"אני אוהבת את עצמי כמו שלא אהבתי בחיים"

טלי אורן מביטה בצילומים שלה לכתבה הזאת, והחיוך לא יורד לה מהפנים. החצאית הקצרה, המחשוף ובגד הגוף הם לא הגרדרובה הרגילה שלה ביומיום, אבל קשה להתכחש לעובדה שהיא נראית בהם פשוט מושלם. והיא יודעת את זה. "אין, גיל 42 זה אחד המדהימים", היא מתמוגגת. "אני אוהבת את עצמי כמו שלא אהבתי בחיים. אני מרגישה כמו יין, משתבחת. ככל שהשנים עוברות אני מחוברת לעצמי יותר, מרשה לעצמי יותר. מרגישה יותר סקסית. אני בכלל מרגישה בת 27".

יש לך תדמית של אישה לא רגועה.

"כי יש לי קצב כזה. אני אוהבת את החיים, לצאת לבלות, לעשות הרבה דברים במקביל. 'לא רגועה' זו סמנטיקה שיכולה להיות שלילית. אני קוראת לזה אוהבת לטרוף את החיים. אני אוהבת לעשות, ליהנות, אחרי הצגה לצאת לדרינק".

הקצב של אורן באמת מסחרר. בחודשים האחרונים היא נעה בין הופעה בפסטיגל לשלל תפקידים על הבמות ("אנני", '"צ'פלין" וגם המחזמר הוותיק "בילי שוורץ"), כשבימים אלה מצטרף להיצע גם מופע חדש עם גיל שוחט, שבו היא מבצעת עשרה שירים בליווי תזמורת. "אני בכלל לא מבינה איך אני מזהה אנשים אחרי שלוש הצגות ביום, זה ממש להיות מנותקת מהחיים הרגילים שלי. הפסטיגל זה 130 הופעות בחודשיים. כשבחנוכה זה ארבע הופעות ביום, אחת אחרי השנייה".

איך צביקה פיק עבר את זה?

"צביקה ואני בפסטיגל זה סגירת מעגל מטורפת. לפני 20 שנה עשיתי את 'מרי לו', ועכשיו היה לנו קטע שאנחנו שרים יחד על הפסנתר. הוא איש מדהים ויש לו כוחות חבל על הזמן. הבן אדם עבר מה שעבר והוא נשאר אותו אדם, עם אותו הומור. פשוט הכל יותר איטי עכשיו. מבחינה קוגניטיבית הוא אותו צביקה, עם אותה ציניות".

פסק זמן

ואגב ענייני קצב, לפני שנים אחדות אורן ובעלה, התסריטאי אורן יעקובי, הרגישו שהקצב של חיי הנישואים שלהם הפך להיות קצת פחות מדי מסחרר וקצת יותר מדי שגרתי. "בעלי הוא האהבה שלי, אנחנו כבר 20 שנה יחד, ויש לנו זוגיות מדהימה. אבל לפני ארבע שנים חווינו תקיעות, כמו הרבה זוגות שנמצאים המון יחד. ואנחנו לא אנשים שמתפשרים. הרגשנו שאנחנו צריכים לבדוק מה עושים. היינו בטיפול זוגי והבנו שצריך לעשות פאוזה של שנה. לפעמים צריך לעצור ולהתנתק. יש כאלה שיגלו בשנה הזאת שהם כבר לא שם וישחררו. ויש כאלה שיבינו שהם לא יכולים אחד בלי השני. וזה מה שקרה לנו".

וכשאורן מדברת על פאוזה, היא מתכוונת לכך שיעקובי עזב את ביתם המשותף בבניין בתל־אביב ועבר להתגורר בדירה שכורה באותו הבניין ממש. ואז, במשך שנה, חיו השניים כפרודים לכל דבר ועניין, עד שהבינו שהגיע הזמן לקאמבק.

הרעיון החדשני הזה הגיע מכם או עלה בטיפול הזוגי?

"הטיפול היה כבר אחרי שהחלטנו להיפרד. רצינו לדעת מה עושים ואיך עושים. העיקר שזה נעשה בדרך בריאה לילדים".

איך הסברתם להם את המצב הזה?

"הייתה לנו מנטרה קבועה של אבא ואמא נפרדים, אבל המשפחה לא. המשכנו להיפגש בסופי שבוע. אז משפחה הייתה, אבל מבחינת זוגיות - לא היינו. היה חשוב לא להגיד שאנחנו בהפסקה, כי אז הילדים היו מחכים שנחזור, ואנחנו בעצמנו לא ידענו אם נחזור ומתי".

איך הסביבה הגיבה?

"כשנפרדנו אנשים היו בהלם איך אנחנו, עם הזוגיות הטובה שלנו, הגענו למצב כזה".

איך באמת?

