המשורר והחשפנית // אלי שמואלי - עם עובד - 272 עמודים

כך, למשל, מתאר הגיבור את היום הראשון בתור עוזר של רתך. עוד עבודה ברצף של ג'ובים קצרים, משפילים, שממסגרים את העלילה. "צינור על הכתף, העור על כף היד משתפשף ונצרב כמו בלהבה... למטה הרגליים מתחננות לסולם שלא ירעד". בעשר, הוא מספר, "הייתה הפסקה. חילקו קפה מתרמוס, ואני לקחתי את הכוס ויצאתי החוצה לשמש. לעשן. רוח חמה נשבה והביאה איתה ממרחק צפירות מכוניות, רחשי מנועים, סירנות. הסתכלתי לשמיים הכחולים, הם לא היו שייכים לכל זה, הם בהקו משמחה, רעדו מהתרגשות, קראו לי להוריד את החולצה! לרוץ למים! לשכב על הגב על דשא צונן, להסתכל לתוכם ולנשום עמוק את ריח העשב. יכולתי להריח את השמיים והריח היה מתוק כמו קרטיב פטל ביום חם".

זה אחד הרגעים הבודדים של נירוונה מדומיינת בספרו של אלי שמואלי, שרובו ככולו מוקדש לשאלה אם ואיך הגיבור והמספר יצליח לקלקל כל סיכוי שנותר לו לחיים סבירים. או, במונחים שלו, יתמיד בסירוב "לכרות לנפש בור בגוף", להתיישר לפי דרישות שוק העבודה. יהפוך לאחד מאותם אנשים "נורמלים. כלומר, הבינות המלאכותיות. כל אלו שמוותרים מראש על הניצוץ שלהם".

אבל נחזור להפסקת הקפה. אל השמיים הכחולים. אל ריח הקרטיב. גם הם לא שורדים זמן רב. בתוך כוס הקפה, הגיבור מזהה חרק. "בכל פעם שקירבתי את הכוס לשפתיים, היצור גלש לקראתן, כאילו הן הישועה שלו. הוא לא רצה למות, אבל לא הייתה לו ברירה... צף, טובע ולא עף. ואיך יקום, הכנפיים שלו כבדות עכשיו, רטובות מהביצה השחורה הזאת".

הסצנה הקצרה הזאת מתמצתת את המופע הספרותי של הרומן: השאיפה להתעלות, להשתחרר, להיגאל; הדמיון - דמיון קומי ופיוטי - בין הלוגם והנלגם; הקשר העקיף בין השמיים הכחולים לביצה הטובענית של הקפה. מיהו הגיבור: איש בן 30, מרוחק מכל סצנה חברתית ומקצועית, בדומה לגיבור ספרו הקודם של שמואלי, 'אישוליים' מ־2015. היה אפשר לומר שהוא מוכן לקבל כל עבודה שייתנו לו, אבל גיבור 'המשורר והחשפנית' מציג את עצמו כמומחה להתפטרות, להרס ראיונות עבודה, להתנדפות בתחילת המשמרת.

משורר הוא המקצוע היחידי שמגדיר אותו. בינתיים מכירים אותו, במעורפל, לקוחות בבר ירושלמי. מקום שמשלם לאנשים בכוס ערק בתמורה לשיר שיקריאו. אפילו משוררת שמזדמנת לבר עם ערימת הספרים שהיא מנסה למכור, אפילו היא, נפש אחות בפינה לילית, שותפה לפנטזיה המתפוררת להשתלב בחיי הספרות, מתוארת כסימן אזהרה: כך נראה מי שנכנע לגורלו, שבחר לעצמו מקצוע, פרקטיקה, גם אם לא משלמים לו.

לכאורה, הספר נצמד לסגנון שלפעמים נקרא 'נטורליזם'. תיאור בזכוכית מגדלת של חיי הישרדות והישחקות. מהתמקדות פרטנית בהבעות הפנים של אנשים מובטלים, מחכים בתור במשרד כוח אדם - לתנודות הפנימיות, הגופניות, של הגיבור. הקיבה הריקה שנצבטת. האצבעות הנפוחות אחרי יום עבודה, מקלידות על מכונת כתיבה. הריאות המחרחרות מעישון אינטנסיבי, שנראות לפעמים כמו הישות הפעילה ביותר ברומן. מצד שני, הסרקזם של הגיבור־המספר מזכיר לעתים קריינות בסרטי בלש אפלוליים. שמואלי מעצב כאן גרסה משלו לקומדיה דיכאונית ואפלה, שאליה הוא מנתב את הכריזמה המפוקפקת של גיבורים אאוטסיידרים ובלתי מתפקדים.

לצד ההתפעלות המיידית שהוא מעורר, יש מגבלות לרומן הזה. הוא אמנם סובב סביב שאלת הגאולה של הגיבור - האם יחליק סופית לאבדון או יצליח לשקם את עצמו, לקבל הכרה כמשורר, לשלם שכר דירה - אבל לא בטוח שכל הקוראים יסתפקו במתיחות הזאת ויצליחו להגיע עד קצה הספר; להתמודד עם עוד ג'וב בלתי אפשרי, עם עוד תיאור של הגיבור מחריב את הסיכוי הכי קטן להתקדם בחיים.

בעיניי, החולשה העיקרית של הרומן מהבהבת כבר בכותרת 'המשורר והחשפנית', שלאו דווקא מחמיאה לו או הולמת אותו. לאורך רוב הקריאה קיוויתי שזאת תישאר רק מטפורה. כלומר, הקבלה בין יצר המציצנות והחשיפה שמעוררים שירה ועירום גופני. אבל שמואלי הופך את הדימוי הזה לחומר עלילתי. הוא מפגיש את הגיבור עם כפילה נשית, נפש פיוטית ואבודה לפחות כמוהו. מבלי להיכנס לפרטים, הקשר ביניהם לא תמיד כתוב בצורה עזה, מצחיקה או מפותחת מספיק כדי לקבל נפח פאנקיסטי. היה אפשר לדבר גם על המגבלות שגיבור כזה - חולמני, תקוע במקום, מתנגד לעצם ההתקדמות - כופה על קצב הסיפור. ועם זאת, יש משהו ייחודי ויפה בספר שמנסה ולרוב מצליח למצוא דרך להתבונן בפרח קיר שנלחם על מקומו בין בדלי סיגריה. ולומר משהו עצוב ומצחיק על הפנטזיה הזאת, לפרוח ולהישרף. בכלל, קריאה ברומן של שמואלי מזכירה שקשה אולי לומר מה זאת פרוזה טובה, אבל כשפוגשים אותה, יודעים שזה הדבר. •