מסכות ושקרים

תארו לעצמכם שביום שני הבא, יום הבחירות, מתייצב ראש הממשלה לפני המצלמות ומודיע בטון שאין סמכותי ממנו: אזרחי ישראל, אני נאלץ לבשר לכם בשורה קשה. נגיף הקורונה התגלה בגוש דן. הנחיתי את משרד הבריאות לטפל במצב בכל האמצעים. בינתיים אני ממליץ לכם להימנע מלצאת מהבית. תאי הקלפי מסוכנים במיוחד: סביר להניח שנשא נגע בפתקים לפניכם. כמו שהילדים נוהגים לומר, נגעת נשאת. גם התור לקלפי מסוכן: האיש שעומד מאחוריכם ומקנח את אפו לתוך המרפק עלול להדביק אתכם. הנגיף נמצא בכל מקום, מאחורי הציורים של הילדים בכיתה, במחברות של חברי ועדת הקלפי, מתחת לכובע של השוטר. וגם בשורה טובה יש לי: בירושלים אפשר להצביע בלי חשש, בעזרת השם. מסתבר שהנגיף מתעייף בעלייה – הוא לא מדבק מעל לגובה של 600 מטר.

האם נאמין לו? האם נשתכנע, שההודעה שלו נובעת אך ורק מתוך דאגה לבריאותם של תושבי גוש דן, בלי קשר כלשהו לשיקולי בחירות? אני בספק. מה שבטוח, נישאר בבית.

אני לא חושב שצפויה הודעה כזאת מפיו של נתניהו. אבל התפרצות הקורונה פותחת חלון אל קושי ששב ופוקד אותנו בשנים האחרונות: למי להאמין. עדיין לא נרגענו מבהלת השפעת וכבר מאיימים עלינו בבהלת הקורונה. את הבהלה לא אני המצאתי: היא נולדה מהודעות כיסוי התחת של הפוליטיקאים והפקידים, מתיאוריות הקונספירציה ברשת החברתית, מכותרות הענק בכלי התקשורת. החיים בישראל מזמנים הרבה סיבות לדאגה, אבל דאגות חדלו להיות כאן מטבע עובר לסוחר. אין מצבי ביניים: או פאניקה או סבבה. או גם וגם: אנחנו על סף השמדה; אנחנו לנצח בגן עדן.

אמון הוא מרכיב מהותי בתפקוד של מדינה, ולא פחות מזה בניהול משברים בינלאומיים. אחד הקשיים שהעיבו על ההתמודדות של רשויות הבריאות בעולם בנגיף הקורונה היה חוסר האמון בהודעות של ממשלת סין. בנובמבר 2002 התפרץ בסין נגיף שכונה סארס – קרוב משפחה של נגיף הקורונה. ממשלת סין הסתירה את המגפה מארגון הבריאות העולמי במשך ארבעה חודשים ורימתה בנתונים. כאשר הודיעה בדצמבר אשתקד על התפרצות הקורונה התייחסו ממשלות בעולם אל ההודעה בחשדנות: ההנחה הייתה שהסינים משקרים לגבי היקף התפשטות המחלה, מטעמים מוראליים. הם משקרים את האוכלוסייה שלהם ומשקרים את העולם.

ישראל, אני מניח, נמצאת במקום אחר ככל שמדובר בקורונה. אין סיבה לא להאמין לדיווחים של המומחים והפקידים. אבל כאשר שר הבריאות ליצמן, בראיון ל"ידיעות אחרונות", מאיים על תיירים ישראלים ששבו מהמזרח בחקירות שב"כ, אי אפשר שלא לחייך. זה אותו פוליטיקאי שגונן על יצרני הסיגריות ויבואני הסיגריות האלקטרוניות, שסייע לפדופילית מאוסטרליה שאנסה נערות חרדיות. ליצמן היה מיטיב לעשות אילו הניח את יחסי הציבור של המגפה לאנשים שאמינותם הציבורית גבוהה משלו.

הכלל הזה נכון גם לגבי שרים אחרים, במיוחד בתקופת בחירות. נתניהו שוזר בנאומי הבחירות שלו נתונים רבים. זה הולך ככה: באמצע הנאום הוא קורא לעוזר שלו, טופז לוק שמו. "טופז, איפה אתה, תעלה את השקופית", הוא מצווה. טופז, שנראה כאילו קם זה עתה משינה ארוכה, מתרוצץ על הבמה, ואז קורה הנס ועל המסכים עולה שורה של נתונים. עיתונאים חרוצים ממני נברו בנתונים, אלה ששייכים לעבר ואלה שצופים פני עתיד, ומצאו בהם לא מעט אי־דיוקים. "עוד מעט נעבור את בריטניה וצרפת", אומר נתניהו. הוא מעלה על הבמה את שר האוצר המיועד, ניר ברקת. ברקת לוחש לו משהו באוזן. "עכשיו עברנו את בריטניה וצרפת", מכריז נתניהו. הקהל מוחא כפיים בהתלהבות.

איך להתמודד עם תרבות השקר? פשוט, להעניש את השקרנים. לא כל כך פשוט. כמה גופי תקשורת גדולים בארצות־הברית משקיעים בשנים האחרונות אמצעים רבים בחשיפת השקרים של פוליטיקאים, ובראשם דונלד טראמפ. העולם שהם מגלים מפחיד: אין ציוץ שטראמפ לא משקר בו. אבל מה שיותר מפחיד הוא התגובה של הציבור: הציבור מסרב להתרגש. עד כדי כך הוא התרגל לתרבות השקר. עד כדי כך הוא מכור לציוץ הבא, לשקר הבא.

אף על פי כן, אין תרופה אחרת. עם כל הכבוד לקורונה, תרבות השקר הרבה יותר מסוכנת, הרבה יותר קטלנית ממנה. גם את זה צריך לזכור בדרך לקלפי. √