"משהו שם היה תקוע. ואנחנו לא בעניין של לנהל עסק. הפרידה הזאת עזרה לנו להחזיר את עצמנו למה שהיינו פעם, למצב של סמסים, מאוהבוּת, התרגשות".

אורן מגלה בגאווה שעד היום פונים אליה לא מעט זוגות ששוקלים בעצמם פרידת ניסיון שכזו. "אני ממש מרגישה שליחות בעניין הזה", היא אומרת. "חשוב לי להגיד שזה בסדר גמור לעשות דבר כזה. אתה לא יכול לחיות את חייך במקום הלא־שלם, גם כשיש ילדים. והרבה פעמים אנחנו כל כך מפחדים לפגוע בילדים, שאנחנו בכלל לא מבינים שהם יכולים להתמודד עם דבר כזה. זה נורא תלוי איך אתה עושה את זה".

אתם מדברים על מה שהיה בשנה שלכם בנפרד? למשל, על קשרים אחרים שהיו במהלכה?

"לא. אנחנו לא זוג קנאי. זה לא מעניין. גם במהלך הפרידה היינו מתעדכנים פעם בחודש. עכשיו, נשבעת לך, זה כל כך רחוק מאיתנו. אנחנו צוחקים שהוא יצא לרגע וחזר. היום גר בדירה שהוא עזב אליה זוג מקסים".

ולא נותרו משקעים ביניכם מהפרידה?

"אין שום משקעים. זה כמו מחלה קשה, לא עלינו. טיפלנו, הבראנו, וממשיכים הלאה. החיבור בינינו מדהים. אורן גם נמצא עכשיו בשיא שלו מבחינה מקצועית. הוא כתב את ההצגה 'אפס ביחסי אנוש', שזה שלאגר מטורף, את 'סימני דרך'. שנינו במקום טוב בחיים המקצועיים. זה באמת מרגש. זה טוב שאנחנו באותו תחום, אבל שנינו לא שחקנים. אני לא צריכה להסביר לו מה זה קריאה והוא לא צריך להסביר לי מה זה תסריט. זו הצלה. כי יש הרבה בני זוג שלא יודעים איך להתנהל. יש הבנה".

לא רק בעלה של אורן מצוי בעסקי הבידור. גם שני ילדיהם - יונתן בן ה־13 ורומי בת העשר - ירשו את הגן הבימתי. "זה מדהים, יונתן הוא מיני־מי של אורן, ורומי מיני־מי שלי", היא אומרת בעיניים נוצצות, "ושניהם נמשכים לתחום. רומי, מבחינתה זה כבר לעבוד ממש. היא מופיעה במחזמר 'רוק בבית הספר'. עשתה אודישן ועפו עליה. טל פרידמן מטורף עליה. כשבאתי לראות אותה חטפתי שוק. הילדה פשוט לא רואה בעיניים. תמיד אומרים לשחקנים לא להיעלם על הבמה כשהם לא בפרונט. והיא כזו".

יונתן, שהלך בדרכי אביו, עוסק כבר עכשיו בכתיבת תסריטים. שני הילדים לומדים במגמת תיאטרון בבית הספר לאמנויות בתל־אביב, שבו למדה אמם כילדה. "יונתן לומד קולנוע, מביים, כותב ועף על זה. כשהיינו באילת רצינו ללכת לבריכה. פתאום אני רואה אותו יושב על הלפטופ ואומר לי: 'אני עובד עכשיו'. כמו אבא שלו. ברומי המקצוע ממש בחר. אני מנסה קצת להדוף את זה, כי אני חושבת שהיא גם צריכה להיות ילדה ולחוות חוויות של ילדים. אני מקפידה שתהיה בצופים ותיפגש עם חברות. שתעבוד בחופשים".

את דואגת שתמיד יחשדו שהיא קיבלה תפקידים בזכות איזו פרוטקציה?

"אני בחיים לא אנצל את המקום שלי, כי זה רק יפריע לה. ב'רוק בבית הספר' היא עשתה אודישן וקלטו אותה. הבמאי אמר שהיא עפה וחיה את זה. היא רצתה לשחק ב'אנני', ובאודישן השני היא הרגישה שזה יותר מדי בשבילה. מאוד חשובה לי ההפרדה. היא לא צריכה להיות איתי על הבמה בהפקה הראשונה שלה".

חשדנית וסקפטית

כחלק מחוסר השקט של אורן, היא לא מרשה לעצמה לרגע לנוח על זרי הדפנה מבחינה מקצועית. היא נמשכה לעולם המשחק בילדות, שירתה בתיאטרון חיל האוויר ובאזרחות נחתה ישר לחיק תוכנית המערכונים הטלוויזיונית "דומינו", שם הצחיקה לצד אסי כהן, אדיר מילר, גורי אלפי ואחרים. לאחר שנת לימודי משחק בלונדון, חזרה לארץ ומאז הופיעה באינספור תפקידים בתיאטרון ובטלוויזיה.

