעניין על מכוניות וגלגלים מסתובבים, אבל פחות הגיב למשחק עם אחיותיו והיה מתכנס בתוך עצמו. אחרי ארבע בנות, אחת מהן התאומה שלו, הראש שלי אמר שאולי הוא פשוט ה'תאום הטוב', השקט, זה שפחות דורש תשומת לב, זה שפחות בוכה. התייחסתי לזה כאילו הוא מגן על עצמו מהמולת בית שיש בו חמישה ילדים". ובכל זאת, ואף על פי ששי בעלה חשב שמדובר בעיכוב התפתחותי פשוט, אחרי שנשללה חירשות הוחלט לפתוח באבחון לאוטיזם. "חיכינו לטייטל", היא נזכרת.

     

    ואז הגיע היום ההוא באפריל. "את נכנסת לחדר של הרופא, יוצאת ממנו עם התווית 'אמא של ילד אוטיסט', ואף אחד לא טורח לחבק אותך", אומרת הובר. "העולם מחוץ לחדר ממשיך להתנהל כרגיל, ורק ההורה שקיבל בשורה כזו מרגיש שהשמיים נפלו עליו. אני זוכרת שנכנסתי לאוטו, ישבתי כמה דקות עם עצמי ובכיתי. אני לא מכירה אמא שלא בוכה כשהיא שומעת דבר כזה. אבל אז נזכרתי בעברי הביטחוני, בניהול המבצעים מהקריירה הקודמת שלי, ולקחתי את עצמי למקום של 'זה מבצע חיי'".

     

    כרמית ידעה שלפניה מלחמה ארוכה ולא פשוטה — ביורוקרטית וטכנית — אך היא מעולם לא העלתה על דעתה שתגיע עד בית המשפט. אבל ביום חמישי הקרוב גם זה יקרה לה. לאחר כשלוש שנים וחצי, היא תתייצב לדיון בבית משפט השלום בחיפה, כבעלת עניין בתביעה שמגישה הנציבות לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (ובעצם המדינה), נגד קיבוץ אילון וכן נגד זוג ספציפי מהקיבוץ. עניינה של התביעה הוא אפלייתו לרעה של בארי לאחר שאובחן כאוטיסט על הרצף.

     

    לטענת התביעה, עמדתה של רכזת החינוך הקיבוצית גרמה ליחס מפלה מצד צוות הגן שבו למד בארי, ולאחר שהאם הפיצה צילומים של בארי שנמצא בעגלול, כשכל בני גילו משתובבים בחוץ, גם להדרה של המשפחה כולה מהקהילה, כולל ביטול חוזה השכירות לבית שבו גרו, עד כדי כך שנאלצו לעזוב את המקום. גורמים מצד הקיבוץ מציירים תמונה אחרת, שבה כרמית "רודפת הפרסום סימנה את הקיבוץ כמטרה", ובתוך כך גייסה את הנציבות, שזיהתה פוטנציאל של תיק מתוקשר שיכול להביא לה פרסום ויוקרה. "כרמית התאהבה בפגישות עם חברי הכנסת ובלייקים", אומרים אותם גורמים, "אבל בית המשפט זה לא פייסבוק, ואם לא תהיה פשרה ביום חמישי, התוצאות יהיו מהדהדות לנציבות, יום הכיפורים שלהם".

     

    צילום: אלעד גרשגורן
    צילום: אלעד גרשגורן

     

     

    נידוי, ריבים, תביעות

     

    כרמית, 41, ובעלה שי, 53, התנהלו רחוק מחשיפה רוב חייהם, כאנשי מערכת הביטחון בדימוס. לנישואים עם שי הגיעה כרמית עם ילדה נוספת, יאן, היום חיילת בת 20. עם השנים נולדו לשניים ארבעה ילדים: רנה (9), מיקה (8) והתאומים אמבר ובארי. "הגענו לצפון לפני שמונה שנים מדימונה", היא משחזרת, "כי זו הייתה הפנטזיה שלנו. דמיינתי איך אני בונה לילדיי בית בקיבוץ, מגדלת אותם עם ערכים, חיה חיים פשוטים". עם הגיעם לצפון החלו השניים בחיפושים אחרי קרקע פנויה לבנייה, ומצאו מקום בהרחבה של קיבוץ אילון. "התחלנו בהליך קבלה לחברות, שהוא אחד התנאים לרכישת הקרקע בהרחבה, ובינתיים שכרנו בית של זוג חברי קיבוץ שטסו לארה"ב, ממש מול המגרש שבחרנו. החוזה מולם היה של שנה, עם אופציה לעוד שנה".

