שני 01 ביוני 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: שרון צור
    24 שעות • 24.02.2020
    "היום אני כבר לא כועסת על אמא שלי, אלא מרגישה כלפיה חמלה"
    המחיר הנפשי ששילמו ילדי הקיבוצים בגלל הלינה המשותפת נחקר רבות לאורך השנים, אבל הספר "ארבע שעות ביום" מביא לראשונה את הצד של האמהות, שאולצו לוותר על גידול הילדים שלהן בשם האידיאולוגיה. אוריין צ'פלין, דור שלישי בקיבוץ שריד, חוזרת לפצעי העבר הפתוחים וחושפת 13 מונולוגים כואבים של אמהות שלא ישאירו שום עין יבשה. "בעקבות העבודה על הספר אני מבינה שאמא שלי החמיצה את הדבר הכי חשוב בחיים — את האימהות — ולא היה לה איך להילחם בזה"
    ענת לב־אדלר | צילום: שרון צור

    "ואז, במהלך כתיבת הספר, פתאום הבנתי שהאמהות שלנו החמיצו את הדבר הכי חשוב — הן לא ראו אותנו גדלים. כל הזמן מדברים על מה שעברו הילדים בלינה המשותפת של הקיבוצים, אבל מה עם מה שעברו האמהות? אמא שלי מעולם לא ראתה אותי קמה בבוקר חמה מתוך הפיג'מה. והבנתי גם שזה משהו שהשפיע מאוד על האימהות שלי, על זה שהינקתי הרבה זמן, על זה שלא שיחררתי את הילדים למיטות שלהם ולחדרים שלהם והחזקתי בהם קרוב אליי כדי לא להחמיץ בעצמי. לכן היום אני לא כועסת על אמא שלי, שהשאירה אותי בבית הילדים. יש לי חמלה גדולה כלפיה על מה שהפסידה", אומרת אוריין צ'פלין, שספרה "ארבע שעות ביום" (הקיבוץ המאוחד), מאגד מונולוגים של אמהות שנאלצו לוותר על גידול הילדים לטובת האידיאולוגיה. הספר התברג לרשימת רבי־המכר, וחודש לאחר שראה אור כבר הודפסה מהדורה שנייה שלו. זאת הצלחה לא צפויה שנובעת, כנראה, מכך שהוא יושב על פצע פתוח של עשרות שנים.

     

    "אי־אפשר לשפוט בעיניים של היום את מה שנאלצו לעבור האמהות שלנו בקיבוצים, כאשר כל תפקידי האימהות נמסרו לידיים אחרות, בלי שיהיו להן את הכוחות להילחם בכך", מספרת צ'פלין לאחר שראיינה עשרות אמהות — המבוגרת שבהן בת 91 (בנה כיום בן 70), והצעירה היא בשנות ה־60 לחייה, וחוותה את הלינה המשותפת כאם בתחילת שנות ה־90. "מה שסטלין בנה סדאם חוסיין הרס, כי מלחמת המפרץ חיסלה את בית הילדים", היא צוחקת.

     

    הלב של אמא אצל סטלין

    צ'פלין, בת 47, נשואה ואמא לשני ילדים, היא דור שלישי בקיבוץ שריד. סבתה הגיעה לקיבוץ כשהייתה בת 13 לפני מלחמת העולם השנייה, אמה והיא נולדו בשריד, וצ'פלין, שעזבה את הארץ לפני שמונה שנים בעקבות עבודתו של בן זוגה, חזרה עכשיו לגור בקיבוץ עם משפחתה, שמנסה להכות כאן שורשים מחדש. את הספר כתבה דווקא כאשר חיו בטקסס. "כל השנים ידעתי לספר את הסיפור של הלינה המשותפת דווקא דרך עיני הילדים, כי זה מה שהכרתי. היו לי תשובות מוכנות על המחיר הנפשי שאנחנו הילדים שילמנו, על נפגעי הבריחות בלילה מבית הילדים לחדר של ההורים, על זה שבמקום אמא ואבא את פוגשת לפני או אחרי חלום רע את המשכיבה או את שומרת הלילה. מעולם לא חשבתי על הסיפור הזה מהצד של האמהות".

     

    צילום: שרון צור
    צילום: שרון צור

     

     

    המפנה הגיע כאשר למדה בכיתה אחת עם נשים מכל העולם והן התבקשו לספר על זיכרונות ילדות. "שמעתי סיפורים של נשים מיפן, סין, דרום־קוריאה, עיראק, וכשהגיע תורי סיפרתי את הסיפור הרגיל והידוע על בית הילדים אבל הפעם הנשים הפתיעו אותי כי השאלות לא היו על הילדים, אלא על האמהות. כולן נכנסו לשוק. אף אחד לא שמעה לפני כן על השיטה הזאת של בית ילדים. הן היו מזועזעות מכך שאמא השאירה תינוקת יונקת בת שלושה ימים והלכה לישון בבית אחר. שאלו אותי: 'את מי אמא שלך אהבה יותר? אותך או את סטלין?' ופתאום הבנתי לראשונה בחיי שהן צודקות. שאני חייבת לדבר על זה עם אמא שלי, אבל היא מיד התחילה לבכות ולא רצתה לשתף פעולה".