"במקצוע הזה אתה חייב להיות כל הזמן בדבר הבא, כי אין שום הבטחה", היא אומרת. "גם לאדם ברמה הכי גבוהה יכול להיות מצב שהוא טוחן 300 הצגות ואז שקט של חודש־חודשיים. אי־אפשר להיות שאננים במקצוע הזה. אני מאמינה בליזום דברים. גם 'הזוג המוזר' היה יוזמה שלי. הצעתי את ההצגה הזאת לציפי פינס. אני מאמינה בלא לחכות ולא להיות קורבן ולהגיד, 'לא קורה לי כלום'. אתה צריך לייצר לעצמך מציאות. התנ"ך שלי זה ד"ר סוס והמשפט 'אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים'. לחכות לבשורה זה נוראי. מה פתאום לשבת לחכות? תתאפס על החיים שלך. אתה תקוע, תזיז את עצמך".

הפילוסופיה הזאת מתחברת גם למה שקרה בנישואים שלך?

"נכון. קורבנות עושה לי פריחה בגוף, אין לי אמפתיה לזה בכלל. אני אדם מאוד מכיל, אבל את זה אני לא מצליחה להכיל. כשאומרים לי, 'לא הולך לי', זה צורם לי באוזן".

אורן הייתה יכולה ליפול בקלות למקום הקורבני עם פרשת התפקיד שלא היה ב"מצחיקונת". תקציר העלילה: לפני שנים אחדות היא הייתה אמורה לככב בתיאטרון הבימה בתפקיד הראשי במחזמר, אותו תפקיד שגילה לעולם את ברברה סטרייסנד. זה לא קרה בסוף, לאחר שזכויות "מצחיקונת" עברו לקאמרי ואורן נשארה ללא התפקיד, שעבר למיה דגן. לדבריה, זה קרה ללא כל הסבר.

"למדתי המון מהסיפור הזה", אומרת אורן. "למדתי שעולם התיאטרון יכול להיות גם אכזרי. לפעמים דברים שאומרים לא קורים, היום אני לוקחת הכל בעירבון מוגבל. הרבה יותר חשדנית וסקפטית. אני במקום אחר. זה ממש מרגיש לי כמו משהו מלפני 20 שנה. התפתחתי מאוד מהדבר הזה. זה לא יכול לקרות שוב".

איך היחסים שלך עם מיה דגן היום?

"זה כבר רחוק מאיתנו. מיה ואני בפרגון, היא באה עם הבת שלה לראות את 'אנני' ובאה להגיד שלום מאחורי הקלעים".

בארץ אפשר להתפרנס טוב מתיאטרון?

"אפשר להתפרנס מדהים. כשאתה מתחיל את המקצוע יש סטיגמה נוראית שאין לשחקן כסף לאוכל. אבל ככה זה בכל דבר. כשאתה מתחיל לעבוד בכל מקצוע, אין לך ישר משרד. דברים קורים בהדרגה. לאט־לאט עד שנכנסים למקום, הסכומים עולים ובסוף מגיעים לפרנסה בכבוד. זה שהמדינה עושקת במסים ובביטוח לאומי, זה נוראי. גם כשאתה מרוויח המון, אתה כל פעם כורת איבר ונותן למדינה. ומה מקבלים? בפנסיה מקבלים כלום מכלום".

שחקנים גם לא דואגים לעצמם לפנסיה בדרך כלל.

"היום יש יותר מודעות. מה שאת מתארת זה בעיקר הדור הישן. אבל יש המון דברים מעוותים בשוק הפרטי. השוטף־פלוס זה משהו שצריך לחלוף מהעולם. אני עושה קריינות לפרסומת, מופע - למה אני צריכה לקבל את הכסף אחרי שלושה חודשים? מי שהמציא את החוק הזה, שימות".

איך את עם הבחירות השלישיות?

"אני לא מתחברת למה שקורה היום בממשלה. אני בצד השני. עכשיו אני מתלבטת בין גנץ לאיחוד. יש משהו בגנץ שאני מאוד אוהבת ואני כנראה אלך איתו. משהו חייב להשתנות, זה בטוח. מה שקורה פה לא צריך לקרות. מי שעכשיו למעלה לא מייצג שום דבר ממה שאני מאמינה בו. זה מביך בעיניי. וזה לא קשור לזרם פוליטי. זה ברמה של ההתנהלות הבין־אישית, שחיתויות, איכס. הלוואי שתהיה דרך, שיהיה מוצא, כי זה באמת כבר מביך. אנחנו עובדים בלממן את הבחירות הבאות". *

tahelb@yediot.co.il