     

    שעות ספורות אחרי שבארי אובחן, כבר החלה כרמית בתהליך הביורוקרטי. "ביטוח לאומי, עובדת סוציאלית, סייעת", היא מפרטת. "בין כל הסידורים התקשרתי לרכזת החינוך של הקיבוץ והיא הגיעה אלינו הביתה. ישבנו והחלטנו יחד שבארי ימשיך להיות משולב בגן, כשכמובן תלווה אותו סייעת. אני רציתי סטודנטית לחינוך מיוחד, או מישהי עם נגיעה לאוטיסטים, לא סתם בייביסיטרית. הרכזת רצתה מישהי מהקיבוץ". במבט לאחור, היא אומרת, נדמה שזו הייתה יריית הפתיחה למאבק. "בסוף מצאנו מישהי מתאימה. ביום הראשון הכל היה בסדר, ביום השני היא מתקשרת אליי: 'תקשיבי כרמית, הם לא נותנים לי להוציא את בארי מהכלוב בטיולים'. הכלוב הוא עגלול חצי מטר, רצפת דיקט, שאי־אפשר לשבת בו, במיוחד כשהנסיעה היא בשבילי קיבוץ מלאי מהמורות. מתברר שהסייעת נדרשה לדחוף את העגלול ולא להוציא אותו שיצעד על הרגליים כמו כולם, למרות שהוא התחיל ללכת. חשתי דקירה בלב, אבל אמרתי שאני חייבת לברר את הנושא. בשיחה עם הגננת היא ענתה: 'כן, ככה יותר בטוח לו', ואני עניתי: 'החלטנו שבארי יהיה חלק מהקבוצה ואם הקבוצה, אחותו התאומה וחבריו, יוצאים לטיול על הרגליים, אז למה הוא בעגלול ועוד לבד?' ואז היא אמרה: 'הוא עוד לא שם'".

     

    כרמית הנסערת פנתה לרכזת שאמרה לה, לטענתה, את אחד המשפטים שמלווים אותה עד היום: "יש החלטות הורים וזה בבית, ויש החלטות צוות בגן, ובגן אני מחליטה. ועד שאת לא מגיעה לשיחה עם הנהלת הקיבוץ, אל תביאי את בארי לגן". מפה והלאה נכנסו השתיים למסלול התנגשות שכלל צילומים מחתרתיים של בארי מוצא לטיול ונשאר בעגלול, ויכוחים גלויים מול הילדים, תחנונים מצד האב שהילד בכל זאת יבוא לגן, והתעלמות מוחלטת משאר הורי הקבוצה.

     

    צילום: אלעד גרשגורן
    צילום: אלעד גרשגורן

     

     

    אם זה לא מספיק, טוענת כרמית, הרי שבלחץ הקיבוץ, חזרו בהם בני הזוג שהשכירו להם את ביתם מלחדש את החוזה, אף שהתכוונו לעשות זאת. "זה לא היה מעליב, זה היה יותר מזה", היא אומרת ברגשות סוערים. "הייתה לנו איתם מערכת יחסים טובה, לא ציפיתי לכזה סכין בגב. הם הכחישו שכפו עליהם להעזיב אותנו, אבל אני יודעת שכן. הבעל אמר לשי: 'זה ביתי, ואני צריך להיות בו כל חיי'. כמובן שלחברות לא התקבלנו. התרסק החלום. גורשנו מהקיבוץ, אף אחד לא עצר לרגע לחשוב: 'זו משפחה עם שבע נפשות. אנחנו משנים חיים של ילדים'".

     

    כרמית ושי עזבו את הקיבוץ, והחלו לנדוד ברחבי הצפון. רק השנה, מקץ שלוש שנים, הצליחו למצוא בית שיענה על ציפיותיהם. אמנם משקיף אל הים של נהריה אך רחוק מהחלום על בית כפרי עם גינה בסביבה מכילה ומשפחתית. כבר בתחילת הדרך העבירה כרמית את הסרטונים שצילמה לנציבות לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, בתוספת לחוות דעת מהפסיכולוגית של בארי בנושא ההפרדה. באפריל 2017 הוחלט בנציבות להגיש תביעה על סך כ־300 אלף שקל, בגין אפליה וסיום חוזה השכירות. "ניסינו לכמת את הנזקים שנעשו לנו בשנה הראשונה לעזיבה", מסבירה כרמית את הסכום, "למרות שמדובר בנזקים בלתי הפיכים, שחלקם נמשכים עד היום. בתי הבכורה הייתה צריכה לסיים את השנה האחרונה בתיכון, בתי הצעירה הייתה צריכה להתחיל כיתה א'. הן חוו מעבר טראומטי בזמן קריטי. בנוסף, אנשי הקיבוץ שלחו מכתבים למועצה האזורית מטה אשר, שבה אני עובדת. אמרו שדיברתי עליהם עם חברי קיבוץ אחר, ביקשו לעשות לי שימועים. ויום אחד הגיעה אליי תביעת לשון הרע על סך 420 אלף שקל שהייתה בפירוש תביעת השתקה. ועל מה? על זה ששמתי בפייסבוק קישורים לסיקור התקשורתי של הפרשה. מעניין שאת גל"צ וערוץ 10 הם לא תבעו. פשוט חשבו שמכיוון שאין לי כסף, אני אפחד וארד מזה. לשמחתי עורכת הדין סמדר ויינברג קראה, הזדעזעה והחליטה לייצג אותי בחינם, ובסוף התביעה נמחקה".