     

    מה היא אמרה?

     

    "שזה מכאיב לה מדי. וזה דווקא דחף אותי לחקור עוד את העניין ולהתחיל לראיין נשים על הקרע הזה בנשמה שלהן".

     

    שנתיים וחצי העבירה צ'פלין בשיחות טרנס־אטלנטיות באמצעות הסקייפ ("אני חושבת שהמרחק דרך המחשב דווקא עזר להן להיפתח") עם עשרות אמהות שהכניסו אותה למרתף הזיכרונות שלהן מבית הילדים. "השיחות ארוכות, ועמוקות, ובעזרתן אני מבינה היום את אמא שלי, ואת סבתא שלי, שמעולם לא עצרתי לחשוב על המחירים הגבוהים שהן שילמו כדי להשתייך לקיבוץ. היום אני מבינה שאמא שלי הביאה אותי בגיל שלושה ימים לבית התינוקות והשאירה אותי שם כי היא לא ידעה שאפשר אחרת. היא הייתה בת 22 ולא חשבה שמותר לה להתנגד", אומרת צ'פלין ושתינו דומעות.

     

    צילום: שרון הורביץ אלתר
    צילום: שרון הורביץ אלתר

     

     

    מחבלים בבית הילדים

    אולי כדי לפוגג את העצב הפתאומי מעל השיחה, צ'פלין מעדכנת: "את יודעת שאני יכולה להיכנס בזכות זה לספר השיאים של גינס? יחד עם עוד תינוק מהקיבוץ שקוראים לו רגב. כשהחזירו אותנו לבית התינוקות לא היו מיטות פנויות ובמקום לשלוח אותנו לכמה ימים לחדר של ההורים, אירגנו לנו חדרון ריק ליד חדר האוכל ושם שיכנו אותנו. שני תינוקות בני שלושה ימים", היא מספרת ובטון קולה ניכרת עדיין התמיהה. "בעצם רגב ואני היינו השותפים לדירה הכי צעירים בהיסטוריה. שני תינוקות בני שלושה ימים, גרנו לבד בדירה. במהלך היום הייתה מטפלת ששמרה עלינו עד ארבע אחר הצהריים, בארבע ההורים לקחו אותנו לחדר שלהם, כמו בכל יום, ובשמונה בערב החזירו אותנו להשכבה בדירת החדר שלנו, שם שומרת הלילה הייתה עוברת פעם בשעה, כדי לראות שאנחנו בסדר, כאשר כל ארבע שעות האמהות שלנו היו מגיעות להיניק אותנו וחוזרות לחדר שלהן". הצחוק ההדדי בהחלט מפוגג את הכובד.

     

    כן, מסכימה צ'פלין, הדעת לא תופסת את זה. "וגם את העובדה שאנחנו, כילדים, מעולם לא ראינו את ההורים שלנו במצבים יומיומיים, הולכים עם תחתונים, מצחצחים שיניים, דואגים בענייני פרנסה. למשל לא ידענו שהם ישנים יחד באותה המיטה, הרי מעולם לא היינו שם כשהם נכנסו לישון. את המיטה שלהם הייתי רגילה לראות רק כשהיא מסודרת, בשעה ארבע אחרי הצהריים, כשהגענו לכמה שעות לחדר של ההורים. את יודעת איזה שוק חטפתי כשגיליתי שההורים שלי נכנסים יחד לאותה המיטה? הרי בבית הילדים המטפלת שהייתה משכיבה אותנו תמיד אמרה לנו שני דברים: 'ראש לקיר', כדי שלא נדבר זה עם זה ונצליח להירדם ו'כל אחד במיטה שלו', כדי שלא נעשה בלגן".

     

    ואיך גילית שההורים שלך ישנים באותה המיטה?

     

    צילום: שרון הורביץ אלתר
    צילום: שרון הורביץ אלתר

     

     

    "בזכות החזרת שהייתה לי בכיתה ד'. הייתי חולה מאוד ועם חום גבוה ואמא שלי נורא בכתה וזו הייתה הפעם הראשונה שהעזה לבקש רשות שלא אשן בבית הילדים אלא שהיא תיקח אותי אליהם. והנה פתאום מגיע הלילה והם נכנסים יחד למיטה. אני זוכרת שזה הכה אותי בתדהמה. לא ראיתי את זה קורה מעולם ואני ממש חוטפת בחילה ואומרת לעצמי מה זה צריך להיות. מה פתאום? ועם כל המחלה אני כבר רוצה שיבוא הבוקר ואוכל לברוח משם".

