שני 01 ביוני 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    |
    7 ימים • 26.02.2020
    עוד מעט יבואו בחירות
    שלמה ארצי | איורים: יזהר כהן

    כמו תינוק/ לך תכתוב טור בארץ שהכל משתנה בה כל הזמן. לך תכתוב על ארץ שבמקומות מסוימים בה שולט הייאוש, ובאחרים הדאגה.

     

     

    עורך: תומריקו

    עורך: תומריקו

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    לא, זה לא היה השבוע שלנו, ובעיקר לא ה־מקום הפסטורלי למלא בו ואזה עם שקדיות פורחות. במקום זה קיבלנו בחינם קורונות וטילים שעפו על בתים באוויר הדרום המופגז. אז הכותרת לסיפור שלנו בתחילת השבוע היא ש־65 אלף ילדים נשארו בבתיהם בגלל ההסלמה, ובערך 55 ילדים מבאר־שבע בגלל הקורונה הקוריאנית.

     

    אבל למה לבאס? בואו נתחיל בפואטיקה, כי אני הרוס על אנשים שכותבים שירים ומפרסמים ספרי שירה (אגב, שמעתם שבמקדונלד'ס יש מבצע תרבותי לילדים: בחירה בין ספר או צעצוע למי שרוכש משהו כגון צ'יפס?), אז בספר החדש של אודי שרבני, משורר סביבתי מצוין, מצאתי שורת מחץ שתופסת בגרון: "המדינה שכחה תינוק במכונית (וזה אתה)".

     

    וואלה? אתה? אני? את? כן, יש מצב. אז הכנסתי את השורה טוב־טוב לראש (כמאמר הפרסומת), כדי לזכור אותה לפני שאלך להצביע ביום שני, ואחר כך אותתי כשעברתי נתיב כדי שהמכונית לא תתרגז עליי (תכף אסביר), וכששמתי לב שבמעיל היוניקלו הקרבי שלי נהיה חור בפלסטיק ונוצות מופרעות החלו לצאת ממנו כמו קורונות שהתפזרו, חשבתי איך פותרים את הבעיה, עד שבסוף בא לי רעיון. לקחתי איזולירבנד מהמחסן והדבקתי על החור ובודדתי אותו. כן, ככה מסדרים יוניקלו פצוע, אבל איך מסדרים מדינה שחטפה את כל הממדים בשבוע אחד?

     

    חמישה ממדים אמיתיים/ כמו שיירת גמלים חצתה שיירת מכוניות פוליטיות את הצומת שבה עמדתי, וכל מי שעמד בצומת ידע שהיא לא תעצור עבורנו במעבר החציה. זו האמת על האזרח הקטן, שרק ביום שני יצדיעו לו לרגע כל הפונקציונרים הפוליטיים ששכחו אותו כתינוק במכונית.

     

    אבל בינתיים היינו כחולמים. פתאום התברר כמה קוריאנים מבקרים פה למשל, ובממד האישי, בחסות הפאניקה, התחלתי לפנטז אותנו מבודדים עם מסכות, לשבועיים, שלושה, לחודש. ואיך כל זמרי הצמרת ידחו למשל את החתונה שלהם, ומה יהיה עם ההופעות? נראה שעכשיו כל אחד כבר ידאג לעצמו, כמאמר שלטי הבחירות של כחול לבן. ורק בייבי טרנטינו יבכה: יכולתי להישאר בהוליווד ולהינצל.

     

    וכשעלתה פרשת הממד החמישי לכותרות, הסתקרנתי לדעת מה זה בעצם הממד החמישי במדע, ואז הסבירו לי שאולי היקום שלנו הוא חלק ממערכת בעלת ממדים נוספים, אפילו אינסוף ממדים, ואולי מדובר בכלל ברמות של תודעה, או בתפיסה. הבנתם? כי גם אני לא.

     

    לא הביא את פולארד/ לפני המון שנים היו לי חושים פתוחים לתוצאות הבחירות. כלומר, הייתי אז מין מנו גבע צעיר כזה שידע לנחש את התוצאות בלי להשתמש בסטטיסטיקה. כך למשל ניבאתי את ניצחון ביבי על פרס בקדנציה הראשונה שלו (כשפרס הוביל על ביבי ב־20 אחוז בערך), את הניצחון של טראמפ על הילרי לפני ארבע שנים, ואת הניצחון של מכבי את ולנסיה בשישי האחרון.

     

    ואילו עכשיו? הייתי בטוח שביבי יביא לנו בשנייה האחרונה את פולארד או שיסדר לעם היהודי ארבעה ימי עבודה בשבוע ונוכל ללכת גם בימי ראשון ללונה פארק. אבל בינתיים כלום מזה לא קרה, ובמקום זה קיבלנו טילים לאורך עוטף עזה, ויְבוא קורונה מיפן ואולי מקוריאה.

     

    טוב, הספין היחיד שאני יכול למכור לכם שלושה ימים לפני ההצבעה הוא של המכונית שלי, שלאחרונה כל פעם שאני חוצה ממסלול אחד לשני עושה לי שפיל כזה של התנגדות, וממש רועדת.

     

    מה זה הדבר הזה? שאלתי בפליאה את שי (המומחה בוולוו), למה היא מתכוונת כשהיא ממש לא רוצה לזוז ימינה או שמאלה, מין מכונית אנטי־פוליטית.