     

    "הייתי המום מהתשובות"

     

    "אין לי הרבה 'בארי' על שולחני, אבל אני מניח שככל שהסיפור יתפרסם, יגיעו אלינו יותר מקרים", אומר אברמי טורם, ראש נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים, שהחליט להירתם לטובתה של משפחת הובר ברגע ששמע על המקרה. "אני לא מדבר עם רוב הפונים אליי", אומר טורם. "כאן התערבתי אישית, כי חשבתי שאפשר לסיים את הסיפור הזה בקלות, והייתי המום מהתשובות. הייתה כאן הרבה זחיחות וקיבוץ שנתן עוד ועוד גיבוי עד שבאיזשהו שלב, אי־אפשר היה לטפל בזה בלי תביעה. חשוב להבין שתמיד במקרים כאלו מדובר בטענות שקשה להוכיח. הקיבוץ יגיד שזה נכון עבורו להיות בעגלול, ומה עכשיו? במרבית המקרים, הורים לילדים עם מוגבלויות מוותרים על המלחמה משום שהם עייפים מהחיים, בוודאי כשזה מגיע למוגבלויות 'בלתי נראות', כמו מוגבלויות נפשיות ואוטיזם. ראית בעצמך שברגע שכרמית התלוננה, גרמו לה לצאת מהגן ומהיישוב בדרכים מתוחכמות. חשוב שהורים כאלו יבינו שאף אחד לא עושה להם טובה. לכן המסר הוא: אל תרפו, תילחמו על הזכויות, כי שינוי חברתי ותודעתי במדינה ייעשה אך ורק אם עוד ועוד הורים לאנשים עם מוגבלות יעמדו על שלהם".

     

    את הטענה שהנציבות הפכה את התיק לתיק דגל בגלל הפוטנציאל התקשורתי, הוא שולל: "לא יודע אם זה תיק דגל, אבל זה תיק חשוב. אנחנו יכולים לדבר עד מחר, אבל תחשבי שבאותו גן יש 16 ילדים שלומדים מגיל אפס שזה בסדר לשים ילד מוגבל בנפרד בעגלול. זה בדיוק הפוך מהערכים שאנחנו כחברה צריכים לקדם".

     

    נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות הוקמה בשנת 2000, ומאז זורמות אליה תלונות רבות על אפליה. יש לציין כי לא את כולן מגבה טורם. "אני חייב להגיד שאנחנו מופיעים הרבה בתביעות כעדים, דווקא לא מהצד של אנשים עם מוגבלות, כי יודעים שלא פעם אנחנו אומרים במלוא היושרה שאין פה אפליה אלא מקרה משפטי רגיל. אבל המקרה הזה הוא מובהק. אין ספק שהייתה אפליה ושהקיבוץ עשה איפה ואיפה עם בארי".

     

    הסיפור מתנהל כבר מאז 2016, אבל עלה מחדש לתודעה בזכות אתר "שווים", שמסקר ומקדם נושאים הנוגעים לאנשים עם מוגבלויות. רגע לפני שנפתח שלב ההוכחות במשפט, כרמית מעידה שזה מזמן לא נוגע רק לה ולבן הפרטי שלה. "הורים פנו אליי שאסייע להם בביורוקרטיה, אמהות מתקשרות בבכי, מספרות שלא מקבלים את הילד לחוג או לא מזמינים את הילדה לימי הולדת", היא משתפת. "מאז הפרסום אני מקבלת מיילים מאמהות לבני 30 ו־40 שאומרות לי: 'את עושה צדק גם בשבילי'. לא לכל אמא יש את הכוחות שהמסע הזה גוזל. את משלמת מחיר בריאותי, כלכלי, זוגי. אבל הרבה אמהות מסתכלות עליי עכשיו, ואני שם בשבילן".