     

    בין דפי הספר המביאים בכתב צפוף תמונות חיים שהיום, בעידן הבונדינג והורות הקנגורו אנחנו יכולים רק לדמיין באימה, ניתן לקרוא גם קטעים בכתב יד מתוך המחברת ששימשה להחלפת מידע בין האמהות לבין המטפלות ושומרת הלילה: "אלדד בכה וביקש לקרוא לאמא", "לימור צווחת ורוצה להחליף את הפיפי", "יוסי בכה וביקש 'תקראי לאמא ואבא'", "מיקה בכתה, התלוננה על נזלת, היא רוצה את אמא".

     

    קורע לב הוא הסיפור של נורית רפפורט, אמא מקיבוץ משגב עם המשחזרת בין היתר את שהתרחש בקיבוץ בלילה שבו השתלטו מחבלים על בית הילדים של הקיבוץ הסמוך לגדר המערכת.

     

    "בלילה שבין 7 ל־8 באפריל 1980 התממש סיוט", מצוטטת אחת האמהות, נורית, בספר. "זה היה בסוף השבוע, בלילה שבין שישי לשבת, רוחות עזות נשבו בחוץ. בערך בחצות שמעתי רעשים והערתי את גדעון. חשבנו שאלה רעשי הסופה ואז פרץ הביתה חבר קיבוץ ושמעתי אותו צורח: 'יש מחבלים בפעוטון רותם'. עדי הייתה אז בת שלוש ופעוטון רותם היה הפעוטון שלה. גדעון יצא מהבית בריצה ובידיו רובה של כיתת הכוננות. נכנסתי לפאניקה. בראש רצו תסריטי אימה, הכל היה בערפל, לא ידענו מה קורה. קיבלנו פקודה להישאר בבתים ולא לצאת, אבל יצאתי לחדר המדרגות שבין הבתים והסתובבתי הלוך ושוב בין הקומות, כמו לביאה כלואה. האינסטינקט היה לרוץ אל הילדה שלי, להציל אותה. בשלוש לפנות בוקר נשמעו יריות. הבטן התהפכה לי, לא ידעתי מה זה אומר. בדיעבד נודע לנו שהיה זה ניסיון הפריצה הראשון של סיירת גולני. כל הזמן חשבתי מה יקרה אם עדי תיבהל ותבכה, אם תצטרך פיפי, אם תהיה רעבה, מה יקרה אם המחבלים יילחצו אל מול בכי הילדים ויעשו מעשה נואש. סיוט.

     

    צילום: שרון הורביץ אלתר
    צילום: שרון הורביץ אלתר

     

     

    "שתי דקות לפני השעה עשר בבוקר הודיעו שעומדת להתבצע פריצה לפעוטון רותם. שמעתי מסוק באוויר, בכריזה הודיעו לנו להיכנס לתוך הבתים, ואז הגיעה הידיעה שהלוחמים פרצו לפעוטון, שהמחבלים נהרגו. עדיין לא ידעתי מה שלום עדי ולא הבנתי לאן גדעון נעלם. לא יכולתי לשלוט בעצמי יותר ורצתי לעבר מרכז הקיבוץ, אל הפעוטון. הספקתי לראות מסוק ממריא מהדשא שעל יד חדר האוכל, מישהו צעק לי שעדי וגדעון בתוכו, שהם בדרך לרמב"ם, לא ידעתי פרטים. לא היו אז טלפונים בבתים, מישהו אמר שעדי נפצעה ולא יכולתי לאמת נתונים. אספתי כוחות והתקרבתי לפעוטון. משהו משך אותי לשם, רציתי לראות בעיניים שלי מה קרה. בכניסה לפעוטון זיהיתי את מעיל הדובון האדום הקטן של עדי מנוקב בכדורים. רק בארבע אחר הצהריים הגעתי לרמב"ם. עדי כבר הייתה אחרי ניתוח בכתף. רצתי לגדעון ושם הכל התפרק. שוב ושוב אמרתי לו: עדי נולדה לנו מחדש. זה היה רגע של קתרזיס, הכל התערבב שם יחד, כל הרגשות העצורים, כל הפחדים האיומים".

     

    לפני שבועיים נערך מפגש אינטימי ראשון בין 13 האמהות וילדיהם מהקיבוצים השונים, שמעולם לא נפגשו קודם לכן. וביום שישי הקרוב ישחזרו את הפגישה בהשקה החגיגית בבית שטורמן שבקיבוץ עין חרוד. "אמא שלי גם הייתה, וניגנה את 'בואי אמא', ולא נשארה עין אחת יבשה. זה היה רגע עוצמתי מאוד", משחזרת צ'פלין ואומרת שהיום היא מבינה שבעצם תיעדה תקופה שלא תחזור יותר. "אני מקבלת המון מכתבים מילדים כמוני, שאומרים לי שאחרי שקראו את הספר הם מתחילים להבין ולחמול על האמהות, אחרי ששנים כעסו עליהן ולא הבינו איך ויתרו עליהם".

     

    בית ילדים בקיבוץ של פעם | צילום: דוד רובינגר
    בית ילדים בקיבוץ של פעם | צילום: דוד רובינגר

     


    פרסום ראשון: 24.02.20 , 20:08
    ידיעות אחרונות