     

    "היא בסך הכל מתוכנתת לסמן לך שאתה עובר מסלול ומתעקשת לא לאפשר לך את זה מבלי לאותת. אתה רוצה שאוריד לך את הדבר הזה?" שאל.

     

    לא, לא, מה פתאום. ממילא עניין היציאה והחזרה למסלול העסיק אותי פילוסופית כל החיים. כמו, בכמה שקרים צריך להאמין כדי להגיע נקי לבחירות? ומי מהמתמודדים עושה לנו פריחה גדולה יותר מפריחת השקדיות?

     

    מי מביא לכם פריחה?/ ואז בישרה לי מ' שהמים בדוד שלנו נהיו חומים כמו חלודה או בוץ, ואני ישר נבהלתי שזה קורונה. וכשמכונת האספרסו חדלה לעבוד, חשבתי שהווירוס חדר אליה. וכשסיימנו להביט בפרקים הראשונים של 'חתונה ממבט ראשון' הנפלאה ראיתי את קורונות האהבה, אבל בלילה דחיתי שוב את הצפייה בסרט 'הפרזיטים', היה לי קצת יותר מדי קוריאה לשבוע אחד, חחח.

     

    ואז במקום זה הצצתי בשידורי תעמולת הבחירות, והבחנתי בשתי מפלגות חדשות ומעניינות. הראשונה, מפלגת אחיו של דודו טופז (מיקי גולדנברג), והשנייה, מפלגת נשים שנקראת 'קול הנשים'. איזה יופי. לא הכל גנץ וביבי ובנט.

     

    נשים קטנות/ ממש בסמוך לאולפן ההקלטות שבו אני עובד יש אולם קולנוע, ואני נכנס אליו לא פעם כדי להירגע מכל הקורוניזציה הזאת, מציץ בסרט בחושך וחוזר לעבודה. השבוע נקלעתי באקראי לסרט 'נשים קטנות', על פי ספרה הידוע של לואיזה מיי אלקוט, שנכתב לפני 150 שנה ומגולל סיפור משפחתי מנקודת מבט נשית. 'נשים קטנות' היה הספר שבתי קראה אולי עשר פעמים בתקופת המעבר שלה מאישה קטנה לגדולה, ושגברים קטנים כמוני לא קראו אותו כלל, מטבע הגברים והדברים.

     

    אז צפיתי קצת בסרט בעל הממד הנשי, אבל בשלב מסוים נאלצתי לצערי לשוב לעבודה ועשיתי את זה בשקט, על קצות האצבעות בתקווה שלא הרגישו בהיעדרי. איפה היית? שאלו הנשים הגדולות והמוכשרות שעובדות איתי. "הייתי בסרט 'נשים קטנות'", השבתי. "נו, תגיד את השמות שלהן", בחנו אותי הבנות בעבודה, שלא האמינו לי: "ג'ו, מג, איימי ובת'", השבתי בחגיגיות.

     

    אהבה או בחירות/ התוצאות של הבחירות כבר בידיי. לא, לא, אל פחד, לא הגניבו לי אותן כמו שהחבר'ה שלנו בתיכון היו סוחבים את מבחני הבגרויות והמגן. פשוט אני מפעיל ברגע זה את החושים שלא הטעו אותי מעולם. אז להגיד לכם מי יזכה? להרוס לכם את מפלס הסקרנות? לא חבל? עוד שלושה ימים וגמרנו.

     

    אה, ועוד משהו. השבוע נתקלתי במשפט, "בני דורנו מתעניינים כל כך בשמאל ובימין, עד ששכחו לגמרי שיש גם למעלה ולמטה" (הסופר והמשורר פרנץ ורפל). ואילו אלעדיק, שהוא פילוסוף הבית והרחוב שלי, אמר לי: "אנחנו נלחמים הפעם לא רק על גורלו של מי שיעמוד בראשנו, אלא בעיקר על מה יהיה בגורלנו".

     

    בר יוחאי הצדיק/ אז מדינה פצועה היינו השבוע. כי אין שום דבר שלם בהפגזות בלתי פוסקות ומשפחות מתגוננות. וכשאיש אחד נכנס לנעים הירקן שלנו והשמיע מהאייפון שלו שיר על בר יוחאי הצדיק בקולי קולות, הבנתי למה באים הנה כל כך הרבה תיירים: אולי כדי לחוש את הקדושה שבאוויר. אבל ככה גם מזמינים קורונות.

     

    מצד שני, בקפה ברמת־השרון ניגשה אליי מלצרית צעירה ואמרה, "וואו, כיף לראות אותך", וביקשה בדמעות שאברך את סבתא שלה (שהיא כל כך אוהבת, לדבריה), במצלמה שבאייפון שלה. אז עשיתי את זה בשמחה, ותוך כדי כך הבנתי שאהבה (מאיזה סוג שלא תהיה), עדיין יותר חשובה מבחירות. ואפילו נזכרתי שפעם, לפני שנים רבות, אהבתי מישהי בזמן כזה ולא הפסקתי לחשוב עליה בשינה, באוכל, במקלחת ואפילו בקלפי בזמן ההצבעה.

     


    פרסום ראשון: 26.02.20 , 00:06
    ידיעות אחרונות