     

    בצד השני אומרים שאת נהנית מהפרסום, מהפוסטים, מההתמנגלות עם מפורסמים ומתוכניות הטלוויזיה.

     

    "חייתי תמיד בחברות סגורות, עם חוקים מובנים. עד לנקודה שבה הכל קרה, הייתי אישה ממערכת הביטחון, הסתובבתי עם משקפי שמש ואנשים לא באמת ידעו מי אני. עבורי, החוויה הזאת של להיחשף בתקשורת וברשתות החברתיות זה להתפשט. האם אני נהנית? לא. האם זה חשוב? מאוד".

     

    מה את מצפה מהדיון ביום חמישי?

     

    "אנחנו מצפים שייעשה צדק. שתהיה אמירה ברורה שאין לאף אחד במדינה רשות להפלות ילד עם צרכים מיוחדים. שלא מפרידים ילד משאר חבריו, ובטח שלא עושים לו 'התאמות' אם זה לא מונחה על ידי אנשי מקצוע".

     

    בשנה הבאה תעלה אמבר, התאומה של בארי לכיתה א'. בארי יישאר עוד שנה בגן שבו הוא לומד, גן עירוני רגיל בנהריה עם מסגרת משלבת. "בארי הוא ילד שמתכנס", מתארת אמו. "היום כבר אין לו בעיה של קשר עין, אבל הוא יכול לעמוד ולהסתכל על שני חברים שמשחקים כדורגל, ולא יידע להצטרף. מאידך, הוא גם לא ייקח להם את הכדור. הוא לא יודע לריב. הוא יכול לבכות אם חוטפים לו משהו, אבל לא יחטוף חזרה. הוא על הספקטרום, בתפקוד גבוה. גאון שיודע לקרוא ולכתוב מגיל שלוש. ידעת שיש היום בחיל האוויר טייס על הרצף? גם בארי יהיה טייס".

     

    מה לדעתך נשאר לו מאותה חוויה קשה עם העגלול?

     

    "אני בטוחה שבארי זוכר את העגלול. באילון הייתה כיכר עם עץ זית בדרך לגן. בארי היה בוכה ולא הבנתי למה. כשהגענו לכרמיאל שוב היה עץ זית בדרך לגן ושוב בארי בכה, עד שהוא הבין שהולכים לגן אחר. בארי התקבל באהבה בכרמיאל ואחר כך בנהריה, וזה אומר שאפשר לשלב ואפשר לאהוב ולתת להם להיות שווים".

     

    מקיבוץ אילון נמסר בתגובה: "בידינו תכתובת של אברמי טורם עם קיבוץ אילון אשר מוכיחה כי הנציבות לא הסכימה לפגישה. חבל שאדם שניזון מכספי ציבור מרשה לעצמו לשקר בצורה כל כך בוטה. כרמית הובר והנציבות מנסים להציג את קיבוץ אילון כחברה שלא מקבלת את השונה בשעה שההפך הוא הנכון. כך למשל, בידינו עדויותיהן של שתי אמהות לילדים אוטיסטים (אחד מהם בערך בגיל של בארי), אשר מעידות על האופן שבו מערכת החינוך בקיבוץ מקבלת את ילדיהן ואותן. הטענה לאפליה היא שקרית. בשל העובדה שהנציבות קיבלה את גרסתה של כרמית כתורה מסיני וכלל לא טרחה לבדוק את העובדות, לא ניתן היה לגשר על הפערים. תביעת לשון הרע שהוגשה לא הייתה תביעת השתקה, ועובדה היא, כי בהמלצת בית המשפט, עורכת הדין של כרמית ושי חייבה אותם להתנצל. בראיות שבידינו, ואשר הוצגו ויוצגו בבית המשפט, רואים בבירור שדווקא השימוש בעגלול איפשר לבארי להיות חלק מהקבוצה. הולכתו ברגל בכוח על ידי הסייעת הייתה לא פחות מהתעללות, ואת זה הגננת לא הייתה מוכנה לעשות. בנה של הגב' כרמית הובר טופל במסירות ובאהבה וצרכיו נענו כפי שהובן במערכת החינוך של הקיבוץ באותה העת, הכל למען שמירה עליו, על ביטחונו ועל רווחתו. לצערנו, הגב' כרמית הובר בוחרת זה תקופה ארוכה, בדרך של פרובוקציה תקשורתית, השמצות ודיבה. לא נאפשר פגיעה בחברי הקיבוץ ובקיבוץ עצמו ויחד עם זאת לא ניגרר לפרובוקציות. אנו סבורים, כי מן הראוי לחכות לתוצאות המשפט ומצפים כי האמת והצדק ייצאו לאור". •

     


    פרסום ראשון: 23.02.20 , 20:23